בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני ספירת העומר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

יחודה של ספירת העומר

undefined

הרב יאיר גזבר

אייר תש"ע
9 דק' קריאה
אנו נמצאים בימים שתכונתם היא - הדרך. אנו עומדים וסופרים יום יום מיציאתנו ממצרים, אל זמן מתן תורתנו. והספירה שמתייחדת עם כל יום, מבטאת בעניינה לא רק את הכמיהה להגיע למתן תורה, אלא גם מחדדת את ההבנה כיצד מגיעים למתן תורה. לא הולכת הספירה מהמספר הגבוה ויורדת מטה, אלא מייחדת, סופרת ומגלה כספיר ויהלום כל יום בספירה. כל יום וקניינו, כל יום ומעלתו. וממילא המעלה הנקנית בנפש הישראלית ועשייתה לכלי להופעת שכינה במעמד הר סיני.
אלא שספר החינוך שואל: אם כך, ציוונו הקב"ה לספור ספירת העומר, כדי שנדע שתכלית יציאת מצרים היא להגיע למתן תורה. מדוע לא מתחילה הספירה מהלילה הראשון, מאותו "ליל שמורים הוא לד'", כדי שלא תהיה הווה אמינא שיש משמעות ליציאה מצד עצמה? ואולי יותר מזה קשה, אם באמת יציאת מצרים משמשת כעין אמצעי אל מתן תורה, מדוע תקנו לנו בחג הפסח את הקריאה של שיר השירים, את המפגש עם "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים"? היה ראוי לחכות עם קריאת שיר השירים לזמן מתן תורה! וכן, מדוע תיקנו לנו בהפטרה את חזון העצמות היבשות, פרק ל"ז ביחזקאל, את הנבואה המדברת על הגאולה העתידית, "בואי הרוח ופחי בהרוגים", גאולה שלימה? מקומה לכאורה בזמן מתן תורה! ועוד, מדוע תיקנו – אמנם לא לנו הדרים בארץֿ ישראל – בשמיני של פסח, את מה שאנו נקרא מחר, "ויצא חוטר", אם באמת כל עניינו של פסח הוא רק הדרך, ההיכי תימצי להגיע למתן תורה?
מבואר בהאר"י ז"ל, שבלילה שיוצאים ישראל ממצרים הקב"ה מביא את ישראל אל המדריגה העליונה ביותר, ליל שמורים הוא לד', אלא שכיון שההגעה אל המדריגה העליונה הזו באה מתוך נשיאה אלוקית את ישראל, הרי שלמחרת, ישראל יורדים וצריכים לקנות את אותה מדריגה, בעבודתם העצמית האישית, וזו היא ספירת העומר עד זמן מתן תורתנו. יוצא לפי זה, שכשאליהו אומר בתנא דבי אליהו (פרק י"ד), "שני דברים יש לי בעולם ואיני יודע מי קודם, ישראל או תורה, אמרתי לו בני אדם אומרים אומרים תורה קודמת, ואני אומר ישראל קודמים", לפי זה מתברר ש"ישראל קודמים", אין הכוונה רק למה שהמדרש בבראשית אומר, שמחשבתן של ישראל קודמת לכל, אלא גם במציאות עצמה ממש, ההופעה הישראלית בשלמותה מופיעה עוד לפני הופעת תורה בעולם. המפגש של העולם כשישראל יוצאים ממצרים באותו לילה זהו המפגש עם ישראל במדריגת החירות העליונה, והמפגש עם תורה לאחר עבודת ימי הספירה הוא לגלות, מה זה ישראל, מהם החיים של ישראל, מה היא התורה שבע"פ מה זה "וחיי עולם", מה זה ה"חביבין דברי סופרים" כדברי הרב בפרק א' באורות התורה.
אמנם, אליהו אומר, "בני אדם אומרים, תורה קודמת, ואני אומר שישראל קודמין", אפשר שאליהו אומר שבני אדם צריכים לומר, "תורה קודמת", שכשאדם חייב הוא להעמיד את התורה קודם כדי לפגוש את המהות הישראלית את הנפש חיה שבו, בלי תורה הוא לא יכול. אבל באמת, ישראל מופיעים קודם, ופעם שמעתי לפרש שכשאנו עומדים ומברכים בתורה שבכתב, אנו מקדימים, כפי שהרב צבי יהודה זצ"ל היה מזכיר הרבה, אשר בחר בנו מכל העמים ומתוך כך נתן לנו את תורתנו והבחירה בנו מכל העמים - זה מה שהתגלה בעולם בפועל ממש, ביציאת מצרים – "המעביר בניו בין גזרי ים סוף", זו כבר הופעה של בנים, "בנים אתם לד' אלוקיכם" ועוד יותר מזה זו ההופעה של (קידושין לו.) "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים", שהרי עוד לפני ההופעה של תורה, במציאות שמלאכי השרת יגידו "הללו והללו וכו'", יאמר להם כדברי הגמרא בקידושין לו. "בני א-ל חי" – אבל, כשאנו נפגשים עם הנביאים, כשאנו נפגשים עם התהלוכות של החיים הישראלים, אז אנו מקדימים את התורה, "הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו" – "בני אדם אומרים תורה קודמת".
החודש הממצֵע, בין ההופעה האדירה הזו של בנים אתם, לבין המפגש עם תורה, זהו חודש אייר. ואומר הרב בעין איה (שבת פ"ט אות נה), שיש בתכונת החודש מצד הופעת הזמן שתי בחינות, גם את הבחינה של המעביר, ממצב קודם, ממציאות קודמת אל המציאות הבאה, וגם בחינה של כח עצמי, חודש אייר, חודש זיו, שהוא מסוגל לכלול, והוא מפגיש עם שתי הבחינות, גם של יציאת מצרים, גם של אותה חירות עליונה, גם של ה"בנים אתם לד' אלוקיכם", וגם עם ההופעה של "וירד ד' על ההר", אור תורה שמופיע בעולם. וכשאנו עומדים, ביוםֿ העצמאות, יום הקמת המדינה, יום המעבר מהופעה של יחידים, מעליה של יחידים, להופעה של כלל, להופעה של מלכות, של ציבור, להופעה לאומית של כלל ישראל. אנחנו נפגשים שוב, עם אותה הופעה ישראלית שקודמת לכל, עם הופעת שם ישראל, במפגש של כל יהודי ובהזדהות שלו עם המדינה ששמה - מדינת ישראל, גם אם הוא לא יודע לקרוא בשם המפורש, וגם אם הוא לא יודע לקרוא בכינויי השם, הקריאה בשם ישראל, היא קריאה פנימית, ומתוך זה אנו הולכים וקונים, כפי שהוזכר כאן מדריגה אחרי מדריגה עד המפגש באותו חודש, מתחילת חודש לסוף חודש, עם הופעתה של תורה, אחדות, וקדושה, עם הופעתה של ירושלים עיר הקודש. וצריכה להתברר מאוד, המדריגה העצמית הזו של בנים אתם לד' אלוקיכם, המדריגה העצמית של כל יהודי ויהודי, וגודל המפגש, של "אשר בחר בנו מכל העמים" בפגישתנו את עצמנו כעם. ומתוך כך - אבל ה"מתוך" הוא הרבה 'מתוך', הוא הרבה לימוד, הוא הרבה התבוננות, מתוך זה, "ונתן לנו את תורתו", תורה שלימה, תורה גדולה, תורת ד' תמימה משיבת נפש, תורה שבאמת כוללת כל, וממילא מתגלה ש"ישראל, אורייתא וקב"ה – חד הם", בעז"ה.


ישעיהו 1 הנביא ממשיל את גאולתם של ישראל ללידה – (ישעיה נד, א) "רָנִּי עקרה". לידה בחודש אייר היא לידה מאתגרת, מורכבת ומסובכת. חז"ל (יבמות פא.) מלמדים אותנו, ע"פ מדע הרפואה בימיהם, שהזמן הראוי ללידה הוא בחודשים השביעי והתשיעי, ואילו החודש השמיני קשה ללידה ומסוכן לוולד. נמצאים אנו בתהליך לידתה של גאולה. לידה ראויה היא בחודש התשיעי - סיוון, ובחודש השביעי - ניסן. אמנם כבר כתבו האחרונים שכיום התפתחה הרפואה ואף על לידה בחודש השמיני מחללים שבת, ועושים את כל הדברים הנצרכים כפי שאם נולד בחודשים התשיעי והשביעי. ישנם כאלו בעם ישראל שלא התקדמו (הם נאמנים למקור, לדברי חז"ל...), וממילא מתייחסים אל הנולד בשמיני כ'מוקצה', והרי הוא בחזקת שלא יחזיק מעמד, אמנם הוא חי 'שנה ועוד שנה', אך הוא לא יחזיק מעמד עוד הרבה, זה רק עניין של זמן. 2
אבל ראשי התיבות של החודש השמיני, אייר - "אני ה' רופאך", מורים כי באמת הרפואה התקדמה, וחודש אייר הוא חודש של ריפוי. אמנם, אחרי הכל עדיין יש כאן איזושהי הופעה של סיבוכים. אולם, הסיבוך האמיתי הוא לא עצם המציאות, אלא איך יכול להיות שלא כולם רואים שזו לידה?! איך יכול להיות שלא כולם רואים שזו גאולה, זהו הסיבוך האמיתי! פעמים שאנו נוטים להתבלבל ולהגדיר את המציאות כסיבוך, אך המציאות פשוטה היא וברורה, והסיבוך הוא כיצד לא רואים כולם את האמת.
יש כאן משהו שאנחנו רואים עין בעין, רואים מציאות של חזרת ישראל לארצם, אנחנו רואים השראת שכינה, יציאה מהסתר פנים, אנחנו בעולם אחר. עולם שלא היה במשך כל שנות הגלות כמותו. אנו מתחילים לראות את סיבוב הכרובים זה מול זה, אנחנו מתחילים לראות את חיבתנו לפני בורא עולם – (יומא נד.) "ראו חיבתכם".
מי ראה כאלה?! ראיה של קיבוץ אומה מארבע כנפות תבל ממש, כאשר הנקודה המאחדת את כולם היא 'בשם ישראל יכונה', כשהנקודה המרכזית היא א"י, כשהנקודה המרכזית היא שיבת ישראל לארצו. כל מי שמסתכל בעיניים פקוחות – 'עינא פקיחא' – לא יכול שלא לראות בחזרת השכינה, לא יכול שלא לראות את המציאות של 'ותחזינה עינינו', ועינינו חוזות ורואות בשוב ד' לציון, בתהליכים של בניית אומה.
קרבת אלוקים והשראת שכינה זו, צריכות להוביל אותנו לקרבת אלוקים במובן היותר גדול, ביכולת לחוש וביכולת להיפגש עם ה'נוכחות האלוקית' בכל פינה ופינה - מתוך קדושת ישראל ומתוך קדושת התורה נפגשים עם קדושת ה'.
מתוך כך מתקרבת היא כל האומה לתביעה הפנימית של "שיויתי ה' לנגדי תמיד". המסע הארוך של כל השולחן ערוך אל אותו סעיף ראשון - "שיויתי ה' לנגדי תמיד". זו היא התגדלות התורה, זוהי תורת א"י, זו מציאות של אור, של מפגש עם הרבה 'אורות'. צריך ללמוד הרבה "אורות" כדי להסתגל לאותה ראיה מיוחדת, שהיא כל-כך טבעית לאומה, כדי להצטרף לאותם אלו המביטים אל 'דברת קץ המגולה', שחפצים לכוון לאמיתה של תורה בענייני שיבת עולם וישראל, שיבת שכינה ותורה - עסקי התשובה. 3
ההארה, השמחה ומאור הפנים שצריכים להקיף כל אחד ואחד מאיתנו, מתוך התבוננות במסגרת – בהארה הכללית שאנו שרויים בה, צריכים לגרום ששום פרט קטן, שנתי, לא יוכל להעיב על השמחה הגדולה הזו. אנחנו הרבה עסוקים כל שנה בשאלה האם השנה מסתדרת בתהליך והיא חלק ממנו, או שמא היא נסיגה? האם צריך להוריד את הדגל לחצי התורן ואת ההלל לחצי הלל... ואולי זה מפני שאנו לא מבינים שאנחנו נמצאים בעולם אחר - יש לנו ארץ עם בתים, חול, סלעים ועצים, כלומר ארץ כפשוטו, ארץ ממש! לא רק ארץ שמיימית, כפי שר' נחמן הסביר לחסידים כשהוא חזר שהוא לא ירד מהארץ העליונה. להבין שהכפשוטו הזה, שלנו הוא כ"כ ברור, במשך שנות הגלות הוא לא היה אפילו דרש, זה היה סוד – 'בחינת ארץֿ ישראל'. והנה הכל מתגלה בפשט, מקום שמשה ואהרן לא זכו.
אנחנו נפגשים עם צבא, אומר הרב קוק ב"אורות המלחמה". זהו מפגש עם ביטויי המלכות. למלכות יש צבא. והבגדים, כפי שהרצי"ה היה קורא, 'בגדי מלכות'. קריאה זו באה לבטא שמלכות ישראל חוזרת, וכל עוד אין מלך ממש, הרי (משפט כהן קמד, טו א) "כל שמנהיג את האומה דן במשפטי המלוכה", והמוסדות הכלליים, הציבוריים, הלאומיים והמלכותיים של האומה, הם מפגש שלנו עם ביטויי מלכות.
בפרשת כי תבוא, מגיע יהודי לאחר שהוא נטע עץ תאנה, לוקח הוא את הפירות שביכרו, מניחם בטנא ועולה לירושלים יחד עם פירותיו, ואומר את הנאמר בספר דברים: "ארמי אבד אבי". מה מבקש הקב"ה מיהודי שהגיע לא"י ומביא ביכורים? להגיד תודה. מה אומר היהודי כאשר הוא מגיע לבית המקדש? הוא אינו אומר תודה לבורא עולם על שב"ה ירד גשם, והארץ נתנה יבול. תודתו כוללת את כל ההיסטוריה של עמ"י, מ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה...". כל ההיסטוריה היהודית כלולה באמירת התודה עם אותה התאנה. ישראל חוזרים לארצם ועסוקים בנטיעה, כאשר עץ מוציא פרי כל הגלות נמצאת בו, ונגאלת... מ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" ועוד אלפיים שנה – והנה אנחנו פה. הרמת קרן ישראל, זה מה שמתבטא בבגדי המלכות (גם אם הצבע דומה לזית יותר מאשר לתאנה)!
אנחנו שרויים בתוך המציאות הזאת של חיים בארץ הקודש, אנחנו נולדנו אליה, נולדנו בתוכה. אפילו איננו 'באי הארץ', נולדנו בה. באיזשהו מקום אנחנו התאנים, מגלמים במציאות חיינו כאן בארץ הקודש, במדינה הזאת, את גאולת כל ההיסטוריה ההולכת ונגאלת. "דומה דודי לצבי" - נמשלת הגאולה לצבי ההולך מאחורי ההרים, לעיתים מתגלה, לעיתים מתכסה – אך תמיד הוא רץ קדימה, תמיד פניו שואפות קדימה. אלא שלעיתים מתגלה הוא לעיננו ואנו רואים ממש, ולעיתים נכסה מעיננו אבל הוא ממשיך לרוץ.
ראש הישיבה - הרה"ג יעקב שפירא שליט"א, נוהג להזכיר את דרשתו של רב אחד ביוםֿ העצמאות שפלפל האם אנחנו כבר בזמן הגאולה, האם יש לומר הלל או לא וכו'. הרצי"ה קם ואמר 'אנחנו כבר אחרי!' אנחנו נמצאים אחרי הפלפולים, אחרי כל הדיונים האלו. על אותו משקל החידושי הרי"ם והרבי מקוצק דנו והתפלפלו בענייני ט"ו בשבט. לאחר מכן אמרו, פה אנחנו עושים כל מיני למדנות, ובארץֿ ישראל אוכלים את הפירות. זו המציאות, והיא לא מגומגמת כהוא זה!

מתקשר העניין לפרשיות השבוע העוסקות בקדושת הדיבור הישראלי. הן מלמדות אותנו על 'כח הדיבור'. 'נפש החיה' של כלל ישראל, וממילא של כל יהודי ויהודי.
(ישעיה נא, טז) "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה". אם יצאנו ממצרים והדיבור נגאל, אנחנו צריכים לשמור עליו, לשמור על קדושתו ולא לטמא אותו. כח הדיבור הישראלי מגיע מתוך "ויפח באפיו נשמת חיים". זהו כח הופעה אלוקי שניתן באדם, והתברר בישראל כדברי הגמרא ביבמות (סא.) "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויין אדם".
הרבה נדרש מאיתנו להיזהר בכדי שלא ליפול ח"ו ב"ויוציאו דיבת הארץ רעה". השמירה, בעדינותה, מתבטאת גם באי אמירת 'אוף, חם פה', מעין דברי הגמ' בסוף כתובות 4 . (במדבר יד, ז) "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". (תהלים קכח, ה) "וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".
עבודה גדולה היא לשמור על קדושת הדיבור. (אבות ה, יט) "מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ... עַיִן טוֹבָה..." - בלי 'אבל...', עין טובה ממש! רואים בחוש שתיתכן מציאות אחת ושני אנשים מביטים בה, ורואים משהו אחר לגמרי. עין טובה זו - אפילו האהבה שאנחנו אוהבים את אומתנו לא צריכה לסמא. כי זו עין טובה באמת, (שיר השירים ד, ז) "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ"! כולך יפה! מום אין בך! צריך להסתגל לחיות חיים פנימיים, לסגל התבוננות פנימית ושורשית. לא עוד - 'עין רעה', עין חיצונית, עין המגדילה את המימד החיצוני ורואה בו את חזות הכל, אלא לראות את הנשמה, לחיות את המימד הפנימי והרוחני כמימד המהותי, מפני שבאמת העולם הוא כך.
מתוך התבוננות כזו על העולם, כל הכוחות משועבדים להרבות טוב ולהוסיף צדק, (ערפלי טהר עמ' 39) "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוספים צדק". הצדיקים הטהורים אינם קובלים! זה מתחיל מהעין הטובה, וממשיך בכך שהצדיקים הטהורים תמיד מוסיפים. אם לא כל הכוס מלאה אז הם יוסיפו מים לכוס, בלי לצעוק 'ראו, הכוס אינה מלאה'. כך היא תכונת החיים כשמתמלא אדם בטהרה ודבק במידותיו של הקב"ה. הוא מתבטל אל רצון ה', אל חפצה הפנימי של האומה - להרבות טוב!
והדבר מצריך לימוד גדול של אמונה, ועוד לימוד ועוד לימוד... כדי שמימד החיים הפנימי שלנו ישתנה וכך נחשוב, נדבר וממילא כך נעשה. כשמשתמשים בפה - בכוח דיבור אלוקי זה, בריבוי טוב. כשלא מוציאים דיבה, הרי הדיבור פועל את פעולתו, נשאר בקדושתו, יוצא לחירות! יציאת הדיבור לחירות פועלת על יכולת ההשפעה וההנהגה שלו, ישראל המנהיגים. עין טובה אינה לימוד סנגוריה חיצוני, אדרבה – זו צורת החיים הפנימית, צורת החיים האמיתית. כאשר שומרים על קדושת הדיבור, כוח התפילה מתחזק, כוח התורה מתחזק, כוח הענווה מתחזק, כוח האישיות... 'שמירת הלשון'. על אחת כמה וכמה כאשר מדברים על ארץ הקודש, כשמדברים על ציבור ישראלי ועל כלל ישראל.
מתוך כך מתגלית העצמיות הישראלית, מתגלה ה'אני העצמי' של האומה. האומה הולכת וגדלה משנה לשנה, מבררת וחושפת את כוחותיה ועוצמותיה, את כלי הקיבול שלה, את הופעת השכינה בה ועל ידה.
היום הזה גורם – "ההוא יומא דקא גרים", הארת הזמן ותכונת הזמן. ימים אלו בהם אנו סופרים את ספירת העומר יש בהם ימים המסוגלים לבניינה של א"י.
לפעמים אפשר לסיים ב"אשרינו שזכינו". צריך להתבונן ש'אשרינו' ודאי, אך ה'זכינו' הוא לא זכינו פרטי, וגם לא זכִינו של כל נפשות ישראל שבדור. ה'זכינו' זו האומה הישראלית בכללה, שבדור הזה מתגלית היא באותם נפשות שמופיעות בעולם.



^ 1.שיעור מיוחד לקראת יום העצמאות.
^ 2. | הדברים מתבססים על הדינים המובאים בהלכה לגבי נולד בחודש שמיני. להרחבת ההבנה, עיין שם.
^ 3. | עפ"י אגרות הראי"ה שעח.
^ 4. | קיב: – "ר' אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא". וברש"י שם: "כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין וחמה מקדרת עליהן עומדין משם לישב בצל ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il