בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • התבוננות אמונית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

עיקר מציאות התורה - בירושלים

מתן תורה תמידי בירושלים, מתן תורה תמידי בירושלים, מתן תורה תמידי בירושלים, מתן תורה כמו חתונה - מתפללים להחזיר את אותה חופה, ירושלים של זהב.

undefined

הרב שמואל אליהו

תשס"ט
22 דק' קריאה
מתן תורה תמידי בירושלים
למה דווקא בירושלים?
שבעים שמות לירושלים - רבינו יוסף חיים זיע"א בעל ה"בן איש חי" זצוק"ל מביא בהקדמה לפרשת מסעי את מדרש רבה (נשא) שאומר: "שבעים שמות יש לו להקב"ה, שבעים שמות יש לתורה, שבעים שמות יש לישראל, שבעים שמות לירושלים". כי אמרו בזוהר בתיקונים שהקב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. ולכן כמו שיש שבעים שמות להקב"ה כן יש שבעים שמות לתורה. וכן יש נמי שבעים שמות לישראל. ומאחר דהשראת שכינתו יתברך - בירושלים הנקראת "בית ה'", וכן עיקר מציאות התורה - בירושלים , וכן מקום הקבוע והמיוחד לכל ישראל - הוא ירושלים , דלא נתחלקה לשבטים לחד מאן דאמר. לכך גם ירושלים יש לה שבעים שמות".
בריאת העולם, מירושלים - חשיבותה של ירושלים היא בסיסית. ממנה ברא הקב"ה את העולם. בתוכה הוא נפח באדם הראשון נשמת חיים. היא מקור הברכה לכל, "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם". העיר הזאת היא עיר הקודש והמקדש. היא המקור לכל הרוחניות שבעולם. שם ימלוך משיח בין דוד ושם ימלוך ה' לעולם ועד.
שער השמים, בירושלים - זאת עיר שמאחדת את כלל ישראל. היא העיר שהעולים אליה זוכים ליראת שמים. לכן נקרא שמה "יראה" ו"שלם". זאת העיר שבה נמצאים "פתחי עולם" שעליהם מדבר דוד המלך עליו השלום במזמוריו. היא העיר שבה נמצא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. "אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים". סולם שממנו עולות כל התפילות וממנו יורדות כל ההשפעות. לא לחינם קראו לה "תלפיות" - תל שכל הפיות פונים אליו בתפילתם.
אחרית הימים, בירושלים - זאת העיר שבה נמצא "בית המקדש" שקדוש - למרות היותו חרב. המקום עצמו גורם קדושה. לכן בתורה נקרא המתחם של המקדש "המקום". לומר שהמקום גורם. זאת העיר שיש לה שבעים בחינות שונות של ברכה וטובה שמשלימות זו את זו ויכולות להשפיע לטובה על שבעים אומות העולם שינהרו אליה באחרית הימים ללמוד חכמה ומוסר. להשכין שלום בארץ.

ירוּשָׁלַיִם נקראת עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
כשדניאל מתפלל לבנינה של ירושלים הוא אומר (ט יט) "לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ". שם ה' נקרא על ירושלים גם בפיו של יחזקאל הנביא שאומר (מח לה) "וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם - ה' שָׁמָּה". לא רק "הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו" אלא על העיר כולה שנקראת בשם ה'.
כך מובא במסכת בבא בתרא (עח.)
"אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: "שְׁלֹשָׁה נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵלּוּ הֵן: צַדִּיקִים, וּמָשִׁיחַ, וִירוּשָׁלַיִם. צַדִּיקִים - הַא דְּאַמְרָן. ("כָּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו"). מָשִׁיחַ - דִּכְתִיב, (ירמיה כג) "וְזֶה שְׁמוֹ יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ". יְרוּשָׁלַיִם - דִּכְתִיב, (יחזקאל מח) "סָבִיב שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה". אַל תִּקְרֵי "ה' שָׁמָּה", אֶלָּא "ה' שְׁמָהּ".
מתן תורה שאינו פוסק לעולם
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם
אחת המעלות הגדולות של ירושלים היא היותה העיר שממנה יוצאת תורה לעולם, וזה דבר שצריך להדגיש אותו כי כולם חושבים שמקום מסירת התורה הוא הר סיני וזה היה נכון רק לשעתו. מסירת התורה היא דבר שמתמשך והולך כל הזמן. והמשך מסירת התורה היא מירושלים כדכתיב (ישעיה ב ג) "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם".
הדבר הזה רמוז כבר בתורה בשעת מתן תורה עצמו שכך כתוב (דברים ה יט): "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל, קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי". הפשט של המילים "וְלֹא יָסָף" הוא שהמעמד של "מתן תורה" הסתיים. זהו באמת הפירוש השני ברש"י שם: "לא יסף - לא הוסיף להראות באותו פומבי".
אבל יש עוד פירוש ואותו מביא רש"י בפירוש ראשון בשם התרגום: קול גדול שלא פסק. "כי קולו חזק וקיים לעולם". מתן תורה לא נגמר. לכן התורה אומרת לנו כמה וכמה פעמים במיוחד בספר דברים " אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". ודרשו חז"ל אל תתייחס לתורה כמו אל מכתב ישן שקיבלת בעבר מהמלך. תתייחס לזה כמו אל מכתב חדש שנכתב אליך היום ישירות מהמלך. כל זה בגלל שבאמת בכל רגע ורגע הקב"ה משפיע בעולם שפע של תורה.

הלומד תורה לשמה - מקבל תורה בכל רגע ורגע
בגלל שמתן תורה הוא דבר מתמשך - כל תלמיד חכם שיושב ולומד לשמה - צריך ללמוד כמו בעת מתן תורה "דתניא: (דברים ד') "והודעתם לבניך ולבני בניך", וכתיב בתריה "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב". מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע. אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע". (ברכות כב.). וכן מובא בגמרא (מגילה כּא.) "תָּנוּ רַבָּנָן, מִימוֹת מֹשֶׁה עַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה מְעֻמָּד. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל יָרַד חֹלִי לָעוֹלָם, וְהָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה מְיֻשָּׁב. וְהַיְּנוּ דִתְנָן, מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בָּטַל כְּבוֹד תּוֹרָה".
ואם אדם לומד תורה לשמה - הוא זוכה ומקבל מהקב"ה סיוע בסברא טובה וברעיונות נכונים כמו שמובא במשנה באבות (פרק ו א) "רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו, וכו' וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וכו' ". ולמה זוכה לכל זה? כיון שהוא מחובר למתן תורה שאינו פוסק גם הוא.

שבעים ואחד נהרות שאינם פוסקים
כפי שצוין לעיל מתן התורה התמידי היה מתרחש בירושלים. בית הדין הגדול של כל ישראל היה בירושלים עיר הקודש סמוך לקודש הקודשים. בבית דין זה היו מרוכזים חכמי ישראל הגדולים ביותר והמקודשים ביותר. כל אחד מהם היה " כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק". כולם יחד הם
הרבה יותר משבעים נהרות של חכמה. כי "אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה" (רש"י ויקרא כו ח). נהר החכמה האדיר הזה יצא מירושלים. אולי גם עליו מתכוון יחזקאל הנביא בתיאור הנהר היוצא מבית המקדש (מז יב) "כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה".
ברמב"ם (ממרים א א) " בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן " ובהלכה ד' "כשהיה בית דין הגדול קיים - לא היתה מחלוקת בישראל".

המקום גורם
בית דין זה תלוי בבית המקדש ובירושלים שנאמר (דברים יז ח)
"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: מפסוק זה לומדת הגמרא (סוטה מה.)

"מלמד שהמקום גורם". וברמב"ם הלכות סנהדרין (יד) "אין דנין דני נפשות אלא בפני הבית והוא שיהיה בית דין הגדול שם בלשכה שבמקדש".
עוד שם: "בתחילה כשנבנה בית המקדש היו בית דין הגדול יושבין בלשכת הגזית שהיתה בעזרת ישראל והמקום שהיו יושבין בו חול היה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריא ומשם לא עמד בית דין גדול עד עתה וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש: ארבעים שנה קודם חרבן בית שני בטלו דיני נפשות מישראל אף על פי שהיה המקדש קיים מפני שגלו הסנהדרין ולא היו שם במקומן במקדש".

השראת השכינה שהייתה בהר סיני - נוסעת עם המשכן לירושלים
על בני ישראל במדבר נאמר: "וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה" . (שמות יג כא). המשמעות היא שה' הולך איתנו ועולה איתנו ממצרים. הוא גם מלוה אותנו באמצעות המשכן.
חכמינו אמרו ש"באחד בניסן הוקם המשכן. באחד בניסן גם החלה השראת השכינה בישראל". השראת השכינה הזאת היא המשך למעמד הר סיני והיא מגיעה בסופו של דבר לירושלים עם המשכן. העבודה של הכוהנים בבית המקדש - ממשיכה את העבודה שהייתה בהר סיני. "עולת תמיד העשויה בהר סיני". ללמדך שגם הקרבנות שהחלו בהר סיני עוברים עם המשכן לירושלים, והם המשך למעמד הר סיני.
בזמן שהיה בית המקדש קיים - היו בישראל נביאים כפלים כיוצאי מצרים. כל הנביאים הללו היו המשך לנבואת משה רבינו עליו השלום, לכן לא יכול שום נביא לחדש דבר יותר מנבואת משה. (מגילה ג.) ולא עוד אלא שכל דבריהם של הנביאים רמוזים בתורת משה. (תענית ט.)

השראת השכינה התמעטה בעת החורבן
אם השראת השכינה באה בגלל בנית המשכן והמקדש - כשהוא נחרב התמעטה מאוד השראת השכינה מישראל. כך מובא במסכת סוטה (מח:)
שכשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים וחָרַב בֵּית מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן - פָסְקוּ אוּרִים וְתֻמִּים". "מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָאַחֲרוֹנִים - חַגַּי, זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וַעֲדַיִן הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת - קוֹל, שֶׁפַּעַם אַחַת הָיוּ מְסֻבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית גּוּרְיָא בִּירִיחוֹ, נָתְנָה עֲלֵיהֶן בַּת - קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמְרָה, יֵשׁ בָּכֶם אָדָם אֶחָד, שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ רָאוּי לְכָךְ, נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בְּהִלֵּל הַזָּקֵן, וּכְשֶׁמֵּת הִסְפִּידוּהוּ, "הֵי חָסִיד הֵי עָנָיו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא". וְשׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת הָיוּ מְסֻבִּין בַּעֲלִיָּה בְּיַבְנֶה, נָתְנָה לָהֶן בַּת - קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמְרָה לָהֶן, יֵשׁ בָּכֶם אָדָם אֶחָד, שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכָּאִין לְכָךְ, נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בִּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן, וּכְשֶׁמֵּת הִסְפִּידוּהוּ, "הֵי עָנָיו הֵי חָסִיד, תַּלְמִידוֹ שֶׁל הִלֵּל".

השראת השכינה בזכות לימוד תורה
אעפ"כ נשאר לנו משהו, השראת השכינה בבתי המדרש שבהם לומדים את התורה שהייתה מונחת בקודש הקודשים. בגמרא (ברכות ח.) מובאים דברי אביי שאמר שבתחילה היה לומד בביתו ומתפלל בבית הכנסת, אבל אחרי ששמע את דברי רַבִּי חִיָּא שאמר כי "מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבַד" - היה מתפלל במקום שבו הוא לומד. כי שם השראת השכינה ושם מתקבלת התפילה ביותר. טעם הדבר הוא בגלל שהצדיקים דבקים בתורה שמחוברת ללוחות הנמצאים בארון .
הלוחות הם יסוד התורה כולה והם הם לב ליבו של בית המקדש גם היום כשהוא חרב. מו"ר הרב שליט"א מזכיר תמיד את דברי רש"י בסוף פרשת משפטים (שמות כ"ד, י"ב) "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם". ומפרש רש"י: "כל תרי"ג מצוות בכלל עשרת הדיברות הן. ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד (ונדפסו מכבר) לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו". לכן כל מי שדבוק בתורה ולומדה לשמה - הריהו דבוק בלוחות הברית שניתנו בסיני.
לכן כשהצדיקים מונעים את תפילתם נגמר השפע. זה בדיוק מה שקרה בימי אחאב שבית המקדש היה קיים אבל בני ישראל עבדו עבודה זרה, במצב זה יש שפע ויש גם פשע. במצב זה השפע בידי הצדיקים. (מלכים א יז א) "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי". כך זה בעת שהיה בית המקדש ולא עבדו בו כראוי. וכך זה קורא כשאין בית מקדש כלל.

השראת השכינה בזכות צפייה לגאולה
שפע גם מגיע מצפייה לגאולה. ה צדיקים מתפללים תדיר על בנין בית המקדש ומביאים את הברכה. אע"פ שבית המקדש חרב, יש קדושה במקומו. הוא חרב אבל הלוחות וארון הברית לא חרבו. הם נגנזו על ידי יאשיהו המלך מתחת לאבן השתיה "למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות" במקום שבנה שלמה המלך.
גם היום אנו מתפללים לכיוון בית המקדש כי השפע מגיע מהמקום שלו. לכן אם אנחנו מתקשרים אליו ומתפללים לבנינו - זוכים לשפע. אבל אם מתעלמים ממנו - לא מגיע לא שפע רוחני ולא שפע גשמי. כך אומר חגי הנביא לעם ישראל שהתרשלו בבנין בית המקדש השני:
"וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב: וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: (ח) עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה': פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ יַעַן מֶה נְאֻם ה' צְבָאוֹת יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ: עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ". (חגי א).

כל מי שדבוק בצער השכינה. כל מי שחושב על בית המקדש תדיר ומתפלל על הגאולה בכל ליבו. כל מי שזוכר את חורבן בית המקדש גם בעת אכילתו וגם בברכת המזון. כל מי שקשור בנפשו לגאולה - הריהו קשור ומחובר לקודש הקדשים וללוחות הברית. כמו שכתוב על בוני הבית השני שמעת שהחלו לבנות את הבית השני, כבר אז החלה אצלם הברכה הגדולה.
"וְעַתָּה שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל ה' : (טז) מִהְיוֹתָם בָּא אֶל עֲרֵמַת עֶשְׂרִים וְהָיְתָה עֲשָׂרָה בָּא אֶל הַיֶּקֶב לַחְשׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה וְהָיְתָה עֶשְׂרִים: (יז) הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְאֵין אֶתְכֶם אֵלַי נְאֻם ה' : (יח) שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה' שִׂימוּ לְבַבְכֶם: (יט) הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא, מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ". (חגי ב).



חזרת השכינה בימי רבי יוסף קארו
הקמת שכינתא מעפרא על ידי רבי יוסף קארו
אם כל צדיק אמת גורם השראת שכינה, כל שכן וכל שכן מרן רבי יוסף קארו זצ"ל שהרבה תורה וקדושה בישראל לאין שיעור. כל מי שקורא את הספר "מגיד מישרים" שבו הוא מדבר עם המגיד ובו אתה רואה עד כמה היה מצטער בצער השכינה וכמה היה דבק בקודשא בריך הוא כל רגע ורגע. כך הוא מביא על צער השכינה: "וְאִלּוּ הָיִּיתֶם משָׁעַרִים אֶחָד מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים ורוֹב רִיבֵּי רבָבוֹת מהַצַעָר אֲשֶׁר אָנִי שׁרוּיָה בּוֹ, לֹא הָיְתָה נִכְנסֵת שִׂמְחָה בּלִבּכֶם ולֹא שׂחוֹק בּפִיכֶם בּזוֹכְרֶכֵם כִּי בּסִיבָּתְכֵם אָנִי מוּשְׁלֶכֶת בּעָפָר".
מרן רבי יוסף קארו הוא זה שהחל להחזיר את העטרה של השכינה ליושנה. הוא החל להקים שכינתא מעפרא. התהליך הזה הוא ארוך ומצריך כוחות רבים של כלל ישראל, ורבי יוסף קארו וחבורת הצדיקים שאיתו פעלו לעורר את כלל ישראל לאחדות ולגאולה שלימה.
החבורה הזאת היתה החבורה הראשונה המשמעותית שעלתה לארץ ישראל אחרי הגלות והחורבן של בית שני. הם בנו בארץ ישראל בנין קבע של תורה. אחריהם באו קבוצות רבות המשיכו לבנות את צפת . בנו את טבריה חברון וירושלים. והמקומות הללו בנויים ועומדים עד היום. כתיבת השולחן ערוך הייתה חלק חשוב שמטרתו לעשותם כמו בהר סיני "כאיש אחד בלב אחד". שלא יהיו מפוזרים רוחנית. זה פוסק על פי רב אחד וחבירו על פי רב אחר. שכולם יפסקו על פי ספר אחד. האחדות זו היא חלק חשוב מהגאולה של עם ישראל.

תיקון ליל שבועות של מרן רבי יוסף קארו - המשך מעמד הר סיני
ידוע המעשה שבו התגלתה השכינה למרן רבי יוסף קארו זצוק"ל בליל חג השבועות בעת שהיה בטורקיה. בעקבות אותו מעשה החל רבי יוסף קארו בפעילותו להקמת שכינתא מעפרא ולהחזרת העטרה ליושנה ביתר שאת ביתר עז. המעשים שהוא והחבורה שאיתו עשו בעקבות אותה התגלות השפיעו רבות על עם ישראל ועל מהלך החיים של כולנו.
ההתגלות הזו הייתה ביום מתן תורה. מי שקורא את תיאור ההתגלות הזו כפי שכותב הרב שלמה הלוי אלקבץ רואה שהיה שם "מעין מתן תורה" מכמה וכמה טעמים אחרים. כך מובא שם בשם בעל ה"לכה דודי" רבי שלמה הלוי אלקבץ:
1. "אש גדולה" - בהתגלות זו הייתה אש גדולה כמו שהיה במתן תורה. הארה גדולה מאוד. כך כותב הרב אלקבץ ז"ל "ואלמלא ניתנה רשות לעין לראות, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזה".
2. קול גדול הולך וחזק - כשהשכינה דיברה מתוך גרונו של רבי יוסף קארו היה הקול הולך וחזק, והיו השכנים שומעים את הקול לא מבינים "וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב, קול הולך וחזק". דומה לקול שהיה במתן תורה. "וקול שופר חזק והולך מאוד".
3. כל צבא מרום נוכח שם - כמו במתן תורה גם כאן כל צבא מרום היה נוכח כמו שאומר לו המגיד: "והמלאכים שתקו, ושרפים דממו, וחיות עמדו, וכל צבא מעלה להקב"ה שומעים את קולכם".

4. בגילה וברעדה - כמו מתן תורה גם כאן היו בני החבורה בגילה וברעדה. כך הם למדו תורה באותו ליל שבועות "וכל זה באימה וביראה, בניגון, בטעם לא יאומן כי יסופר".
5. התגלות מיוחדת במינה - התגלות זו שהייתה אצל מרן רבי יוסף קארו לא הייתה מאות שנים, מאז חורבן בית המקדש השני. "ראו, השמע עם קול מדבר ככם? "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" אם זה כמה מאות שנים שמעו או ראו כדבר הזה? ואתם זכיתם! ולכן מכאן והלאה תהיינה עיניכם פקוחות על דרכיכם, ו"איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" ו"החלש יאמר גבור אני". והחזיקו עצמכם לגדולים כי אתם בני היכלא דמלכא. וזכיתם לפרוזדור, השתדלו להכנס בטרקלין".
6. מיד אחר כך ציווי לעלות לארץ ישראל - אחרי מתן תורה הקב"ה מצווה את בני ישראל לעלות לארץ. כך כתוב בתחילת ספר דברים: "ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". גם כאן המגיד מאיץ בהם לעלות לארץ ישראל למרות שזה כרוך באיבוד ממון ורכוש ולמרות שהם מעטים. " שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע. ועלו לארץ ישראל כי לא כל העיתים שווים".
7. כפה עליהם הר כגיגית -בגמרא (שבת פח:) כתוב שמתן תורה היה מלווה ביראה גדולה. זה היה מסוכן. "אָמַר רַבִּי אַבְדִּימִי בַר חַמָא מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִּיגִּית, וְאָמַר לָהֶם, אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה - מוּטָב. וְאִם לָאו - שָׁם תֵּהֵא קְבוּרָתְכֶם". גם כאן מספר רבי שלמה הלוי אלקבץ: "ואמר פעם ופעמים ושלוש: פקוד נא לחברים ואיסתמרון מחובייהו [שיזהרו מהעוונות] מאחר שנכנסו לפרוזדור, השתדלו להיכנס לטרקלין, כי אשר יצא החוצה — דמו בראשו, ואנחנו נקיים".
8. אמרו: נעשה ונשמע ! - רבי יוסף קארו וחבורתו הבינו שההתגלות הזו היא כמו מתן תורה ולכן הם קיבלו על עצמם את מה שנאמר להם באותה שעה כמו במתן תורה. רבי שלמה הלוי אלקבץ מספר כי ההתגלות הזו הייתה בלילה הראשון של שבועות, גם בלילה השני של שבועות שעושים בחו"ל וגם בשבת שאחר כך. אחר שלושת ההתגלויות הללו: "עמד החסיד קודם אכילת הבוקר וקיבצם כולם ביחד ודיבר הוא עליהם והתרה בהם כאשר צווה, ואחר כך אמר: "אני עבדכם" ויענו כולם ויאמרו: "נעשה ונשמע".
9. עת הזמיר הגיע - המגיד אומר להם שהגיע זמן הגאולה של ישראל. "עת הזמיר הגיע". ו"לא כל העיתים שווים". הוא אומר להם שאסור לאבד את הזמן הזה. זה ממש כמו ביציאת מצרים שלא המתינו אפילו רגע אחד להכין להם מזון לדרך. סמכו על הקב"ה שיביא להם מזון במדבר כדכתיב: "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". (ירמיהו). הקב"ה מצידו הביא מן ושליו והוציא להם מים מצור חלמיש. גם כאן אומרת להם השכינה הקדושה: "לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם"
10. קבלת דבר ה' ברית ובשבועה - אחרי מעמד הר סיני הכניס משה את בני ישראל בברית עם הקב"ה (שמות כד ח) "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". גם כאן בעקבות ההתגלות הזו קיבלו החברים על עצמם תענית ותקנות וגם "נדר החסיד [מרן רבי יוסף קארו זצוק"ל] ואני לשבת בארץ [ישראל], והחברים". רבי יוסף קארו וחבריו עלו לצפת עיר הקודש והקימו פה את עולם התורה וכתבו השולחן ערוך וכו'. למה? "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

אגרת ששלח בעל "לכה דודי" לעורר את העם לעלות לארץ
העדות של רבי שלמה הלוי אלקבץ ז"ל על מה שהיה באותו ליל שבועות נכתבה על ידו באגרת ליהודי הגולה. האגרת הזו מובאת בשל"ה הקדוש (מסכת שבועות נר מצוה ה) ומוזכרת בבן איש חי (במדבר ז'). באגרתו של רבי שלמה הלוי אלקבץ זצוק"ל הוא מתאר את התגלות השכינה שהייתה בליל שבועות אצל מרן רבי יוסף קארו זצוק"ל והוא מחזק את אנשי הקהילה בעבודת ה' ומזרז אותם לעלות לארץ ישראל, ולא לחשוש מהפסד הממון הכרוך בכך כיון שהעת היא "עת רצון".
האגרת הזו עשתה פעולה חלקית. רק חלק קטן מעם ישראל עלו יחד איתם לבנות את עיר הקדוש צפת. פחות מאלפית מעם ישראל עלו באותה שעה לארץ ישראל. אעפ"כ לא נמנעו מלעשות זאת. כי "אין מעצור להושיע ברב או במעט". ואמנם ברבות הימים עלו אחריהם עוד ועוד מעם ישראל והקימו קהילות של תורה בתחילה בארבעת ערי הקודש, ואח"כ בכל רחבי ארץ ישראל.

שיר "לכה דודי" - קריאה לכל ישראל לעלות לארץ
רבי שלמה הלוי אלקבץ ז"ל מבין שההתגלות שהם ראו שייכת לכל עם ישראל. להשלמת פעולתו זאת הוא כתב לכלל ישראל את השיר "לכה דודי". שם כתוב: "כְּבוֹד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה". ההתגלות של כבוד ה' היא על כל ישראל ולא רק עלינו.
השיר "לכה דודי" הוא קריאה לעם ישראל: תפסיקו לשבת בגלות - "קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה. רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא" תתנערו מהעפר. "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר" תקומו. "קוּמִי". תלבשו את בגדי המלכות: "לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי". ולמה זה כל כך חשוב עכשיו? כי הגיע זמן הגאולה: "בָא אוֹרֵךְ, קוּמִי אוֹרִי".
זה הזמן שהם צריכים לעלות לארץ. לבנות את ירושלים "וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ" להרחיק את השונאים. "וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָיִךְ. וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ". ולזכות לקרבה גדולה עם אלוקים כמו שהיה במתן תורה "יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ. כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה".

מתן תורה כמו חתונה - מתפללים להחזיר את אותה חופה
במעמד הר סיני קיבלנו כתרים
אנו קוראים את "שיר השירים" בעיקר בתקופת העומר כהכנה לחג שבועות - חג מתן תורה. שיר השירים הוא סיפור של חתן וכלה שנפרדו זה מזו ומחפשים דרך לחזור אחד לשני. רש"י מסביר שהסיפור הזה הוא משל לעם ישראל שהיה ביחד עם הקב"ה באהבת עולם כמו חתן וכלה במעמד הר סיני.
מכיוון שהחתן הוא מלכו של עולם, גם הכלה היא "מלכתא" ומגיע לה "כתר". על זה נאמר: "כל ישראל בני מלכים". בגמרא (שבת פח.) "דָּרַשׁ רַבִּי סִימָאִי, בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל "נַעֲשֶׂה" לְ"נִשְׁמַע", בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁתֵּי כְּתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד "נַעֲשֶׂה", וְאֶחָד כְּנֶגֶד "נִשְׁמַע".

בקבלת הלוחות הראשונים - קיבלנו עשרים וארבע קישוטי לכלה
בעת שמשה רבנו מקבל את הלוחות הראשונים נאמר: "וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים". מסביר רש"י ש"ככלתו" כתוב בכתיב חסר ללמד לתלמיד חכם שהוא צריך להיות בחלק מדרכיו כמו כלה. ובמה?
במדרש תנחומא (כי תשא פרק טז) דרשו על הפסוק הזה שהתורה של התלמיד חכם צריכה להיות רצויה כמו כלה. מקושטת כמו כלה. "אמר רבי לוי אמר רבי שמעון בן לקיש: מה הכלה הזו מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין כך תלמיד חכם צריך להיות פקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים". והכוונה לכ"ד ספרי הנביאים והכתובים. דבר אחר למדו מכאן שכל תלמיד חכם "צריך להיות צנוע ומפורסם במעשים טובים". כמו כלה.

בחטא העגל איבדנו את הכתר והתכשיטים
בהמשך הגמרא שם בשבת.
"וְכֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפְרָקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות לג) "וַיִתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב". אָמַר רַב חַמָא בַר חֲנִינָא, בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ. בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ - כִּדְאַמְרִינָן. בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ - דִּכְתִיב, "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (עֶדְיָם - התכשיט שלהם).

לקחו לנו את התכשיטים הללו. לקחו לנו את כתר המלכות. אבל לא לקחו לנו את הכתר הזה לעולם. אנחנו יודעים כי מתנה שנותנים משמים - לא לוקחים חזרה. כמו שאמר רבי חנניא בן דוסא לאשתו: "מִן שְׁמַיָא מֵיהָב יְהַבֵי, מִשְׁקָל לָא שָׁקְלֵי".מן השמים נותנים - לא לוקחים חזרה. כך גם כאן - לא לקחו לנו את הכתרים חזרה לגנזי מרומים. הכתרים נמצאים בארץ בפקדון אצל מישהו נאמן. אצל משה רבינו. כי "עבד נאמן קראת לו".

"אָמַר רַב יוֹחָנָן, וְכוּלָּן - זָכָה מֹשֶׁה וּנְטָלָן, דִּסְמֵיךְ לֵיהּ, (שמות לג) "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל". אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לה) "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יָשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" - שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם - עַל רֹאשָׁם".


שיר השירים - משתוקקים לחזור למעמד הראשון
כל שיר השירים - אומר רש"י - הוא ההשתוקקות של עם ישראל לחזור לאהבה שהייתה במתן תורה הראשון, כמו חתן וכלה. "פֶּה אֶל פֶּה". "כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ". השתוקקות להיות כמו כלה למלך. "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ". (רש"י שה"ש א).
לכן בימי ספירת העומר שאנו מתכוננים למתן תורה אנו חוזרים וקוראים את שיר השירים שהוא מבטא את רצוננו לחזור למעמד של הלוחות הראשונים. כי אע"פ שקיבלנו את הלוחות שניים, א] לא חזרנו לאהבה ולעוצמה של הלוחות הראשונים. ב] לא חזרנו לקבל את ה"כתרים" והתכשיטים כמו בלוחות הראשונים. ג ] לא חזרנו לקבל את סודות התורה ועומק העומקים שלה כמו בלוחות הראשונים. ד] לא זכינו לקבל את התורה לעיני כל חי כמו שאנו מתפללים בכל קדושת כתר. "הוּא אֱלֹהֵינוּ. הוּא אָבִינוּ. הוּא מַלְכֵּנוּ. הוּא מוֹשִׁיעֵנוּ. הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ ויִגְאָלֵנוּ שֵׁנִית. ויַשְׁמִיעֵנוּ בּרַחֲמָיו לעֵינֵי כל חַי לֵאמֹר. הֵן גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם אַחֲרִית כּרֵאשִׁית לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם":

מובטחים לחזור למעמד של הלוחות הראשונים
בתחילת שיר השירים אומר רש"י שכל שיר השירים בנוי על ההבטחה שעוד נחזור למעמדנו הראשון. להתגלות של "פָּנִים אֶל פָּנִים". " מובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוֹד טעמיה ומִסתר צפוּנותיה. וּמחֲלִים פניו לקיים דברו. וזהו ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין".
את הלוחות השניים קיבלנו ביום כיפור והוא יום של סליחה וקבלת הסליחה מהקב"ה. אבל יום הלוחות הראשונים שמענו בחג השבועות. וזה הוא ה"מתן התורה" שאנו מתפללים אליו שיהיה בירושלים באחריות הימים.
כך מנבאים גם ישעיהו (ב) וגם מיכה (ד) "עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם". כל העולם בא לירושלים כדי ללמוד תורה: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו" וטעם הענין הוא כי בירושלים תהיה קבלת תורה בעוצמה רבה כמו שהיה עם הלוחות הראשונים "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".


ירושלים של זהב
רבי עקיבא עושה לאשתו תכשיט "ירושלים של זהב"
הגמרא מספרת כי רבי עקיבא עשה לאשתו תכשיט בצורת ירושלים. על התכשיט הזה נאמר בגמרא שאסור לצאת בו לרשות הרבים בשבת. (שבת נט ע"א) "וְלֹא בְּעִיר שֶׁל זָהָב. מַאי "בְּעִיר שֶׁל זָהָב"? אמר רַבָּה בַר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא, כְּדַעֲבֵד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לביתהו" וזה כתר העשוי בצורת ירושלים של זהב.
הכתר הזה הוא לא לחינם. זו הייתה הבטחתו של רבי עקיבא לאשתו בעת עוניים. כך מספרת הגמרא בנדרים (נ.).
"רַבִּי עֲקִיבָא, אִיקַדַשְׁתְּ לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ דְּבַר כַּלְבָּא - שָׂבוּעַ, (רבי עקיבא התקדשה לו בתו של כלבא שבוע) שָׁמַע בַּר כַּלְבָּא - שָׂבוּעַ, אַדְרָהּ הֲנָאָה מִכָּל נִכְסֵיהּ. (שמע זאת כלבא שבוע והדירה מכל נכסיו) אַזְלָא וְאִיתְנַסִיבַת לֵיהּ. (הלכה ונישאה לו). בְּסִיתְוָא. הֲווּ גָּנוּ בֵּי - תִּבְנָא, הֲוָה קָא מַנְקִיט לֵיהּ תִּבְנָא מִן מַזְיָיהּ, אָמַר לָהּ: אִי הֲוָאִי לִי - רָמִינָא לִיךְ יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא. (בחורף היו ישנים במחסן תבן, היה מוציא לו התבן משערותיה, אמר לה אם היה לי כסף הייתי נותן לך בראשך ירושלים של זהב) אָתָא אֵלִיָּהוּ, אִידְמִי לְהוֹן כְּאִינְשָׁא, וְקָא קָרִי אַבָּבָא, אָמַר לְהוּ, הָבוּ לִי פּוּרְתָּא דְּתִבְנָא, דְּאוּלִידַת אִתְּתָאִי, וְלֵית לִי מִידַעַם לְאַגְנוּיַיהּ. (בא אליהו הנביא ונדמה להם כאדם וקרא דפק על הדלת, אמר להם: תנו לי מעט תבן שילדה אשתי ואין לי דבר להשכיבה עליו) אָמַר לָהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְאִינְתְּתֵיהּ, חֲזָאִי הַאִי גַּבְרָא - דַּאֲפִלּוּ תִּבְנָא לָא אִית לֵיהּ. אָמְרָה לֵיהּ, זִיל הֲוִי בְּבֵי - רַב. (אמר לה ר' עקיבא לאשתו ראי איש שאפילו תבן אין לו, אמרה לו: לך ללמוד בבית רב). אָזַל הֲוָה תַּרְתֵּי - סְרֵי שְׁנִין קַמֵּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. לְמִישְׁלָם תַּרְתֵּי - סְרֵי שְׁנִין, קָם וְאָתָא לְבֵיתֵיהּ, שָׁמַע מֵאֲחוֹרֵי בֵּיתֵיהּ (הלך ועסק בתורה שתים עשרה שנים לפני ר' אליעזר ור' יהושע. בסוף שתים עשרה שנה בא לביתו, ושומע היה מאחורי ביתו) דְּקָא אָמַר לָהּ רָשָׁע לִדְבִיתְהוּ, שַׁפִּיר עָבִיד לָךְ אָבוּךְ! חֲדָא - דְּלָא דָמִי לִיךְ. וְעוֹד, שַׁבְקֵךְ אַרְמְלוּת חַיּוּת כּוּלְהוֹן שְׁנִין. (שמע ר' עקיבא: שאומר לה רשע אחד לאשתו: כראוי עשה לך אביך שהדירך מנכסיו. הסיבה האחת לכך: שבעלך אינו דומה לך, ועוד סיבה: שבעלך הניח אותך כאלמנה בחייו כל השנים האלו) אָמְרָה לֵיהּ, אִי מִינָאִי דִּילִי צַיִיתְּ, לִיהֱוֵי תַּרְתֵּי - סְרֵי שְׁנִין אַחֲרִינָא. (אמרה לו: אם הוא היה שומע לי, היה יכול להיות שם עוד שתי עשרה שנים אחרות). אָמַר: הוֹאִיל וְיָהַבְתְּ לִי רְשׁוּתָא, אַהֲדָר לַאֲחוֹרַי. הָדַר, אָזַל, הֲוָה תַּרְתֵּי סְרֵי - שְׁנִין אַחֲרַנָיְיתָא, אָתָא בְּעֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה אַלְפִין זוּגִין תַּלְמִידִין, (אמר ר' עקיבא הואיל ונתנה לי רשות אחזור לאחורי. חזר והלך והיה בבית המדרש שתים עשרה שנים אחרות. אח"כ בא ועשרים וארבעה אלפי זוגות תלמידים עמו) נָפַק כּוּלֵי עָלְמָא לְאַפֵּיהּ, וְאַף הִיא קַדְמָת לְמֵיפַּק לְאַפֵּיהּ, (יצאו כל העם לקבל פניו ואף היא, אשתו, עמדה לצאת לקבלו) אָמַר לָהּ הַאי רְשִׁיעָא, וְאַתְּ, לְהֵיכָן אַזְלָתְ? אָמְרָה לֵיהּ, (שם יב) "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ". (אמר לה אותו רשע: ואת להיכן הולכת? אמרה לו, יודע צדיק נפש בהמתו) אָתָת לְאִיתְחָזָא לֵיהּ, קָא מַדְחוּ לָהּ רַבָּנָן, אָמַר לָהֶם, הָנִיחוּ לָהּ, שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם - שֶׁלָּהּ הוּא. (באה להיראות לפניו והיו דוחים אותה החכמים. אמר ר' עקיבא לחכמים הניחו לה שתורתי שלי ושלכם שלה הוא) שָׁמַע אָבוּהַ, אָתָא וְאִיתְשִׁיל עַל נִדְרֵיהּ, וְאִישְׁתַּרִי מִן נִכְסֵיהּ". (שמע כלבא שבוע שזה הגדול בתורה הוא חתנו - ר' עקיבא, בא לפני החכמים ונשאל על נדרו וביקש להתירו).
ירושלים של זהב - לא לכל אחת
להלכה אסור ללבוש את התכשיט הזה ביום השבת, מחשש הוצאה במקום שאין עירוב. עוד כתוב בהלכה שכל עוד בית המקדש לא בנוי - אסור לחתן וכלה ללבוש את התכשיט הזה שהוא שמחה יתירה בשעת חורבן. כך מובא בשו"ע (אורח חיים סימן תקס א) "משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונים לעולם בנין מסוייד וכו' ובסעיף ד' שם. "וכן גזרו על עטרות חתנים שלא להניח כלל. ושלא יניח החתן בראשו שום כליל שנאמר "הסר המצנפת והרם העטרה" וכן גזרו על עטרות הכלה אם היא של כסף אבל של גדיל מותר לכלה. ודוקא לחתן וכלה אבל בשאר כל אנשים ונשים לא גזרו".
גם ביום חול לא כל אשה יכולה ללבוש תכשיט כזה. כך מסופר על אשתו של רבן גמליאל שביקשה מבעלה תכשיט כזה. אמר לה: תכשיט כזה מיוחד לאשתו של רבי עקיבא שכל התורה שלו ושל תלמידיו שייכת לה. וצריך לזכור שתלמידיו הם רבי שמעון בר יוחאי. רבי מאיר בעל הנס. רבי יהודה בר אלעאי. רבי יוסי ורבי נחמיה.

רבי עקיבא עושה כתר של זהב לכנסת ישראל
מלבד הסיפור המיוחד הזה על אשת רבי עקיבא. יש בסיפור הזה גם רובד פנימי עמוק והוא מקושר באופן ישיר עם הרובד הפשטני שלו. רש"י מסביר כי מתן תורה שהיה בהר סיני היה לעיני כל חי. עוד אנו יודעים שהוא היה עם הפנימיות של התורה. כך יהיה גם בעתיד. "מובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוֹד טעמיה ומִסתר צפוּנותיה . וּמחֲלִים פניו לקיים דברו". זה גם הפְנים של התורה, וגם הפָּנִים של התורה - שימשכו את כל העולם כולו.
רבי עקיבא מתאמץ בכל כוחו יחד עם רעייתו להחזיר את הכתרים של עם ישראל שנלקחו ממנו. רבי עקיבא מנסה להביא את המשיח. כך כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק יא ג) "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך. שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות. כיון שנהרג - נודע להם שאינו. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת וכו'". הרמב"ם לומד הלכות משיח מרבי עקיבא כי הדרך של רבי עקיבא הייתה נכונה. בסופו של דבר נהרג בר כוכבא בעוונות ונודע להם שאינו.
מה שברור הוא שרבי עקיבא מנסה להקים שכינתא מעפרא. רבי עקיבא גם מקים את התורה עם תלמידיו שממלאים את הארץ תורה. לרבי עקיבא מתגלים מסתריה של התורה. רבי עקיבא נכנס
לפרדס ומִתגלים לו "סוֹד טעמיה וּמִסְתר צְפוּנותיה" של התורה.
לכן כשמשה רואה את רבי עקיבא הוא אומר לאלוקים: "יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?" (מנחות כט). רבי עקיבא זה יכול לקשור לכלה קישוטין בצורת כתר. יכול לקשור אותם לא רק לאשתו אלא לכלה - כנסת ישראל שנלקחו לה הקישוטין בעת מעשה העגל. רבי עקיבא זה הוא אביהם של בעלי התשובה והוא יכול לקשור לכלה: "ירושלים של זהב".
לכן גם רבי שלמה הלוי אלקבץ וחבריו המשיכו את קישוטיה של הכלה. הם למדו את פנימיות התורה. בחבורתם היה האר"י הקדוש שהחל לגלות את מסתרי תורתו של רשב"י שנפוצו בכל ישראל. כל הקורא את דברי התורה של מרן רבי יוסף קארו ז"ל בספרו מגיד מישרים רואה שעל אף שנאמר עליו שתיקונו בעולם הוא בתורת הנגלה. בפשט ובפסקי הלכה, הוא היה בקי עצום בפנימיות התורה ובנסתרות. כך גם היה רבי שלמה הלוי אלקבץ בעצמו וכך הייתה כל החבורה הקדושה הזאת.

עשרים וארבע אלף תלמידים לרבי עקיבא
אולי זו הסיבה שלרבי עקיבא היו עשרים וארבע אלף תלמידים. כנגד עשרים וארבע הקישוטים של הכלה. קיווה רבי עקיבא שהם יהיו ערבים אחד על השני ועל השומעים שלהם. צנועים ומפורסמים במעשים טובים. כמו כלה. באמצעותם הוא חשב להביא גאולה לעולם.
בין שאר העוונות שפגעו בכל המאמץ הגדול הזה של הבאת המשיח היו מן הסתם גם העוונות של תלמידיו שאנו מתאבלים על מותם עד היום הזה. שהרי היו יכולים ללמוד מרבי עקיבא רבם איך לעשות את התורה יפה ורצויה ואהובה, ולא עשו כן. לא נהגו כבוד זה בזה. לא היו כלולים זה בזה. לא זכו להיות כמו "כלה". לא "כאיש אחד" ולא "בלב אחד". וממלא לא זכו לקבל את התורה כראוי.
יכלו התלמידים ללמוד מרבי עקיבא ומאשתו מהי מסירת נפש לתורה. מהכבוד שרבי עקיבא מכבד את אשתו. אבל כשהם רואים את אשתו הם מזיזים אותה מהדרך. רק אחרי שהוא אומר להם: "שלי ושלכם שלה הוא" הם זזים בנימוס ומפנים לה את הדרך.
תלמידיו של רבי עקיבא לא זכו כמו אשתו לירושלים של זהב. למרות שהיה להם מורה ראוי. על זה הכאב הגדול. רק החמשה תלמידים שבאו אחר כך קיבלו ממנו את הסוד הזה וזכו ללמוד וללמד את התורה באופן הראוי אבל זה לא היה מספיק כדי להביא את הגאולה בדורו.

אנחנו ממשיכים את הנסיון של רבי עקיבא
אנחנו מנסים לקשור את התכשיטים - כתוב בזוהר ושער הכוונות (ומובא בכף החיים תצ"ד ס"ק ז') כי הלימוד של ליל שבועות נועד להכין את תכשיטי הכלה: "דאיהי אתתקנת למלעי באורייתא מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים ובמדרשות דקראי וברזי דחכמתא בגין דאלין אינון תיקון דילה ותכשיטהא". יעו"ש. תרגום: שהכלה נתקנת לקרוא בתורה, ומהתורה לנביאים. ומהנביאים לכתובים. למדרש חכמים על המקרא, לסודות החכמה. בגלל שהם התיקון של הכלה והתכשיטים שלה. הקריאה בעשרים וארבע ספרי התורה מביאה את התכשיטים של הכלה. וזה עיקרו של הלימוד בליל שבועות - להחזיר את העטרה ליושנה. להחזיר את הכתר לראש הכלה.
אנחנו מנסים להחזיר את הכתרים - כך כתוב בשער הכוונות שם וז"ל: "וזהו סדר הלימוד על המקרא שתעסוק בו בלילה הזה כדי להמשיך הכתר הנזכר ". וזה על ידי לימוד תורת הסוד שזה כידוע סוד הכתרים כדלעיל. וכתב על זה הבן איש חי: "כבר נודע מנהגו של רבינו החיד"א ז"ל ללמוד בלילה זו שתי האידרות מעומד גם בעת זיקנתו, אשריו ואשרי חלקו" (בא"ח במדבר ד').

לימד ליל שבועות - בשמחה רבה
למרות שלא עלה בידו של רבי עקיבא להחזיר את העטרה ליושנה, אנו לא מתייאשים מהגאולה. בכל ליל שבועות אנחנו מתקדמים. אנחנו מנסים ללמוד את התורה עם הפנימיות שלה. עם התכשיטים שלה. להביא את הכתרים. סוף סוף אנו "מובטחים". מתאמצים לתקן ו"מחלים פניו לקיים דברו".
וכתב בעל הבן איש חי: "יזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של הלילה הזה בחשק גדול ובשמחה רבה ובהתלהבות הלב. כי הלימוד המתוקן ללילה הזה עושה פרי למעלה וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה. וכו' "ועוד אמר רבי שמעון בר יוחאי על החבורה שעוסקת בתורה בזה הלילה: "כולם יהיו רשומין וכתובים בספר הזכרונות. והקב"ה מברך אותם בכמה ברכות ובכתרים של העולם העליון". "ומי האיש אשר ישמע כזאת ויפנה ליבו לבטלה בלילה הזה, וכל שכן שלא יטנף פיו בדברים בטלים ובדברי חול של משא ומתן וכל שכן בליצנות ובלשון הרע. ויתגבר כארי לישב על המשמר בעינים פקוחות לדחות את השינה ולא יתנמנם כלל כי רבינו האר"י ז"ל החמיר מאוד בענין השינה בזאת הלילה יותר מליל הושענא רבא, וכנזכר בשער הכוונות בדרוש הלילה הזאת" (בא"ח במדבר ג').
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il