בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמיני
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שולמית חייה בת יעל

קיום דבר ה'

עמידה לפני ה' ,מקור האהבה , מקור היראה ,גדול המצווה , עבודת ה' בשכרות.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כג' אדר ב' תשס"ח
5 דק' קריאה 20 דק' צפיה
עמידה לפני ה'
קראנו השבת את פרשת שמיני, ופרשת פרה. הפרשה פותחת:
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם... כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם. וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'". (ויקרא ט, א-ו)
מה הכוונה במילים "זֶה הַדָּבָר"? המפרשים פרשו "זֶה הַדָּבָר" שה' ציווה אותנו בפסוקים לעיל אילו קורבנות יש להביא וירא כבוד ה' .
ה"אור החיים" (ט, ו) מוסיף פירוש:
ונראה שיכווין לומר על המעשה שהזכיר הכתוב בסמוך, דכתיב: "וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'" (שם ה), דקדק הכתוב לומר "לפני ה'", ולא אמר: "לפני אהל מועד".
זאת אומרת שהעדה עמדה לפני ריבונו של עולם, עם ישראל הרגישו שהם עומדים לפני ה'. כתוב: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח) והם הגיעו להכרה זו. ועל זה אומר משה: זו המדרגה אותה ציווה ה', לעמוד תמיד במדרגה זו, לראות שהקב"ה נמצא בכל מקום ואנו עומדים מולו. עובדים אותו ועושים את רצונו ומתמלאים בגדולה מזה שאנו שייכים לקב"ה.

מקור האהבה
ר' חיים מצרנוביל, תלמיד המגיד ממזריץ', כותב בספרו ה"מאור עינים" שבכל פסוק צריך לחפש מה דברי התורה אומרים לנו להיום. פרשתנו מדברת על העבר, הקב"ה מצווה איך לערוך את חנוכת אוהל מועד, מה עשו ביום השמיני, אלו קרבנות הביאו. אלו לא מצוות תמידיות, מה התורה רוצה ללמדנו? שבעת ימי המילואים הם כנגד שבע מידות שבכל יום אדם צריך לעבוד על מידה אחת מיוחדת. ביום הראשון על מדת החסד, להתבונן ולהעמיק בעבודת ה', על ידי זה שהאדם יתבונן באהבות הטבעיות שלו. לדוגמה, אם הוא אוהב מאכל מסוים הוא צריך להתבונן מי עשה שמאכל זה יהיה אהוב עליו כל כך והוא ימשך אליו. הרי זה ניצוץ אלוקי, שהרי הקב"ה ברא את העולם ונתן בו את היופי והטעם ואת כוח המשיכה. זאת אומרת שמקור הטוב הזה הוא למעלה ושם למעלה הוא מופיע בשלמות. המקור הוא מהקב"ה שהוא הטוב השלם, המתיקות והחביבות השלמה, כביכול, ומשם נמשך והצטמצם לדבר מאכל. וכן אהבת החבר, אדם מתגעגע לראות את פניו של החבר. מי נתן בחבר את החן והנעימות שאליו הוא נמשך? ריבונו של עולם המשיך עליו חן זה, ולמעלה החן הוא קיים בשלמות. ולאחר שהאדם מתבונן בזה הוא מתעורר לאהבת ה'. וכן באהבת האשה שהיא אהבה היותר מוחשית, מי נתן כוח זה? מקורו למעלה ואם אדם נשוי ואוהב את אשתו קל וחומר שיש לאהוב את הקב"ה.
כל שיר השירים הוא משל לזה. כל מה שיש בעולם זו הופעה אלוקית. זה פרוש הפסוק: "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" (שיר השירים ז, ז), כלומר: אהבת ה' הנמצאת בתוך התענוגים הגשמיים הם נעימים ויפים. וזה מה שנאמר: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" (קהלת ט, ט) כלומר שלא תדבק באהבה החומרית שהיא מתה, אלא תדבק בחיות הפנימית שהיא אהבת ה'.

מקור היראה
אותו דבר לגבי היראה. היום השני שבשבעת ימי המילואים הוא כנגד היראה. יש אנשים שמפחדים מבעלי חיים, יש שמפחדים מהחושך, ממלחמות, ממחלות. מי המקור לפחדים אלו? מדוע אדם מפחד מחיות? ריבונו של עולם נתן בהם כח מיירא. לא נתן הקב"ה ברקים ורעמים אלא לירא ולעורר יראת שמים (ע"פ ברכות נט.). אדם שומע קול של יריות, הוא נכנס לפחד. וכיוון שמקור היראה הוא מהקב"ה, היראה צריכה להיות אליו ולא לאמצעים שדרכם נגרמת היראה.
זה מה שאומר בעל ה"תולדות יעקב" על הפסוק: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ". (דברים י, יב). שואלים חז"ל במסכת ברכות (לג:) אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? הרי זו המדרגה העליונה ביותר לירא מה'! והוא מפרש, אל תפחד משום דבר, רק מריבונו של עולם רק ממנו תירא כי הכול ממנו. אם אדם מתרגל שכל מה שהוא פוגש במציאות זה הופעה של הקב"ה, הוא עומד לנוכח ריבונו של עולם, על זה נאמר: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'", לפגוש תמיד את הקב"ה, בכל המציאות. כל מאורע הקב"ה עושה ואליו צריך לפנות, לא אל הכלים והלבושים. לא לפחד מהמקל אלא מהמחזיק בו, אין הערוד ממית אלא החטא ממית. (ברכות לג.)

גדול המצווה
בהמשך הפרשה התורה מספרת על חטאם של נדב ואביהוא, שהקריבו אש זרה לפני ה'. חז"ל דורשים שחטאם היה שהם הורו הלכה לפני רבם (תנחומא אחרי מות ו). ויש מפרשים שמה שהם עשו היה דבר טוב ויפה אך הם לא נצטוו על כך. ויש לשאול: אדרבה הרי הם פעלו באופן ספונטני מרצון שנבע מפנימיותם מתוכם? יש להבין שמה שהקב"ה לא מרשה לעשות, דבר שהקב"ה לא ציוה, זה לא משהו פורמלי אלא זה משהו עמוק. כאשר עושים משהו בציווי ה', כל המעשה מקבל ערך אחר לגמרי, הוא נעשה דבר אלוקי. "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" (בבא קמא לח.). זו לא רק תוספת מעלה אלא זה משהו מהותי, מי שמצווה יש במעשיו גודל עליון אלוקי, הוא השליח לגלות את רצונו של ריבונו של עולם. כאשר אדם עושה מרצונו מעשה ומביע את דבקותו בריבונו של עולם - זה אנושי. אילולי נצטוו ישראל לעשות את הכרובים על הארון זו היתה עבודה זרה, אך כיוון שהקב"ה ציווה זו עבודת ה'.

עבודת ה' בשכרות
ויש מפרשים שחטאם של נדב ואביהוא היה שהם נכנסו שתויי יין (תנחומא שם). יש לשאול מה הבעיה בזה שהיו שתויי יין, הרי "יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהלים קד, טו), הם רצו להיכנס לאטמוספרה של שמחה וכך לעבוד את ה' שהרי כתוב "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" (תהלים ק, ב)? חז"ל נתנו ליין מעמד מיוחד, עושים קידוש והבדלה על היין, וכן ברכת המזון וברכת הקידושין והנשואין, וארבע כוסות של ליל הסדר, ולכן נתקנה ליין ברכה מיוחדת כיוון שהיין מרומם. אם כך לכאורה טוב שהם שותים יין לפני שהם עובדים את ה', ואין לומר שהם שתו יותר מידי, אלא שצריך לדעת שיש מדרגות בעבודת ה'. הזוהר אומר שיש שמן ויין. השמן מורה על החכמה והיין מורה על התורה (זוהר שמיני מ:). החכמה היא השורש של התורה. הפסוק "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה" (משלי א, כ) מדבר על התורה. השמחה של היין היא שמחה חיצונית. אדם שותה ומתחיל לדבר, "נכנס יין - יצא סוד" (עירובין סה.), כל פנימיותו מתגלה כלפי חוץ. יש בזה צד מעלה אך היא לא המעלה העליונה. זו עבודת הלווים הם היו פוצחים בשיר ומנגנים, וזו עבודה חשובה ועליונה. אך לכהנים יש תפקיד אחר, הם צריכים להיכנס לפני ולפנים בלחש, ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א יט, יב), זו מדרגה יותר גבוהה מהשמעת קול. יש חשיבות גדולה בהשמעת התורה ופרסומה, להפיץ אותה בראש חוצות. אך סודות התורה אין לספר. את סודות התורה צריך ללחוש באוזן למי שראוי ואם אדם יוציא את סודות התורה החוצה הוא בגדר "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד" (משלי יא, יג), הוא מקלקל את המעלה של התורה הפנימית שהיא שייכת לעומק לא לחיצוניות.
הכהן משוח בשמן המשחה, שמן כאשר שופכים אותו לא שומעים את קולו הוא משהו פנימי עמוק. על כן הטעות של נדב ואביהוא היתה שהם חשבו שלהיכנס לעבוד לאחר שתית יין זה דבר יפה. אך זה לא נכון, כל דבר נכון למדרגתו וכאשר טועים במדרגה הורסים את הכול.
חז"ל אמרו שפרה אדומה באה לכפר על חטא העגל. ואמרו: משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך אמר המלך: תבוא אמו ותקנח הצואה, כך אמר הקב"ה: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל (ילקוט שמעוני חקת, רמז תשנט). חטא העגל היה דומה לחטאם של נדב ואביהוא. ישראל רצו לעבוד את ה' על ידי העגל, כיוון שמת משה הם רצו דבר ממשי איתו יעבדו את ה'. הם עשו את העגל כדי להתחבר לריבונו של עולם, ולא חס חלילה להיפרד ממנו. אך מעשה זה לא היה על פי צו ה'. חטא העגל היה בזה שהם עשו אמצעי לעבוד את ה' (ע"פ הכוזרי א, צז). האיסור: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ, ג), כולל גם מקרים שאינם נגד האמונה בקב"ה, כעשיית צורות לעבודת ה'. באה מצוות פרה אשר עליה נאמר: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין אתה רשאי לעבור על גזירתי (מדרש תנחומא חקת ד). האפר מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים, יש כאן סתירה. אלא שמצוותיו של ריבונו של עולם גזירות, ואתה לא תמציא מצוות, אתה צריך לעשות את ציווי ה'. גם המצוות שאנו מבינים הם הרבה יותר גבוהים מההבנה, הם הנהגות אלוקיות עליונות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il