בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

בבא מציעא דף ד' ב, בבא בתרא דף קע"ה א

הודאה ומִלווה על-פה

לשיטת התוס' בב"מ, הודאה במקצת נחשבת להלוואה בע"פ שיש בה שעבוד קרקעות - והתורה חייבה שם שבועה - רק כאשר התובע מחל על השעבוד או שאין לנתבע קרקעות. לשיטת התוס' בב"ב והרמב"ם, אם אין שני עדים על ההלוואה - ההודאה אינה מוגדרת כהלוואה בע"פ - ולפיכך אין שעבוד קרקעות וקיימת שבועה מהתורה.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

כסלו תש"ע
4 דק' קריאה
וזו לשון הסוגיה בבבא מציעא דף ד':
"דאמר רבי חייא: 'מנה לי בידך', והלה אומר: 'אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך' - חייב. מאי טעמא - 'הילך' נמי כמודה מקצת הטענה דמי, ... ורב ששת אמר: 'הילך' פטור. מאי טעמא - כיון דאמר ליה 'הילך', הני זוזי דקא מודי בגוייהו - כמאן דנקיט להו מלוה דמי, באינך חמשים - הא לא מודי, הלכך ליכא הודאת מקצת הטענה. ...
מיתיבי: 'סלעים, דינרין (שטר שכתוב בו: פלוני לוה מפלוני סלעין, ולא פירש כמה, וכן שטר שכתוב בו דינרין סתם; רש"י). מלוה אומר: חמש, ולוה אומר: שלש. רבי שמעון בן אלעזר אומר: הואיל והודה מקצת הטענה - ישבע, רבי עקיבא אומר: אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור.' קתני מיהת רבי שמעון בן אלעזר אומר: הואיל והודה מקצת הטענה - ישבע. טעמא - דאמר שלש, הא שתים - פטור, והאי שטר דקמודי ביה - 'הילך' הוא, ושמע מינה: 'הילך' פטור! - ... אלא, לעולם שתים פטור, ו'הילך' חייב. ושאני הכא - דקא מסייע ליה שטרא. אי נמי, משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות - ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. איכא דמותיב מסיפא: ..."

הסוגיה מחדשת יסוד שהיא לא ידעה אותו מתחילה. - "אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות". כלומר, אין נשבעים על כפירה של טענה שכרוכה בשעבוד קרקעות. השטר משעבד את קרקעות החייב לפרעון החוב. כאשר החייב כופר בחוב שקשור לשטר הוא כופר גם בשעבוד הקרקעות; והתורה פוטרת אותו משבועה שקשורה לקרקעות.

התוספות הקשו על היסוד הזה. קיימת שיטה הסבורה, שקרקעותיו של החייב משועבדות לפירעון חובותיו - מדין תורה. מאידך, התורה חייבה את המודה במקצת החוב להישבע. ולכאורה מדוע הוא צריך להישבע, והרי קרקעותיו משועבדות לפירעון החוב - והוא צריך להיות פטור. וזו לשון התוספות שם בבבא-מציעא דף ד' ע"ב:
" אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות - ואם תאמר למאן דאמר בפרק גט פשוט (ב"ב דף קעה:) שעבודא דאורייתא, מודה מקצת הטענה - למה נשבע? הא כופר שעבוד קרקעות? ויש לומר, שמחל לו השעבוד, או שאין לו כלל קרקעות אפילו משעבדי ..."

התוספות תירצו שם, שדין התורה קיים רק במקרים יוצאי דופן: כשהתובע מחל לנתבע על שעבוד הקרקעות, או כשאין לנתבע קרקעות. אך במקרה רגיל שיש לנתבע קרקעות - התורה פוטרת אותו משבועה.

תרוץ נוסף יש בתוספות בבבא-בתרא דף קע"ה ע"א ד"ה "המלוה", וזו לשונו:
"והקשה ה"ר יעקב מקורבי"ל אם כן האיך נשבעין במודה במקצת הטענה, והא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, ואומר רבי כגון שמחל שעבודו, אי נמי בדליכא עדים . דהא דשעבודא דאורייתא היינו על פי עדים , אבל על פי עצמו לא וכו'".

היסוד שבתרוץ הנוסף הוא, שלשון "מִלווה על-פה" הוא מדויק - המִלווה דומה מאד למִלווה בשטר; ורק מפני שהמִלווה לא נכתב בשטר, הוא נקרא בשם "מִלווה על-פה"; ואם הוא נעשב בפני עד אחד - הוא נקרא מִלווה בעד אחד. אולם במצב שאין עדים נקרא המִלווה - "הודאה", שהרי אין לנו אלא הודאתו (וכן מצאנו בכמה סוגיות את הלשון "הודאות והלוואות").

לפי התרוץ שנוסף שם בתוספות. רק כאשר המִלווה בעל-פה נעשה בפני שני עדים קיים שעבוד על קרקעות החייב; ורק אז לא יהיה חיוב בשבועה מטעם עדות העדים, מפני שעדותם כוללת עדות על שעבוד קרקע. לשיטתם, התורה חייבה שבועה רק בהודאת החייב, כאשר אין שני עדים; וכן כאשר קיימת רק עדות של עד-אחד.

נראה לעניות דעתי, שגם הרמב"ם מודה באופן עקרוני לסברה זו של התוספות - שעבוד קרקעות קיים רק על פי שני עדים. וזו לשון הרמב"ם בתחילת פרק י"א מהלכות מלוה ולווה:
"המלוה את חבירו בפני עדים , או שאמר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה, או אתם עדי שאני חייב לזה מנה; - זו נקראת מלוה על-פה ואין צריך לפורעו בעדים".

גם הרמב"ם מגדיר מלוה על-פה - כמלוה בשני עדים דווקא.
לענין הנאמר בהלכה שם אין נפקא-מינה בהגדרה זו - שהרי קל-וחומר שאם לא היו כלל עדים בהלוואה אין צריך לפורעו בעדים - אלא שיש נפקא-מינה במקומות אחרים.
בהמשך פרק י"א מהלכות מלווה ולווה בהלכה ד' כתב הרמב"ם - "ומלוה על פה גובה אותה מן היורשין". ולפי מה שהקדים לעיל מיניה מבואר, שדין זה נאמר דווקא אם היתה המִלווה (או ההודאה) בפני שני עדים.

מדברי הרמב"ם משמע, שאם האב הודה לבנו - שלווה מפלוני, ואפילו בא עד והעיד על כך, אך לא היו ' שני עדים ' בהלוואה; אין זה מִלווה על-פה, ולא ירדו לנכסים שירש הבן. 1


^ 1 ונראה, שנפקא-מינה נוספת קיימת לענין גביה שלא בפניו; וזו לשון הסוגיה בכתובות דף צ"ו: - "בעי ר' יוחנן: יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי, על מי להביא ראיה? נכסי בחזקת יתמי קיימי, ועל אלמנה להביא ראיה, או דלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועל היתומים להביא ראיה". ומשמע שם, שהנאמנות לטעון פרעתי בלא עדים, תלויה בשאלה מי מוחזק בנכסים, דהיינו למי הם משועבדים. ונמצא שדווקא לאשה שיש לה עדים (או שאנן סהדי) שהייתה אשתו משועבדים הנכסים. זהו מִלווה בע"פ מיוחד - שחובת הוכחת הפרעון מוטלת בו על החייב.
וזו לשון הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות אישות הלכה י"ח: יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה או שמת בעלה עד שיהא שטר כתובה יוצא מתחת ידה, ואם לא תוציא שטר כתובה אין לה מזונות שמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה לו כתובתה שאין לה מזונות כמו שיתבאר. ויש מי שהורה שפוסקין לה מזונות בחזקת שלא נטלה ולא מחלה ואין מצריכין אותה להביא כתובה, ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה הואיל ויש לה מזונות מן התורה, אבל אם מת בעלה אין לה מזונות עד שתביא כתובה מפני שהיא אוכלת בתקנת חכמים, ועוד שניזונת מנכסי יורשים ולעולם טוענין ליורש".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il