בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חלווה בת פרחה

עמל תורה שבעל-פה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

11 דק' קריאה
מעלת התורה שבעל-פה
נעבור מענין לענין, לדברי התנחומא בפרשת נח. אנחנו רגילים להזכיר את הדברים הללו בתחילת הזמן, להכיר את עניינה הגדול והמיוחד של התורה. המדרש כאן עוסק במעלתה של התורה שבעל-פה.
אומר המדרש 1 :
יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שבחר בישראל משבעים אומות, כמו שכתוב 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו', ונתן לנו את התורה בכתב רשומו ברמז צפונות וסתומות, ופירשום בתורה שבעל-פה, וגילה אותם לישראל. ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות [=כללים], ותורה שבעל-פה פרטות. ותורה שבעל-פה הרבה, ותורה שבכתב מעט. ועל שבעל-פה נאמר 'ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים'.

הגאון באר את הפסוק הזה כך: כשאנו באים למדוד דבר מסוים אנו משתמשים באמת מידה כלשהי. למשל, ארץ יכולה להימדד במטרים. אם כן, אומר הפסוק, שאמת-המידה שבה צריך למדוד את כל התורה כולה גדולה יותר מכל הארץ.
וכתיב 'ולא תימצא בארץ החיים'. ומאי 'לא תמצא בארץ החיים', וכי בארץ המתים תימצא? אלא שלא תימצא תורה שבעל-פה אצל מי שיבקש עונג העולם, תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל'. וכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל-פה, שנאמר 'כי על-פי הדברים האלה כרתי אתך ברית'.

אם כן, תורה שבעל-פה צריכה התמסרות גדולה ומלאה. "אדם כי ימות באוהל" 2 , אדם צריך להמית עצמו באוהלה של תורה 3 . בביטוי הזה של חז"ל משתמשים גם בסלנג. אמנם לא אומרים את זה על התורה, אבל משתמשים בו לדוגמא לגבי אוכל - אדם אומר "אני מת לאכול". אז חז"ל אומרים "אני מת ללמוד". יש אנשים שכשהם אוכלים הכל מת אצלם. כך הוא הפירוש על התורה. כשאדם לומד, הוא שקוע כל כך בעולמה של תורה, שבשבילו כביכול עכשיו הכל מת. אדם שלומד כך - הוא יכול לקנות את התורה.

ואמרו חז"ל, לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה 'למען הדברים האלה', ולא 'בעבור הדברים האלה', ולא 'בגלל הדברים', אלא 'על-פי הדברים'. וזו היא תורה שבעל-פה, שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחושך [צריך להתאמץ ולהתייגע בלימודה של תורה], שנאמר 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול' - אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקדוש ברוך הוא מאיר עיניהם באיסור והיתר, בטמא ובטהור. ולעתיד לבוא, 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. ולא קיבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך את ההר כגיגית, שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר' [ומדובר כאן על תורה שבעל-פה]. ואמר רב דימי בר חמא: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אם מקבלים אתם את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. ואם תאמר: על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלים אתם את התורה, ענו כולם ואמרו 'נעשה ונשמע', מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט [אם כן מדוע היה צורך בכפיית ההר]? אלא אמר להן על התורה שבעל-פה, שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. [קודם מתרץ המדרש את הסתירה, ואומר שאכן על תורה שבכתב אמרו ישראל 'נעשה נשמע', אך על תורה שבעל-פה שאין לה גבולות והיא ארוכה מני ים היה צורך לכפות עליהם את ההר כגיגית]. ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד? ראה מה כתיב אחריו, 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', ואיזה? זה תלמוד שהוא על הלב. הוי אומר, 'ושננתם לבניך', זו תלמוד שצריך שינון. ללמדך, שפרשה ראשונה שבקריאת שמע אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה, כמו שכתוב בפרשה שניה, 'והיה אם שמוע תשמעו וכו' ונתתי מטר ארצכם', זה מתן שכר עוסקי מצוות, שאין עוסקין בתלמוד. ובפרשה שניה כתיב בה 'בכל לבבכם ובכל נפשכם' ולא כתב 'בכל מאדכם'. ללמדך, שכל מי שאוהב עושר ותענוג, אינו יכול ללמוד תורה שבעל-פה, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם הבא, שנאמר 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול'.
המדרש מדבר על לימודה של תורה ולא על קיומה , לימוד תורה שבכתב לעומת לימוד תורה שבעל-פה. תורה שבכתב היא קצרה וקלה, ואילו תורה שבעל-פה מתפרטת ומתרחבת. לימוד תורה שבעל-פה מחייב מאמץ גדול, שקידה ועמל עמוק של התבוננות לצורך הבנת הדברים. היא אמנם עמוקה וקשה, אבל דווקא עליה כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל. דווקא היא הקשר היותר פנימי בין ישראל ובין הקדוש ברוך הוא.
נוסף על כך, התורה שבעל-פה היא המבטאת את הסגולה הפנימית שבישראל. התורה שבכתב היא תורה שמימית, שירדה אלינו מן השמים בלשונו של הקדוש ברוך הוא. לעומתה, התורה שבעל-פה מורכבת מההבנה שלנו את דבר ה', מהפרוש שאנחנו מבינים על-פי הבנתנו, שכלנו ויכולתנו, ועל-פי הנפש שהקדוש ברוך הוא ברא בנו. כלומר, תורה שבעל-פה זה אנחנו! זה עם ישראל! תורה שבעל-פה היא העצמיות של עם ישראל, והברית שהקדוש ברוך הוא כרת עם ישראל. "וחיי עולם נטע בתוכנו" 4 - זאת תורה שבעל-פה, שהקדוש ברוך הוא נטע בתוכנו סגולה אלוקית נשמתית פנימית, שאנחנו יכולים להבין ולפרש את
התורה כמו שהוא רוצה.
יש הבדל בין הפרשה הראשונה של קריאת שמע, שנאמר בה "ובכל מאודך", לבין הפרשה השניה שלא מוזכר בה "בכל מאודכם". המדרש מבאר, שבפרשה הראשונה של קריאת שמע מדובר על עמל לימודה של תורה, ואילו הפרשה השניה עוסקת בקיום המצוות, "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי". "בכל מאדך" הוא ביטוי מיוחד לעוסקי תורה, שצריכים לוותר על הכל ולשקוע בעולמה של תורה, ורק אז הם קונים קניין אמיתי בתורה. עמל התורה הוא שורש הכל, הוא שיא הדבקות של ישראל בקדוש ברוך הוא, ולכן דווקא בפרשה השניה מוזכר מתן שכרן של מצוות, ואילו הפרשה הראשונה המדברת על עמל תורה, לא מזכירה שכר, שכן שכרם של עמלי תורה הוא כל כך גדול עד שאי-אפשר לתאר את גודלו.

הנאה בלימוד תורה
לימוד התורה נותן את הטעם היותר גדול שאפשר להרגיש בתענוגות החיים. כשאדם מתענג בלימודה של תורה, הוא לא צריך לחשוש שמא העונג הזה הוא 'לא בסדר', שמא הוא לומד "שלא לשמה". בעל ה"אגלי טל" אומר בהקדמתו, שאדם המרגיש תענוג על שהבין דבר מסוים, ביאר משהו, או מצא סברה מחודשת, אל יחשוב שהוא מצמצם בזה את ה"לשמה" של הלימוד בגלל ההנאה האישית. זה לא כך! ההנאה הזו היא הנאה רוחנית, אלוקית, והיא חלק מלימודה של תורה. אדם הנהנה בלימודה של תורה, שמח ואוהב כל סברה שמתחדשת, הוא לומד תורה בשלמות.

עמל אמיתי
על-פי המדרש שהבאנו, צריך לעמול בלימוד התורה. גם אם אדם מרגיש, שכעת קשה לו, בכל זאת צריך לעמול. יש היום אנשים, שרוצים לעשות רק מה שבא מתוך תוכם, כדי שזה יהיה אמיתי. הם חושבים שזה לא טוב ללמוד מתוך כפיה, כי הם רוצים לעבוד באופן "זורם", שבא מתוך הטבע הפנימי שלהם. אומר לנו המדרש, שזה הטבע הפנימי שלנו, גם אם עדיין הוא לא זורם. גם אם אדם לא מרגיש ברגע זה את החשק החיצוני ללמוד, זהו יצר הרע ולא הרצון האמיתי שלו. בתוך תוכו של האדם תמיד קיימים הרצון הפנימי, והדבקות בריבונו של עולם ובתורתו, והוא לא צריך לכוף את עצמו , אלא את היצר הרע. אילו היה האדם לוחץ את עצמו , אולי היה אפשר להגיד שלפעמים זה יכול לגרום נזקים, אבל באמת הוא לוחץ את המפריע , את הגורם הזר , ולכן בהחלט לא צריכים להירתע מלעבוד על שבירת המידות גם כשזה קשה. צריך להתאמץ.
על-פי רוב הקושי הוא רק בהתחלה, אבל אחרי שמתחילים ומתרגלים זה נעשה יותר קל. כאשר יש איזה שהוא קושי, איזו שהיא סיבה שגרמה לאדם קושי ללמוד, אפילו דבר מאד חריג, צריך להתגבר. צריך לדעת לעשות גם דברים קשים לביצוע, וזה בונה את האדם ואת כוחותיו. אדם לומד לשלוט על יצרו, מתוך הכרה פנימית, שבתוך תוכו של האדם תמיד קיים הרצון הפנימי, הנשמתי, להיות דבק בריבונו של עולם. התורה היא גדולה ועצומה, דורשת מאמצים גדולים, אבל צריכים להיות מוכנים להתאמץ, לא להירתע.
גם אם יש מצבים, שאדם נמצא בקשיים, צריך לדעת להתגבר עליהם. צריך לפתח את כושר ההתגברות הנפשית. כמובן, לעשות הכל בהגיון בריא ולא בקיצוניות, אבל בגישה, שיש מקום גם לשבור, להתאמץ ולהתייגע, וגם כשקשה, להמשיך ולעשות, אבל לא להפריז. אם אדם עושה יותר מכוחותיו, זה לא טוב.

ממשיך המדרש:
'אור גדול', אור שנברא ביום ראשון, שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבעל-פה ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד, שנאמר 'כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי', איזהו ברית שנוהג ביום ובלילה? זו תלמוד. וכן הוא אומר 'כה אמר ה' אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה גם בריתי תופר את דוד עבדי וגו''. ואומר, 'כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה'.

כל זה נאמר על תורה שבעל-פה. ובהמשך אומר המדרש שהישיבות שקבעו את עיקר עיסוקן בתורה שבעל-פה ניצלו מכל מיני צרות, שלטונות וגלויות. זוהי כוחה של תורה.

טבילה בעולם התורה
המדרש הזה מהווה פתיחה חשובה ללימודי זמן חורף. אנו נכנסים ל"זמן" מתוך חפץ עצום לשקוע בעולמה של תורה ולהקדיש את כל כוחותינו לכך, כפי שנאמר במדרש. כאן יש הדרכה עד כמה להתמסר ללימוד התורה, בגלל גדלותה, בגלל עומקה ורוחבה. צריך התמסרות מלאה, לבטל הכל ולשקוע בעולמה של תורה. התורה היא כמו מקווה. האדם צריך להיכנס כולו למקווה ולא להשאיר אפילו אצבע אחת בחוץ. כולו צריך להיות בתוכו אם לא כן הטבילה לא תעלה. כך גם בתורה, אדם שלא טובל כל כולו ומבטל את עצמו כלפי אורה של תורה והדרכתה, גם אם הוא מוכן לקבל הדרכה ברוב הדברים, אבל יש לו עוד עקרונות שהוא רוצה לשמור עליהם, זמנים או מחשבות שהוא לא מוכן לבטל אותם - אדם כזה לא יזכה בתורה באופן המלא. צריך לבטל הכל כלפי התורה. כמובן, לא צריך להישאר כל הזמן במקווה. אחרי כן יוצאים, אבל טבולים. הרמב"ם משתמש במשל הזה בסוף הלכות מקוואות 5 , שיש גם "מי דת" שבהם צריך לטבול. כפי שיש טבילה של הגוף במים, כך יש טבילה להיטהר מטומאה רוחנית, ממבוכות רוחניות. צריך להמשיך את הרעיון הזה ולומר שאדם צריך להיות שקוע כל כולו בתורה. אם אדם שוקע בעולמה של תורה לתקופה מסוימת, הוא יכול אחר-כך לצאת ולהאיר את אורה של התורה במרחבים ולעסוק בעוד דברים, להרחיב את דעתו. אבל הכול אחרי השקיעה וקניית התורה בקניין מלא בתוכו, כך שכל ההסתכלות אחר-כך על כל מה שקורה תהיה מתוך מבט של תורה.
פעם הרב שפירא סיפר לי שקפיצת המדרגה שלו בתורה היתה משנתיים או שלוש שנים של שקידה, שאז הוא שקע בעולמה של תורה לגמרי וממש נהיה בן אדם אחר. אחר כך, מכיון שהוא נהיה אדם אחר הוא המשיך בגודל הזה, אבל היתה תקופה מסוימת שבה הוא מיצה את כוחותיו ועל ידי כך עלה למדרגה חדשה. כלומר, אפילו תקופה קצרה יכולה להעלות את האדם למדרגות עליונות.
אנחנו בישיבה נטלנו על עצמנו את התפקיד להיות עוסקים בתורה שבעל-פה, עמלים בה, ופועלים לקיומו של עולם, כמו שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" 6 . אשרינו שבאנו ללמוד את התורה מתוך רצון אמיתי, מתוך נכונות להתאמץ, להתייגע ולהשקיע את הכוחות בלימוד תורה, ועצם קבלת עול תורה שקול כנגד הכל.

שקידת התורה
השקידה היא תנאי בסיסי להתעלות רוחנית. היא צריכה לכלול בתוכה את כל הזמנים. אין שעות ארוכות ונפלאות כל כך שאפשר לשקוד על התורה כמוצאי-שבתות של החורף. פעם היה ב"מרכז הרב" אברך שקדן מאוד ובעל זיכרון מיוחד במינו, ר' בער. בבניין הישן של הישיבה היו לפעמים ספרים ישנים וקרועים. מדי פעם מצאנו דף קרוע עם כמה שורות של תוס', אז היינו שואלים אותו - "ר' בער, מאיפה זה?". והוא היה עונה - "אה, זה ממנחות ע"ו...". הוא זכר את כל הש"ס. פעם הוא אמר לי - אם אדם רוצה להיכנס ללימוד הוא צריך ללמוד שבע שעות רצופות. פחות מזה לא נכנסים ללימוד. עשיתי חשבון, מתי אדם יכול ללמוד שבע שעות רצופות? אולי משתיים בצהריים עד תשע. בעצם מוצאי-שבת של חורף הוא הזמן הכי מתאים לשקיעה בלימוד.
יש פוסקים שמותר ללמוד גם בימי שישי, והיו פוסקים שאמרו שאפשר ללמוד גם אחרי-הצהריים, אפילו שהימים בחורף קצרים. אני זוכר שבשעתו סיפרה לנו הרבנית כלאב על בעלה, שהוא היה שקדן כל כך גדול, שהיה יושב ביום שישי בישיבה ולומד עד שבעלי-הבתים היו מגיעים לקבלת-שבת. אז הוא רץ לחדר, החליף את הצוארון לקראת שבת ורץ חזרה לישיבה. ומאז שהיו נשואים, אחרי שהיה לומד בבוקר, היה לוקח כריך בשעה שתיים בצהריים, הולך לבית-המדרש וחוזר בשתיים בלילה. זהו כוח מיוחד של שקידה.

לא הייתי אומר שכל אחד צריך לשקוד יותר מכוחותיו, יותר מכוחותיו זה יכול לפעמים להזיק. כשאדם עובר את הגבולות ולומד יותר ממה שהוא יכול הוא בסופו של דבר לומד פחות, כי הוא יכול להגיע לאפיסת כוחות ולשכב שבוע חולה או עייף, אפילו עייף רוחנית. המאמץ צריך להיות בשיעור הנכון - לא יותר מדי ולא פחות מדי. הדברים אמורים הן בכמות והן באיכות. יכול להיות שאדם ישב ללמוד במשך זמן ארוך, אך לא יתאמץ ולא יתייגע. כמובן, גם עצם הישיבה הקבועה והארוכה היא שקידה טובה, אך יכולה להיות גם שקידה איכותית. יש לי חבר שהיה גומר את ה"סדר" כבר ב-22:45 ויותר לא יכל ללמוד. אבל הלימוד שלו היה כל כך איכותי, שהכול נשאר שמור בזכרונו, והגיע ב"ה לגדולות ונצורות. יש אנשים שבטבעם לא מסוגלים ללמוד הרבה שעות כיון שהם מתאמצים מאוד. כל אחד צריך ללמוד לפי כוחותיו ואופיו, ומכל מקום המטרה היא למצות את הכוחות ולעלות מעלה מעלה.
אנחנו חייבים מצד אחד לדרוש מעצמנו הרבה מאוד, ומצד שני לעשות את זה באהבה. זה קצת קשה. אדם שרוצה לעשות באהבה - כשהוא לא רוצה הוא לא עושה. לעומת זאת, אדם שדורש מעצמו - אינו מתחשב ברצונו, שכן הוא צריך לעמוד במשימות ולהגיע לתוצאות. על כן יש למצוא את הדרך איך לשלב בין שניהם, גם לעמוד במשימות וגם לעשות אותם בחשק עצום, כי לימוד תורה באהבה הוא יסוד ההתקשרות אל התורה, זהו הצד האיכותי.
נוסף לכך, הלימוד צריך להיות בצורה שאדם ירגיש טעם בלימוד. במאמר "העונג והשמחה" אומר הרב שבתורה יש הרבה צדדים, הרבה טעמים, כמו אוכל שכל אחד יכול לבחור את האוכל עם הטעמים שהוא אוהב. כך התורה היא המזון הרוחני של הנשמה של ישראל ויש בה הרבה טעמים. אפשר להכניס בכל לימוד טעמים שונים, כל אחד לפי אופיו. על כל אחד למצוא את הדרך שבה לימוד התורה יהיה אהוב עליו והוא יימשך ללימוד, גם מצד ערכה הגדול של התורה וגם מצד צורת הלימוד.
יכולת ההשפעה של כל אחד
"הזמן קצר והמלאכה מרובה" 7 , והפועלים זריזים בעזרת ה'. הזמן קצר גם באופן אישי - אתגרים עומדים בפני כל אחד ואחד וצריך למצות את הזמנים בצורה מרבית, וגם באופן ציבורי - אנו נמצאים בתקופה של סערות והתקדמויות וצריך למצות אותם בצורה היותר גדולה. הלימוד שלנו צריך להיות לא מתוך מגמה אישית פרטית של עלייה והתגדלות, אלא כל אחד הוא חלק מהאומה, הוא עובד על הגדלת הופעת התורה באומה. ראשית כל הוא עובד על עצמו, כיון שעל עצמו יש לו ההשפעה הגדולה ביותר, כדי שיהיה עוד אחד באומה מלא בתורה. אחר כך הוא גם מפיץ את התורה בסביבתו ואולי אחר כך גם בסביבה יותר רחבה. זה נדרש מאיתנו מאוד מאוד. בפרשות שלנו אנו לומדים על כוחו של יחיד, "עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם" 8 . בזכות אברהם אבינו קיים כל העולם כולו. יש עולם שלם, שיש בו צדדים רבים של קלקול, ולעולם הזה יש זכות קיום משום שיש אדם אחד בעולם שמכיר את בוראו באופן הגדול, הנפלא והעליון. זה מצדיק את קיומו של כל העולם. ואם יש בתוך ישראל ציבור של צדיקים, של עובדי ה', של לומדי תורה, של עושי רצונו של ריבונו של עולם, הם מצדיקים את קיומו של עם ישראל ומכריעים את העולם לכף זכות.
המצב לא צריך להימדד בצורה כמותית אלא בצורה איכותית. אנו רואים כל מיני תופעות של ירידות, של קלקולים, של משברים רוחניים. צריך למדוד את זה בצורה פנימית ולא לפי הכמות, שכביכול יש הרבה פורקי-עול רחוקים, לעומת המיעוט השומר תורה ומצוות. מבחינת האיכות, לומדי-התורה הם הרבים והמכריעים את העולם לכף זכות, כי "מרובה מידה טובה ממידת פורענות פי חמש-מאות" 9 . כל צדיק מכריע חמש-מאות רשעים. זאת אומרת שהמצב ב"ה טוב. יש הרבה יותר מאחד חלקי חמש-מאות של צדיקים. כמובן, המטרה שלנו לא להסתפק בזה ולהגיע לתיקון עולם שלם, שלא תהיה זכות קיום רק בשל הצדיקים העליונים, אלא שהעולם כולו יתעלה למדרגות עליונות. זה עניינם של דורות אלה של ימות-המשיח, לתקן עולם במלכות ש-די. אנחנו מצווים על זה. אם כן ניגש אל התורה בגדלות, לא בצורה פרטית קטנה, אלא במגמה להתבטל אל אור ה' המתגלה בתורה, להאיר את אור ה' הזה בתוכנו ועל ידינו על הסביבה והמציאות כולה. וכשנגשים בגדלות כל עבודת ה' היא בגדלות - התפילה איננה פרטית ועל כן נאמרת בלשון רבים, לימוד התורה בגדלות, וכן מעשי המצוות והחסד נעשים בגדלות מתוך דבקות בהנהגתו של ריבונו של עולם.

תורה וחבלי משיח
במצבים המיוחדים הכלל-ישראליים, שאנחנו עומדים בהם כעת, הדבר היותר גדול שפועל לגאולת ישראל זהו לימוד התורה בכלל, ועיקר העיקרים, לימודה של תורת ארץ-ישראל בפרט.
תורת ארץ-ישראל, פרושו של דבר - תורה בארץ-ישראל, מתוך תפיסת היחודיות של ארץ-ישראל, ומתוך תפיסה שאנחנו נמצאים בתהליך של גאולה. לימוד תורה באופן שלם, עם כל חלקיה, כולל לימוד האמונה, הכולל בתוכו את התכנים הפנימיים של התורה, מאיר את עניין הגאולה, והתהליך ההולך ומתקדם.
חז"ל אמרו, שהרוצה להינצל מחבלי משיח, יעסוק בתורה ובגמילות-חסדים 10 . אין פרוש הדבר, להינצל באופן אגואיסטי-אישי מחבלי משיח. באופן הפרטי לא בטוח שאדם יכול להינצל, אבל באופן כללי אפשר להינצל מחבלי משיח, על-ידי לימוד תורה וגמילות חסדים, שהם דברים כלליים ויסודיים בעבודת ה'.
המהר"ל 11 מגדיר את התורה וגמילות החסד כ"מדרגות הפשיטות". התורה היא רוחנית, עליונה ומופשטת,ואין לה גבולות , וכן החסד - המופיע אצל האדם שאינו אגואיסט אלא משפיע - מתפשט לכל הצדדים בלי גבול. אדם הדבק במידת הפשיטות, הוא יוצא מכל הצמצומים וניצל מהקשיים, אבל, כפי שאמרנו, לא מדובר על האדם הפרטי, אלא על העניין הכללי.





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il