בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

פרשת בא

עשרת המכות שה' נתן למצרים - מדוע ולמה הם ניתנו, ולמה דווקא בסדר הזה שבו הם ניתנו?. "אור במושבותם" - למה הכוונה? מושבותם של מי? למה התורה צריכה להדגיש זאת? ולמה לא לכתוב "מושבם"?

undefined

הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב

טבת תשס"ג
5 דק' קריאה
עשרת המכות - על שום מה?
מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים מפני מה?
נאמר במדרש תנחומא פרשת וארא (יד):
"עשר מכות כולן מדה כנגד מדה. דם, לפי שלא היו מניחים לבנות ישראל לטבול מטומאתם כדי שלא יהיו פרין ורבין. צפרדע. שהיו משעבדים בישראל להביא להם שקצים ורמשים. כנים, ששמו את ישראל מנקי חוצות ושווקים. ערוב, שהיו אומרים לישראל צאו והביאו לנו דובים ואריות כדי להיות מצירין בהם לישראל. דבר, מפני ששמו את ישראל רועי צאנם, בהרים ובמדבריות שלא יפרו וירבו. שחין, ששמו את ישראל לחום להם חמין ולצנן הצונן. ברד, מפני ששמו ישראל נוטעי גנות ופרדסים אילנות וכרמים. ארבה, ששמו ישראל זורעי חטין ושעורין. חשך, כדי להרוג פושעי ישראל שאינם רוצים לצאת ולא יאמרו המצרים אף ישראל לוקים".


עוד שם (פרשת כא ד):
מה שחשבו המצרים על ישראל, הקדוש ברוך הוא הביא עליהם. חשבו שיהיו שואבי מימיהם. לפיכך ויהפוך יאוריהם לדם...".


אמנם שם עוד אמרו חז"ל:
בטקסין של מלכים הביא הקדוש ברוך הוא עליהן מכות. מלך בשר ודם כשמדינה מורדת עליו משלח עליה לגיונות ומקיפין אותה בתחלה סוכר אמת המים שלה. לא חזרו בהם מביא עליהם קלאנים )צפרדעים המשמיעים קול, כי לא עשו הצפרדעים נזק ממשי, אלא הפחידו את המצרים(. לא חזרו יורה בהם חיצים )כינים שעוקצים אותם(. לא חזרו מביא עליהם ברבריים )ערוב שטורף אותם(. לא חזרו משלח בהם דורמיסיות )דבר(. לא חזרו משלח בהם נפט (שחין) לא חזרו משליך עליהם אבני בליסטראות (ברד). לא חזרו מגרה בהם אוכלוסין (ארבה). לא חזרו נותנם בבית אסורים (חושך). לא חזרו בהם הורג גדוליהם (מכת בכורות).


נמצא שישנם שני טעמים לסדר המכות. הראשון, להעניש את המצרים על מעשיהם הרעים שעשו בעבר לישראל. והטעם השני, להגביר את הלחץ על המצרים כדי שישמעו למצות ה' לשלח את ישראל. כאשר התורה אומרת למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים הכוונה היא לשני מישורים אלו גם יחד, גם להמנע מרע (סור מרע) ועם זאת גם להשמע למצות ה', במובן של קיום המצות (עשה טוב).

ובאמת קרבן פסח שהוא זכר למכות מצרים, כמו שנאמר, אשר פסח על בתי ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל אסור באכילה לערל הבשר ולערל הלב. ערל בשר הוא מי שאינו מהול ואפילו מחמת אונס מיתה (כגון שמתו אחיו מחמת מילה) מאחר וחסר לו הקשר להקדוש ברוך הוא אות ברית קודש, הרי שבמידה כנגד מידה הוא מרוחק מקרבן פסח (אף על פי שאינו אשם בכך, מציאותו של האדם או מעשיו מושפעים מעשייתו או חוסר עשייה. וכשם שהנופל לאש נשרף גם אם אינו רוצה בכך, כך הוא חוק הבריאה שמעשה האדם חוזרים עליו בין לטוב ובין לרע). ערל־לב הוא בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, זה הכופר בתורה אף על פי שהוא חייב בכל המצות האמורות בתורה, אף הוא מופקע מחיוב קרבן פסח. כי עיקרו של קרבן זה הוא ללמד את האדם אמונה ושיעבוד למצות הבורא. שני אלה הערל שאינו מופרש מערלתו והריהו כמצוי ברע. וערל הלב שאינו מקיים מצות בוראו (אינו עושה טוב), שניהם אחד, שאינם שייכים למהות ענין הפסח ואסורים באכילתו עד אשר יגיעו למה שהקרבן מלמד ומנחיל לישראל.

אור במושבותם
"ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים, וגו'. ולכל בני ישראל היה אור במושבֹתם".


יש לשאול, כיון שמכות מצרים באו על מצרים ולא על ישראל, מדוע ציינה התורה, שלבני ישראל היה אור במושבותם?
ועוד, במושבותם משמעו במקום מושבם שהיא ארץ גושן, ואם אחד מבני ישראל היה הולך לארץ מצרים ששם היה חושך, האם גם לו היה חושך. מדוע שילקה בן ישראל בשעה שהחוטאים הם המצרים?

לפיכך פירש רשב"ם, שמושבותם מתייחס למושב המצרים. לומר, שבן ישראל שהיה הולך למושבם של המצרים, שהיו שרויים בחשך ואפילה, לאותו יהודי היה אור, כאילו שמכת חושך אינה נוהגת.

אלא שלפי זה יש לדייק מדוע נאמר מושבֹתם ולא נאמר מושבם.

יונתן בן עוזיאל מפרש הפסוק כך. "ולכל בני ישראל היה אור לקבור את הרשעים שביניהם שמתו. והזכאים לעסוק במצות במושבותם".

נראה שהוא מפרש, שהיו שני מושבות ולפיכך נאמר מושבותם בלשון רבים, ולא מושבם שהוא מתייחס לכל יחיד ויחיד. שאור אחד היה לקבור את הרשעים. והשני היה כדי לאפשר לישראל לקיים מצות.

אולם גם לדבריו קשה, דמשמע שאם לא היה צריך לאור לקבור את הרשעים ולקיים מצות היה חושך ואפילה גם לבני ישראל. והואיל ומכת החושך באה לצורך הכאה למצרים, אין ישראל צריכים להפגע מכך.
ויתרה מזאת כתב רש"י (י, כב) שסיבת מכת החושך היתה שיוכלו לקבור את הרשעים מישראל שלא רצו לצאת ממצרים, וכדי שישראל יראו במטמוניות של מצרים, את אוצרותיהם, ולכשיצאו ישראל ידעו מה לשאול מהמצריים, והמצרי לא יוכל לומר להם אין מה להשאילכם. אם כן ברור שלישראל יהיה אור גם במקומם של המצרים. ולא היה צריך לכתוב זאת במפורש.

על פי דברי אור החיים, ניתן להבין כוונת יונתן בן עוזיאל.
שכתב אור החיים, שהחושך שבא על המצרים מחושך של גהינום היה שבו מתכסים הרשעים שם. לעומתם, על הצדיקים יזרח ה' ברוך הוא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ומאור מושבותם ליוה ה' ברוך הוא חלק אחד, והוא אומרו אור במושבותם. (ועיין במדרש שהחשך בא מגיהנום).

דהיינו התגלות החשך למצרים לא היה העדר האור הרגיל הקיים בעולם, אלא הקדוש ברוך הוא הביא עליהם חושך אלוקי עליון, שבו מתכסים הרשעים בגיהינום. שאף על פי שבדרך כלל אין הרשעים בעולם הזה לוקים במכות הבאות מעולם העליון, למעלה מדרך הטבע, כי עולם כמנהגו נוהג. במכת מצרים, התגלה חושך שהרשעים יוצרים אותו במעשיהם, שהוא חושך העולם הבא בגיהינום.

ומאידך, גם ישראל זכו שלא רק שלא לקו במכת חושך, אלו התעלו למעלה מעולם הטבע, שהקדוש ברוך הוא הקיפם באור אלוקי עליון, שמכוחו מתו הרשעים, כדי שהצדיקים יבדלו מתוך הרשעים ויקברו אותם. ועוד זאת, שלא רק שנסתלקו הרשעים מישראל ונתקיים סור מרע. אלא התגבר כוח הטוב בצדיקים וניתנה בהם רוח אלוקית לקיים מצות הקדוש ברוך הוא בצורה נפלאה ביותר. זהו האור שהיה במושבותם של ישראל. כפי שהסביר בנפש החיים שהאדם במעשיו, יוצר לעצמו את הגיהינום במעשיו הרעים, ובורא לעצמו את הטוב, על ידי מעשיו הטובים.

ובזה נוכל להבין דבר נוסף שעמד עליו אור החיים, מדוע בכמה מכות נאמר ויט משה את מטהו ואילו במכת חושך נאמר, ויט משה את ידו על השמים. ולא נזכר המטה.
אכן כיון שחושך זה מעין עולם הבא היה, וביחד עמו זרחה לבני ישראל אורה מעין עולם הבא. לא היה ראוי שדבר זה יעשה על ידי המטה, שהוא מזומן לפעול בעניינים נסיים הקשורים לטבע, שהם חוקות שמים וארץ. ברם משה רבינו, שכל הוייתו היתה למעלה מעולם הטבע, ועוד בעולם הזה, היתה הנהגתו, נפשו וגופו, מעין עולם הבא, שהוא למעלה מעולם הטבע. יכול היה בידו דוקא, למשוך את כוחות החושך והאור שמשמשים בעולם הבא, להופיע ולשמש גם באותם הימים.

כעין זה כתב בכלי יקר (י, כד) על הנאמר, "ויקרא פרעה אל משה ויאמר..." - שמדוע במכה זו קרא פרעה רק למשה ולא לאהרן, ואילו במכות אחרות קרא גם לאהרן. כי ידע שכאשר נולד משה נתמלא כל הבית אורה, וחשב שאולי זה היה על העתיד שיהיה לו סגולה להביא האורה במקום החושך. (שאמנם דבריו אינם מובנים, כי קריאת משה היתה לאחר שפסק החושך, ופרעה הציע לו, שילכו לזבוח גם הטף, רק הצאן והבקר ישאר( ומדוע נתמלא הבית אורה בעת לידת משה, ואין הבית מתמלא באור כאשר נולדים צדיקים אחרים. אלא, משה שגופו היה קלוש בחומריותו ולא הפריע לאור האלוקי שנתגלה בנשמתו להאיר כבר בעולם הזה. ועוד הלך ונתחזק אור זה, עד שקרן אור פניו בקבלת הלוחות.



תוכל למצוא בספר אבני ברקת מהדורה רביעית חלק א', לפרשתנו, ביאורים נפלאים, השופכים אור חדש על מכת ארבה על יציאת מצרים, תפילין של יד ושל ראש והפרשיות המונחות בהן. ועוד נושאים רבים ומגוונים. כדאי לעיין גם בחלק רביעי של אבני ברקת, על הגדה של פסח בעניינים הקשורים לעשרת המכות שקיבלו המצרים, ועל השקפת חז"ל עליהם.

ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בחנויות הספרים או בטלפונים: 9972675 02. 7507159 050. או באימייל kilab@netvision.net.il



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il