בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שמחת תורה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חנן בן שלומית

שמחת תורה - וזאת הברכה

undefined

הרב דב בערל וויין

תשע"א
3 דק' קריאה
השלמת כל חלק משמעותי בלימוד התורה היא תמיד סיבה לחגיגה ביהדות. כל "סיום" של מסכת בתלמוד או במשנה מלווה בדרך כלל בסעודה לציון אותו מאורע משמח. יש תחושה חזקה של סיפוק והישגיות כשרואים משימה אינטלקטואלית קשה וצורכת זמן כשהיא מגיעה לסיומה המוצלח. אם כך, רק טבעי שיום השלמת המחזור השנתי של קריאת התורה בקריאת פרשת "וזאת הברכה" ביום האחרון של חג הסוכות הוא היום השמח ביותר בכל תקופת החגים הנפלאה של חודש תשרי.
שמחת תורה מאששת את אמונתנו ברציפות היהודית ואת האמונה הבלתי מעורערת שלנו באלקיות התורה שנתן משה לעם ישראל בהר סיני. ביסודו של דבר, אופן חגיגת החג הזה נוצר על ידי עם ישראל עצמו. זהו חג שופע מנהגים וניואנסים שהתפתחו במשך הדורות והפכו לטקסים מקובלים. כאן, בארץ-ישראל, אשר שמחת תורה ושמיני עצרת מתרחשים באותו היום, שמחת תורה, החג העממי, דוחק כמעט לגמרי את רגליו של שמיני עצרת, החג התנ"כי וההלכתי, במחשבה ובמעשה. זאת דוגמה מעשית לכך שלפעמים המנהג היהודי שמבוסס על אהבה וחיבור חזק לתורה מנצח כביכול לפעמים את המצווה התורנית עצמה.
מה שהופך את שמחת תורה לחג כה מיוחד הוא העובדה שאנחנו מתחילים לקרוא את התורה מההתחלה מיד, כך שאין שום פער בין לימוד התורה למסירות שלנו אליה. זה נכון בדרך כלל לגבי כל טקסי ה"סיום" בחיים היהודיים, שבהם השלמת מסכת אחת מיד מובילה להתחלת לימודה של המסכת הבאה.
במציאות, קריאת התורה מסתיימת בנימה עצובה לכאורה, מפני שהחלק האחרון של הקריאה מתאר לנו בצורה חיה את מותו של משה רבנו הגדול. הוא לעולם לא ייכנס לארץ-ישראל אלא רק יראה אותה מרחוק. הדור שלו שימש רועה ארבעים שנה הלך לעולמו, בניו לא יירשו את תפקידו, ועם מתת הנבואה שקיבל, משה יודע על הבעיות הקשות שאיתן יצטרך עמו האהוב להתמודד במסעו הארוך בהיסטוריה אל ייעודו. עם זאת, השמחה על כך שיש תורה לעם ישראל מתגברת על תחושת הזאת. כל זמן שהמילים והאידיאלים של משה עדיין חיים בעם היהודי, יש סיבה טובה לשמוח, משום שפירוש הדבר שלא איבדנו את דרכנו ושהנצחיות של משה ועם ישראל מובטחת.
אומות העולם נוטרות לנו טינה על כך שאנחנו מצליחים לשמוח ולחיות חיים רגילים ופוריים גם בתנאים איומים ובמצוקה נוראה. ראו לדוגמה את סיפור השער השערורייתי של המגזין "טיים" על כך שישראל אינה רוצה בשלום רק מפני שאנחנו מנסים לחיות כאנשים רגילים וליהנות מהחיים. הרעיון האבסורדי והמרושע הזה נשמע גם במאמר המערכת של רוג'ר כהן (כהן הוא יהודי חצר מתבולל בארמון "הניו יורק טיימס" שכותב מאמרי מערכת למגזין דרך קבע). הוא מקשקש ואומר שהעובדה שאנחנו מגדלים את ילדינו, שומרים על שפיותנו ומפרנסים את משפחותינו מקבלת עדיפות על פני היענות לתביעות הבלתי הגיוניות של סאיב עריקאת ומחמוד עאבס.
שמחת תורה באה ללמד אותנו שאנחנו צריכים לשמוח כשאנחנו מסוגלים לשמוח ולחגוג את קיומנו ואת ההישגים שלנו גם כשהמצב איננו מושלם או כפי שהיינו רוצים שיהיה. סיום קריאת התורה הוא עניין של קיום וכך גם כל החיים היהודיים.
תיאור מותו של משה בתורה נועד להדגיש לנו את העובדה שהיהדות מתנגדת לפולחן אישיות. גם כשהיהודי הגדול ביותר, משה רבנו, כפי שהתורה עצמה מתארת אותו במילותיה האחרונות, הולך לעולמו ומשאיר אותנו אבלים ולבד, אנחנו לא מתאבלים בהפרזה ובוודאי לא נכנעים לייאוש. מותר לנו להמשיך לשמוח מפני שהתורה הנצחית עדיין קיימת בקרבנו, חזקה וחיונית. מבחינתנו המשחק לא נגמר לעולם. אנחנו סובלים ונופלים, אבל לעולם איננו מובסים. זה הכוח שהתורה מעניקה לנו וזה המקור לשמחה הגדולה בחגיגות של סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש השנה, ומי ייתן וכך יהיה בכל שנה ושנה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il