בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

פסחים ו ע"ב

שיטות הראשונים בביטול חמץ

א. הבודק צריך שיבטל שמא ימצא חמץ ודעתיה עלויה - הסברי רש"י והרמב"ן ב. שיטות הראשונים בביטול חמץ- רש"י, תוס' והרמב"ן ג. קושיות הרמב"ן על רש"י ד. ביאור שיטת הרמב"ן.

undefined

הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל

כ' טבת, התשנ"ה
7 דק' קריאה 107 דק' האזנה
הגמרא בדף ו: אומרת:
"הבודק צריך שיבטל, שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה ויעבור על בל יראה".

רש"י מסביר ש"דעתיה עלויה" פירושו שחשובה בעיניו וחס עליה מלשרפה ומשהה אותה אפילו רגע אחד ונמצא עובר על בל יראה, ואילו ביטלו לא היה עובר עליו.

הרמב"ם מפרש באופן אחר. בשעה שבדק את החמץ היתה דעתו לאכול גלוסקא זו לפני פסח ולא לבערה, ולבסוף לא אכלה. אך על גלוסקא שבשעת הבדיקה חשב לשורפה אינו עובר עליה אם ימצאנה בפסח.

מהו יסוד דברי הרמב"ם, מה הנפקא מינה אם בשעת הבדיקה התכוון לאוכלו לפני פסח או לבערו?
מגן האלף מבאר את דברי הרמב"ם. יש סוגיא במסכתנו הדנה מתי מברכים "על קיום המצווה" ומתי "לקיום המצווה". אחד מהגורמים לברך "על" הוא אם מברכים לאחר עשיית המצווה. הרמב"ם כותב שמברכים "על ביעור חמץ" משום שלעולם הברכה היא לאחר קיום המצווה, שהרי אדם ההולך לבער חמץ, מכיוון שבליבו לבער, הרי שכבר בטל המחץ בליבו ואם כן כבר קיים המצווה. על פי זה מובנים דברי הרמב"ם שהבאנו. אדם שהתכוון לבער החמץ ביטלו בליבו ולכן אף אם נשתייר ומצאו בפסח אינו עובר עליו, אולם אם התכוון לאוכלו לא ביטולו בליבו, ולכן אם ימצאנו בפסח יעבור עליו.

מה ההגיון בדברים אלו, שמכיוון שרוצה לבערו הרי החמץ כבר מבוטל? מה זה ביטול לפי הרמב"ם? במהות הביטול נחלקו הראשונים. תוס' בדף ד: ואומר שביטול פירושו הפקר. כשאדם מפקיר אינו עובר על בל יראה משום שכתוב "לא יראה לך", שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. ואמנם מדרבנן הפקר הוא רק בפני שלושה אך מהתורה אין צריך. התוספות דחה את פירוש רש"י שכתב שביטול זה השבתה בלב, ולומדים זאת מכך שהתורה כתבה "תשביתו" ולא כתבה "תבערו".

הרמב"ן הקשה על התוס' הרבה קושיות. קושיא ראשונה - למה הגמרא כתבה כל הזמן "ביטול" ולא "הפקר", הרי בכל הש"ס תמיד, הגמרא קוראת להפקר הפקר ולא ביטול מלבד במקום אחד, בערובין, וגם שם אין הכוונה ממש להפקר כפי שנבאר. מהתורה רשות היחיד זה מקום המוקף מחיצות ורשות הרבים זה מקום שאינו מוקף. רבנן חדשו רשות הרבים נוספת, כל מקום שהוא בבעלות של רבים, כמו למשל חצר. אמנם חכמים תקנו פתרון לכך, לוקחים בערב שבת מעט קמח מכל שכן ואופים חלה ושמים אותה באחד הבתים, ואז יוצא בעצם שכל השכנים גרים בבית זה ואין בעיה לטלטל לחצר, כי גם הבית וגם החצר ברשותם (ואז כבר מותר להיכנס גם לבתים אחרים). במקרה שמאחד השכנים לא לקחו קמח, יוצא שאסור להוציא לחצר בגלל שהיא גם בבעלות השכן שלא גר עימהם בבית. הגמרא אומרת שהפתרון לכך יהיה שיבטל את רשותו, את זכותו בחצר. הרמב"ן מבאר שגם בערובין אין הכוונה שמפקיר ממש את חלקו, אלא שעוקר דעתו מלגור עם השותפים במשך השבת.

קושיא שניה - במסכת נדרים ישנה מחלוקת תנאים לגבי הפקר. חכמים סוברים שכחמים שכשאדם מפקיר חפץ, החפץ לא שייך לאף אחד, ואילו ר' יוסי סובר שהחפץ עדיין שייך לבעליו. אלא שיש רשות לכל אדם לזכות בחפץ. נפקא מינה אם אדם יכול לחזור בו אם החפץ נעשה הפקר ויצא מרשותו, אינו יכול לחזור בו אלא יכול רק ללכת ולזכות מחדש בחפץ, ואילו לפי ר' יוסי יכול לחזור בו מההפקרה. נפקא מינה נוספת, אם חזר וזכה בו, לפי ר' יוסי חייב במעשר משום שמעולם לא יצא מרשותו, ואילו לפי רבנן פטור שכן הפקר פטור מן המעשה. הרמב"ן מקשה, אם ביטול זה הפקר, הרי שלפי ר' יוסי מעולם לא יועיל ביטול חמץ, כי החמץ נחשב עדיין שלו, ולא מצאנו שיש מי שחולק על ביטול חמץ.

קושיא שלישית - הפקר צריך בפני שלושה. תוס' ענה ע"כ שמהתורה אין צריך שלושה. וצריך להסביר קושיית הרמב"ן, או שסבר כרמב"ם שמכל-מקום מהתורה צריך להפקיר בפני אדם אחד, או שהקשה שסוף סוף מדרבנן צריך בפני שלושה, ואם כן גם בביטול חמץ היה להם לתקן שיבטל בפני שלושה.

קושיא רביעית - איך מבטלים בשבת, הרי אסור להפקיר בשבת. אפשר לתרץ שלצורך מצווה מותר כמו בלילה, ואולי סבר הרמב"ן שכאן זוהי רק תחבולה שעל ידה אפשר להינצל מהעבירה, ולכן אין להתיר.

קושיא חמישית - הראשונים כולם אמרו שנוסח הביטול הוא "כל דאיכא ברשותי יהא בטל וחשיב כעפרא" וכן בירושלמי הנוסח הוא "חמץ שברשותי יהא בטל", ולא נראה שאפשר להפקיר בלשון זו. ואולי מועיל כפי שמצאנו במסכת כריתות בדברי ריש לקיש, שהמקבל מתנה ואמר שהיא מבוטלת הרי היא הפקר. ומכל מקום הנוסח שתקנו הגאונים שיחשב כעפר, ודאי אינו הפקר.

קושיא שישית - יש להסתפק אם הפקר מועיל בכלל שלא יעבור על החמץ בבל יראה, שהרי הגמרא מיעטה מפסוק אחד חמץ של נכרי שלא כבשו תחת יד הישראל, שאם נמצא המחץ ברשות ישראל אינו עובר עליו, ומפסוק נוסף מיעטה אפילו חמץ של נכרי שכבוש תחת ישראל. ונראה שהפקר יותר קרוב אל האדם משאר חמץ של נכרי הכבוש תחת ידו, ואם כן לזה שאין פסוק הממעטו יתכן שעוברים עליו. ואמנם בירושלמי רואים שהפקר מועיל, אך בבבלי לא ברור הדבר.

הרמב"ן עצמו מבאר את מהות הביטול, שהאדם לא מחשיב את החמץ כאוכל אלא כעפר זה לא חשוב אצלו. ומוסיף שהיתר זה לקוח מדברי ר' אלעזר שאמר ששני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאם הכתוב כאילו הם ברשותו ואל והן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה. התורה אמרה "לא יראה לך" ואיסורי הנאה אינם ממון, ומעיקר הדין לא נחשבים ברשותו, אלא שהתורה עשתה את החמץ כאילו הוא ברשותו כדי שיעבור עליו משום שדעתו על החמץ. לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת התורה ורצה לבטלו, התורה לא עושה את החמץ כאילו היא ברשותו.

השאגת אריה כנראה ראה את הדברים בר"ן המביא את דברי הרמב"ן בקיצור, ולא היה לפני את הרמב"ן עצמו. נביא את דבריו.
הגמרא אומרת שאדם היושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ, אחד בשבת ואחד ביום טוב מבטלו בליבו. ושאולת בשלמא שבת משכחת לה, שהיה שבת בערב פסח, אך איך יתכן לבטל ביום טוב, הרי כבר אינו ברשותו ואי אפשר לבטלו, ועונה שמדובר באדם שיש לו עיסה ועדיין לא החמיצה, והוא מבטלה לפני שתספיק להחמיץ. שואל השאגת אריה למה לא תירצה הגמרא שמדובר אליבא דר' יוסי הגלילי הסובר שחמץ מותר בהנאה, הרי רק לפי רבנן שחמץ אסור בהנאה יש בעיה לבטל לאחר הפסח כי איסורי הנאה אינם ממון ואינם נחשבים ברשותו, אך לפי ר' יוסי הגלילי אפשר? ומתרץ, שביטול מועיל בגלל שהסכימה דעתו לדעת תורה ולכן לא עשתה התורה את החמץ כאילו הוא ברשותו, אך כל זה נכון רק לפי רבנן שחמץ זה איסורי הנאה ונחשב ברשותו רק בגלל שעשתה התורה כאילו הוא ברשותו, אך לפי ר' יוסי הגלילי מעיקר הדין החמץ נחשב ברשותו, ולכן לא מועיל ביטול.

אמנם הרמב"ן עצמו כתב בפירוש שלפי ר' יוסי הגלילי ביטול מועיל משום שהריהו כמתייאש ממנו, ומעתה הלוקחו אינו עובר על גזל, וכן פטור ממעשרות, והווי כהפקר, ואף עדיף מהפקר משום שמחשיבו כעפר הארץ, וכמו שאמרה הגמרא לגבי פרורים שאין עוברים עליהם משום שהם מאוסים ואין דעת האדם עליהם, וכל דבר שאדם מתייאש ממנו הריהו הפקר אע"פ שלא הפקירו. הגמרא מוכיחה כלל זה מברייתא בה כתוב שסופי תאנים ומשמר שדהו מפני הענבים אין בהם גזל. כלומר אדם שבשדהו נשארו סופי תאנים והוא מיואש מהם, ובכל זאת לא רוצה שיקחו מהם שמא יבואו לקחת גם מהענבים, אין בעיה של גזל בתאנים (דף ו:) ועדין הפקר לבד לא מועיל להימנע מלעבור על בל יראה כדעת הרמב"ן, ולכן צריך גם ביטול והביטול מועיל.

המקור חיים חולק על השאגת אריה וכותב שאמנם לפי ר' יוסי הגלילי החמץ אינו איסורי הנאה, אבל בכל זאת נחשב לא ברשותו בגלל מצוות תשביתו. בגלל שהתורה צוותה להשבית את החמץ, הוא נחשב לא ברשותו.
אמנם דבריו אינם מובנים, אנו שואלים מדוע עובר על בל יראה הרי אינם ברשותו ועונים שעשתה התורה את החמץ כאילו הוא ברשותו, בשלמא אם לא נחשב ברשותו בגלל שזה איסורי הנאה, מובנת השאלה, אך אם לא נחשב ברשותו בגלל מצוות תשביתו, מה השאלה הרי זוהי גופא המצווה - להשבית כדי לא לעבור בבל יראה, ולא שייך לשאול איך עובר הרי בגלל תשביתו לא נחשב ברשותו. מהרמב"ן נראה שההבנה שונה, האיסור תשביתו לא הופך לבדו את החמץ לאינו ברשותו אלא בצירוף רצון האדם שמתייאש מהחמץ.

יש לשאול על הרמב"ן, אם בגלל תשביתו החמץ נהיה לא חשוב בעיניו, ודומה לפרורים כפי שדימה הרמב"ן, אז למה צריך לבטל, הרי פרורים אין צריך לבטל, אלא הם בטלים מעצמם. וצריך לחלק שפירורים שמצד עצמם אינם חשובים לא צריך לבטלם, ואילו מה שכתב הרמב"ן שחמץ לא חשוב בעיניו זה דווקא לאחר הביטול, בגלל שמצד עצמם חשובים רק בגלל מצוות תשביתו נעשים לא חשובים.

ננסה להבין טוב יותר את דברי הרמב"ן. יוצא לפי הרמב"ן שהפקר לא מועיל לא לעבור על בל יראה ואילו ביטול כן מועיל, מה ההבדל ביניהם? הפקר זו פעולה ממונית הלכתית. בביעור מעשרות צריך אדם להפקיר פירותיו בפני שלושה מאוהביו כדי שלא יקחו את מה שהפקיר, ויוכל הוא לזכות בחזרה. איך מועיל ההפקר, הרי הוא רוצה לזכות בחזרה? אין בכך סתירה, נכון שהוא בליבו רוצה לזכות שוב אבל סוף סוף עשה פה פעולה משפטית ממונית והפירות כעת אינם שלו, וכמו אדם שנתן מתנה לחברו ורצה מאוד שחברו יתן לו אותה בחזרה, המתנה בכל זאת שייכת לחבר. ביטול שונה מזה, לא חל עליו חלות ממונית. מצד אחד זה פחות מהפקר ומצד אחד זה יותר מהפקר. זה פחות מהפקר משום שהחפץ עדיין שלו ואילו בהפקר לא. אמנם זה עדיף מהפקר משום שבהפקר יכול מצד אחד להפקיר ומצד שני לרצות מאוד שיחזור אליו, אך בביטול צריך שרצונו יהיה לא להחשיב את החמץ. בהשבתת חמץ לא צריך חלות של הפקר אולם כן צריך רצון שלא להחשיבו, ולכן דווקא ביטול מועיל ולא הפקר.

נחדד את העניין. הגמרא אומרת ש לתת אתרוג לחברו מתנה על מנת להחזיר. בפועל חייב להחזיר, ואם לא יחזיר נמצא שלא נתקיים התנאי ומעולם לא קיבל האתרוג במתנה, ולא יצא ידי חוב. הראשונים מקשים שם מהגמרא בנדרים. שם מובא מעשה בבית חורון באחד שהיה מודר הנאה מאביו ורצה לעשות סעודה ולהזמין את אביו. הוא מצא עצה, נתן את כל הסעודה מתנה למישהו אחר, אמר לו חברו שהוא מקדיש את כל הסעודה, ואז טען הנותן שלא נתן לו על מנת שיקדיש. ומסיקה הגמרא שכל מתנה שאי אפשר להקדישה אינה מתנה, ומקשים הראשונים לפי זה איך אפשר לתת מתנה על מנת להחזיר. עונה הר"ן שיש הבדל. במעשה בבית חורון הוא בכלל לא רצה לתת את המתנה, הוא לא התכוון לכך ברצינות, אולם במתנה על מנת להחזיר מתכוון לתת לגמרי אלא שעושה תחבולה שתחייב את המקבל לתת לו בחזרה. מעשה זה מועיל משום שהיתה לו גמירות דעת לעשות את הפעולה המשפטית של נתינה.

עכשיו נוכל להבין את דברי הרמב"ם, שכתב שכאשר אדם רוצה לבער נמצא שכבר ביטל החמץ בליבו. אין צריך שיחשוב במיוחד על כך שהוא רוצה להחיל חלות של ביטול, אלא עצם העובדה שבליבו אינו מחשיב המחץ היא הביטול.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il