בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו

פרשת ויקהל – "שמחה" זו מצווה חשובה

undefined

הרב שמואל אליהו

אדר א' תשע"א
19 דק' קריאה
למה התורה חוזרת על ציווי המשכן? פרשות ויקהל פקודי חוזרות על הציווי שכתוב בפרשות תרומה תצווה. שם כתוב מה שה' ציווה את משה בפרשות המשכן. כאן מסופר שמשה ציווה לבני ישראל והם עשו. יש שואלים למה התורה לא אמרה בפשטות "ויאמר משה לבני ישראל ככל אשר ציווה אותו אליהם, כן עשו בני ישראל". למה לחזור בשתי פרשות על הכל?
המקדש כמו האבות – יסוד התורה כולה. במדרש (רבה בראשית פרשה ס פסקה ח) כתוב: "אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים. פרשתו של אליעזר שנים ושלוש דפים הוא אומרה ושונה, ו'שרץ' מגופי תורה, ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא". כן אומר המדרש בהמשך: "אמר רבי אחא יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, שאפילו רחיצת רגלים צריך לכתוב, וה'שרץ' מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא".
האבות הם לא רק האנשים הראשונים, הם אלו שמתווים את כל ההיסטוריה של העם. הגרעין הקטן שקובע את איכות הפירות שיצמחו על העץ הענק. ציר ההיסטוריה של עם ישראל נע על פי השבועה והברית שאלוקים כרת עם האבות. לכן העיסוק בפרטי האבות יותר משמעותי מגופי תורה שהם הפרטים. לפי זה נבין למה התורה חוזרת פעם אחר פעם על העיסוק במקדש ובמשכן. הוא היסודי הוא העיקר. הוא הבסיס. ממש כמו העניינים שקשורים באבות שהם יסודי התורה כולה.
במקדש, המעשה הוא סיפור בפני עצמו - בני ישראל יוצאים מצרים ומדברים על בית המקדש כבר בשבוע הראשון ליציאתם, בשירת הים. בפועל לוקח להם ארבע מאות ושמונים שנה לבנות את בית המקדש. מסתבר שהביצוע של המקדש הוא מאוד קשה. פרשיות תרומה ותצווה עוסקות בציווי שה' ציווה את משה. וויקהל פקודי עוסקות בביצוע. לכן משה רבינו מייחד ציווי מיוחד למעשה במשכן.
גם בימינו כולנו מדברים על בית המקדש בכל תפילה, בכל ברכת המזון, שרים שירים וכד'. למעשה הרבה לא ממש מאמינים שבפועל יסירו את המסגדים מהר הבית. אומרים שהאו"ם לא יסכים. שנשיא ארה"ב יאיים, שהאיחוד האירופי יטיל עיצומים, שתהיה מלחמת עולם שלישית. וכו'. משאירים את המקדש ברובד הדיבורים בלבד. לכן מייחדת התורה ומייחד משה רבנו דיבורים מעשיים על המקדש בשתי פרשות נפרדות. ללמדך שהציווי הוא לא חלום רחוק.
כך היה בימי בית ראשון וכך היה בימי הבית השני. מה שהרחיק את הבנין שלו לא היו הגויים שמנעו, אלא העצלות של ישראל שתלו אותה בהפרעה של הגויים. כך גם בימינו הכל תלוי ברצון האמיתי שלנו. כשהוא יהיה – הכל יסתדר. "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". מה המועד? כשנרצה. "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו".

מי עיכב את בנין בית המקדש השני?
חגי זכריה ומלאכי – מדברים לימיהם ומדברים לימינו
חכמינו אמרו: "הַרְבֵּה נְבִיאִים נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, אֶלָּא נְבוּאָה שֶׁנִּצְרְכָה לְדוֹרוֹת נִכְתְּבָה, שֶׁלֹּא הֻצְרְכָה לְדוֹרוֹת לֹא נִכְתְּבָה". (מגילה יד) הנבואות של חגי זכריה ומלאכי נכתבו כי הם הוצרכו לדורות. שלשתם היו בימי תחילת הבית השני שחלק מעם ישראל עלה לארץ ישראל, ולא נבנה עדין הבית השני. דומה למציאות של ימינו.
שלושה הנביאים הללו מדברים הרבה על חיזוקו של עם ישראל, וזה לא פלא. עם ישראל היה שבעים שנה בגלות תחת נבוכדנאצר וממשיכיו. תחת אחשורוש והמן, תחת איום השמדה ממשי. הם היו מושפלים שבעים שנה ברציפות. התקיים בהם מה שהתקיים בעם ישראל לאורך כל הגלויות. "וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ ה' שָׁמָּה". (דברים פרק כח לז). וכך כותב ירמיהו על הגלות הזו: "סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים" (איכה פרק ג מה).
עם ישראל בגלות - "סְחִי וּמָאוֹס"
אדם שהיה "סְחִי וּמָאוֹס" במשך שבעים שנה עלול להפנים את התחושה הזו. ירמיהו חותם את מגילת איכה ואומר כי גם ה' חושב שאנו מאוסים. "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד" אלה המילים האחרונות של ירמיהו בספר איכה. (איכה פרק ה כב). כדי לתקן את התחושה העלובה הזו בעת הגאולה, באים חגי זכריה ומלאכי לומר לעם ישראל, אתם לא "סחי ומאוס", אתם "עם נבחר".
הנביא זכריה מתחיל את נבואתו במילים: נכון, " קָצַף ה' עַל אֲבוֹתֵיכֶם קָצֶף" וזרק אותם לגלות. אבל זה לא לתמיד. יש תשובה. "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: שׁוּבוּ אֵלַי נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם". (א, א-ג) נגמר הכעס. נגמר הקצף. "אָמַר ה' צְבָאוֹת". "שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים, בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ - נְאֻם ה' צְבָאוֹת" וכו'. צאו מתחושת ה"סְחִי וּמָאוֹס". ותתחילו לחוש את התחושות האמיתיות. "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'".
תחושת הסחי והמאוס לא הייתה יחודית לגלות בבל. גם בגלות מצרים התייחסו המצרים לעם ישראל באותה צורה. "כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" המצרים לא יכולים "לֹא יוּכְלוּן". מקיאים את נפשם כשהם אוכלים לחם עם העברים, אפילו שמדובר במשנה למלך זו "תוֹעֵבָה" למצרים. אם כך הם התיחסו ליוסף איך הם התייחסו לעבדים העבריים? "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". איך צריך להרגיש היהודי העברי שהוא מרגיש שהוא "תועבה" ומוקצה מחמת מיאוס בעיני השליט?
מה קורה שהתחושה של ה"סְחִי וּמָאוֹס" מתחזקת בתוך היהודי עצמו
הסכנה הגדולה של הגלות היא שהיהודים עצמם עלולים להפנים את התחושה הזו ואולי אף להצדיק אותה. זו התחושה שהביאה את אחד החטאים הגדולים ביותר שהיו במדבר, חטא המרגלים. החטא שגרם להם להישאר ארבעים שנה במדבר. המשפט המפורסם שמסביר את הבעיה שבגללה הם מפחדים לכבוש את ארץ ישראל "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
מהמקום הזה הם מגיעים לבכיינות שעליה נאמר פסוק אחד אחרי פסוק החגבים: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". ידועים דברי חז"ל בתנא דבי אליהו רבה (כט) "ברוך המקום ברוך הוא וברוך שמו שאין לפניו משוא פנים, בשביל אותה בכיה של חנם שבכו ישראל נקבע להם בכיה לדורות". חורבן הבית הראשון וחורבן הבית השני, חורבן ביתר, גירוש ספרד, ובימינו גירוש גם גוש קטיף. כולם מאותו לילה של בכית החינם.
אסון הבכיינות של הבית השני
כל שלושת הנביאים שנשלחו על ידי הקב"ה בתקופה זו של בנין הבית השני מטפלים בתחושה הזו וברעה שהיא עלולה להוליד. כל הסיפור של מגילת אסתר שקרה בימיהם, מתחיל באותה תחושה. אילולי הבכיינות– לא היה המן. ולא היה עץ גבוה חמישים אמה. לא הייתה הסרת הטבעת ולא איום בהשמדה ממשי כל כך.
שלושת הנביאים מתייחסים בדבריהם ליום הבכי שעצר את בנין הבית השני, ממש כמו ליל הבכי שעצר את יציאת מצרים בימי משה רבינו ועיכב אותה ארבעים שנה. הסיפור מובא בתחילת ספר עזרא (ג). שם אומר להם כורש ללכת לבנות את בית המקדש השני.
כך מתאר עזרא את היסוד של הבית השני. "וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת ה' וכו'". "וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לה' עַל הוּסַד בֵּית ה'" כל העם מריעים תרועה גדוהל של שמחה. אמנם היו שם כמה זקנים שראו את הבית הראשון. הם לא היו הרבה, כי כבר כמה זקנים בני שמונים ומעלה עלו עם עזרא? לא יותר מידי. אבל הם "רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם" והם היו "בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל" אבל היו עדיין רבים "בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל". להתגבר על קולות הבכי.
כוחם של הבכיינים התגבר על קולות השמחה, ממש כמו בימי משה רבינו. עשר מרגלים מתחילים לבכות ואחר כך "ויבכו כל העדה". גם כאן "וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם, כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק".
הבכיינות מחזקת את הצוררים
פסוק אחד אחרי זה מסביר עזרא מה גורם הבכי הזה שנשמע למרחוק. מי הם הרחוקים ששמעו את הבכי. "וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" הצוררים רוצים להפריע את המהלך של בנין עם ישראל מחדש. בנין בית המקדש. בתחילה הם מנסים להפריע בדרכי שלום. ואומרים לזרובבל אולי נעזור לכם לבנות את בית ה'. אומר להם זרובבל ביחד עם ראשי האבות: לא תודה. "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס". אבל הצרים ששמעו את הבכי שנשמע עד למרחוק מבינים שהיהודים חלשים, והם מסייעים לחולשה.
"וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת" מחלישים אותם. מרפים את ידיהם מבהילים אותם. "תזהרו, בנין בית מקדש יביא מלחמת עולם שלישית". הם גם מחפשים יהודים שיעזרו להם להחליש את עם ישראל. "וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס".
יועצים יהודים בשירות צוררי היהודים
ומי היו היועצים? מספר נחמיה שהיו יהודים שנשכרו על ידי סַנְבַלַּט המצרי מיהודה ובנימין. הצוררים הללו שְׂכָרוֹ גם את "נוֹעַדְיָה הַנְּבִיאָה וּלְיֶתֶר הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ מְיָרְאִים אוֹתִי". גם עשירי יהודה היו חברים של הצוררים סנבלט וטוביה. "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם מַרְבִּים חֹרֵי (עשירי) יְהוּדָה אִגְּרֹתֵיהֶם הוֹלְכוֹת עַל טוֹבִיָּה וַאֲשֶׁר לְטוֹבִיָּה בָּאוֹת אֲלֵיהֶם" הם היו "בַּעֲלֵי שְׁבוּעָה לוֹ" והוא גם היו קשור עם חלק מהם בקשרי משפחה של התבוללות.
הם היו מציגים את עצמם כאוהבים של נחמיה ומספרים לו כמה טוביה וסנבלט אוהבים אותו. כשזה לא עזר להם, הם היו מפחידים אותו. אבל הוא לא נכנע ליהודונים הללו ובסופו של דבר הקים את חומות ירושלים ובנה את הבית השני.
כתב השטנה – הפרוטוקולים של אחשורוש
היועצים הללו, צרי יהודה ובנימין כותבים כתב שטנה לכורש לעצור את בנין הבית השני, הם לא מצליחים הוא זוכר את דבר ה' אליו לבנות לו בית בירושלים. הם ממשיכם וכותבים לדריוש הראשון ולא מצליחים. הוא לא מקשיב לכתבי השטנה. הצוררים הללו לא מתייאשים וכותבים לאחשורוש המלך, הוא מקשיב להם.
בכתב השטנה המופיע במלואו בספר עזרא בארמית כתוב כי היהודים בונים את ירושלים "קִרְיְתָא מָרָדְתָּא וּבִאישְׁתָּא" – העיר המרדנית והרעה. הם אומרים לאחשורוש: כשהעיר ירושלים תבנה – הם ימרדו בך. לא תקבל מהם מיסים. ורק נזקים יבואו לך מהם.
הכותבים מוסיפים דברי חנפנות שאומרים כי הם רק רוצים את טובת המלך ולא רוצים לראות בבזיונו. והם מציעים לו לראות בספרי הזכרונות של המלכים שיהו לפניו ויראה "דִּי קִרְיְתָא דָךְ קִרְיָא מָרָדָא וּמְהַנְזְקַת מַלְכִין וּמְדִנָן וְאֶשְׁתַּדּוּר עָבְדִין בְּגַוַּהּ מִן יוֹמָת עָלְמָא עַל דְּנָה קִרְיְתָא דָךְ הָחָרְבַת" העיר הזאת, ירושלים, היא עיר מרדנית ומזיקה למלכים. ותככים נעשים בתוכה מיום שהיא נבנתה ולכן החריב אותה נבוכנאצר.
תוצאת הבכי - מלשינות. תוצאת המלשינות - הקפאה
אגרת יצאה מאחשורוש "בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם" לעצור אותם בכוח "בְּאֶדְרָע וְחָיִל". בזרוע ובחיל. "בֵּאדַיִן בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְׁלֶם וַהֲוָת בָּטְלָא עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס" אז בטלה עבודת בית האלוקים בירושלים. והייתה בטלה עד השנה השניה למלכות דרויש השני מלך פרס שהיה בנה של אסתר המלכה והוא חידש את בנין הבית השני.
הגמרא אומרת (בבא בתרא דף טו/א) שעזרא הסופר כתב את ספרו, ספר עזרא. צורת הצגת הדברים על ידי עזרא מלמדת שהוא רואה את הבכיינות שהייתה בימי יסוד ההיכל של הבית השני כגורם להתעוררות הצוררים. כל הבהלה, כל האיומים, כל היועצים היהודים, כולם באו אחרי הבכי של המייסדים. ממש כמו בימי הבכי של המרגלים.
העלייה החלשה בימי עזרא הסופר
הפסוקים שמסיימים את ספר דברי הימים הם המילים של כורש שמלך כמעט בכל העולם כולו. אחרי שהוא סופר שבעים שנה של גלות שה' אמר לירמיהו. אומר הפסוק: "הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל!".
אלה המילים שמסיימים את ספר דברי הימים ואלו המלים שמתחילים את ספר עזרא. הכרזה של כורש שעברה בקול בכל מלוכתו וגם במכתב: לכו עלו לירושלים ובנו בה בית מקדש!. "וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית ה' אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו. וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה". (עזרא א ז).
כמה יהודים עלו לקריאתו של כורש?
היינו מצפים שכל עם ישראל יעלו לבנות את ירושלים. שיעזבו את הגלות. הנה המלך הגדול מעביר כרוז בכל מלכותו שהיא מאה ועשרים מדינות. כמעט כמו אחשורוש. וכמה באמת עלו? "כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבָּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים" במילים 42,360 ארבעים ושתים אלף ושלוש מאות שישים.
כדי להרבות את הנפח סופר עזרא גם את העבדים "מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם". הם סופרים גם את הסוסים והחמורים. הם חשובים מאוד. איתם בונים את מלכות ישראל בימי הבית השני. "סוּסֵיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: גְּמַלֵּיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים" אם לא סופרים בני אדם. נספור לפחות סוסים חמורים וגמלים. עם הכוח הזה הולכים לבנות את הבית השני.
אלוקים שונא את אלו שלא עלו
בגמרא יש סיפור נורא על כך (יומא ט/ב) "רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר לָקִישׁ הֲוָה קָא סָחִי בְמַיָא דְיַרְדֵּן, אֲתָא רַבָּה בַר בַּר חַנָּה, יָהִיב לֵיהּ יְדָא, אֲמַר לֵיהּ, אֱלָהָא סָנֵינָא לְכוּ, דִּכְתִיב, (שיר ח) "אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף" וְגו'. "אִם חוֹמָה" - אִם עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם כַּחוֹמָה וַעֲלִיתֶם כֻּלְּכֶם בִּימֵי עֶזְרָא - נִמְשַׁלְתֶּם כְּכֶסֶף שֶׁאֵין הָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ, עַכְשָׁיו שֶׁעֲלִיתֶם כִּדְלָתוֹת, נִמְשַׁלְתֶּם כְּאֶרֶז שֶׁהָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ".
תרגום: ריש לקיש היה שוחה במי הירדן. בא רבה בר בר חנה שעלה מבבל ונתן לו יד. אמר ריש לקיש הישראלי לרב הבבלי: אלוקים שונא את הבבלים שלא עלו בימי עזרא. אם הייתם עולים בימי עזרא כולכם - היינו בונים טירת כסף. היינו בונים את הבית השני חזק, הייתה שורה בו שכינה, הוא לא היה נרקב ולא היה נחרב. אבל עליתם מעט, מתנדנדים כמו דלתות ברוח. שלט בו הרקבון והוא נחרב. ובאמת "משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל. ועדין היו משתמשים בבת קול". ומסביר רש"י: "קצת חזון שכינה היה שם, וכלו לא היה".
התיקון בימי משה רבינו
כשמשה רבינו רואה מה גרמה הבכיינות של המרגלים הוא מחזק את עם ישראל בספר דברים. חלק גדול מהדברים שנאמרו בחודש האחרון לפני מותו של משה רבינו הם הזכרת הסיפור של המרגלים. הוא פותח בו את הדברים שלו ואומר לבני ישראל אל תחזרו על חטא המרגלים. אל תפחידו את עצמכם. אל תייראו את עצמכם. "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם" זה בדיוק הציווי שמצווה כל יהודי לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
כך גם חוזר ואומר להם משה ומחזק את ליבם ואומר להם "עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה" ולכן אל תפחדו. "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם".
חשש חזרה על חטא המרגלים של שנים וחצי שבטים
משה חוזר על כך בשעה שבני ראובן וגד וחצי שבט המנשה רוצים להשאר בעבר הירדן המזרחי. הוא חושש מכך שהם יפחידו את שאר העם. "וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'" וכאן הוא מזכיר להם את הבכי שסוחף של המרגלים. שהתחיל בעשרה אנשים והגיע לכל העם. "כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה' : וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי". (במדבר לב).
משה יודע כי חטא המרגלים הוא חטא שיכול לחזור. די בכך שאחד ישבר לבבו והוא עלול לשבור את לב כולם. לכן הוא מדבר אליהם בכל כך חריפות.
אסור לאדם להפחיד את עצמו ואת חבריו
ההלכה הזאת היא לא רק כלפי שבטים שלמים היא כלפי כל אחד ואחד. אסור לאדם להפחיד את עצמו ובודאי לא את חבריו. "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא" לדעת הרמב"ן גם האיסור של כל חייל פרטי להפחיד את חבריו הוא איסור מהתורה. חכמינו אמרו שכל הסיפור של חתן בשנה הראשונה ואלו שנטעו כרם הוא לאפשר למי שמפחד לחזור לביתו. שמא ימיס את לב אחריו כלבבו.
"וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" אומר על זה הרמב"ן (דברים כ) כי לדעת בה"ג זו מצוות לא תעשה. שלא יפחיד את אחיו. ועד כמה ההפחדה הזאת חשובה ניתן ללמוד מכך שהתורה מספרת כי היו מציבים שוטרים "משטרה צבאית" שלא יהיו עריקים שיפחידו במנוסתם את העם.
"ואחר שחוזרין כל החוזרין מעורכי המלחמה מתקנין את המערכות ופוקדים שרי צבאות בראש העם ומעמידין מאחור כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים וכשילין של ברזל בידיהם הרוצה לחזור מן המלחמה הרשות בידן לחתוך את שוקו שתחלת נפילה – ניסה וכו'". (רמב"ם מלכים ז ד). החריפות הגדולה הזאת היא בגלל ששבר של אדם אחד עלול לגרום שבר לכל המערכה. זו בכיינות מדבקת.
חולשת האמונה בימי אסתר ומרדכי
החולשה הזאת שהייתה בימי עזרא הסופר לא הייתה רחוקה מימי מרדכי ואסתר. כל הסיפור של המגילה מתרחש אחרי ההתחלה של בנין הבית השני והעצירה שלו. לפני ההמשך בימי דרויש השני שהיה בנה של אסתר. העצירה הייתה על רקע הבכי כמו בימי משה רבינו גם כאן, בכי שנובע מחוסר אמונה. "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". "כביכול, כלפי מעלה אמרו" אומר רש"י. הם מדברים על החולשה שלהם. אבל הם באמת מתכוונים שאלוקים חלש.
כך היה גם בימי מרדכי ואסתר שחיו באותו דור שצריך חיזוק גדול באמונה. המן רואה את עם ישראל כמו עם מפוזר ומפורד. הוא לא עלה לארץ הוא "מפורד ומפוזר בין העמים". כי רק בארץ ישראל הוא לא מפוזר ומפורד. גוי אחד בארץ. כשהם בארץ הם גוי אחד. את הפירוד הזה מנצל המן ומשכנע את אחשורוש.
הם כל כך שפלים שהם באים לסעודת אחשורוש. במיוחד לפי הפירוש של חכמינו בגמרא שסיפרו כי הסעודה של אחשורוש בשנה השלישית הייתה כי הוא חישב שהנבואה של ירמיהו על גאולה אחרי שבעים שנה - נפלה. לפי חשבונו עברו השבעים שנה ולא תהיה גאולה לישראל. היהודים יודעים מה הסיבה למסיבה של אחשורוש והם באים לחגוג איתו עם כלי המקדש. עם כלי הקודש. עם הכסא של שלמה המלך. עם הכלים מכלים שונים.
המן מנצל את השפלות הזו ומצווה על האנשים להשתחוות לו. העיקר הוא שמרדכי גם הוא ישתחוה. כשהוא רואה את מרדכי לא משתחווה הוא מאבד את שפיותו. "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" (אסתר פרק ה יג). כל הכבוד, כל המעמד, כל השלטון, כל הכסף, כל הנשים, כל המלכות לא שווה לו כשהוא רואה שמרדכי לא משתחווה לו.
ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה
מרדכי מבין את שורש הבעיה, ממש כמו שמבין אותה עזרא הסופר. הכל חולשה רוחנית. בכיה. חוסר אמונה. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". גם אסתר מגיבה בתחילה כמו כולם. "כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם". כל אחד יכול לשאול. האם את עבד המלך? האם את "עם מדינות המלך". אם כולם יודעים – מרדכי לא יודע? המן מעיז באמצע הלילה לבוא לחצר בית המלך הפנימית ואת לא מעיזה לבא ביום?
מרדכי מכיר את שורש הבעיה ואומר לה. דעי לך שעם ישראל לא ינטש. אלוקים לא יעזוב אותו. תבוא ישועה ממקום אחר. אבל את ובית אביך תאבדו. מי הוא בית אביה של אסתר?
את יכולה להציל את "בית אביך"
מסביר האלשיך ז"ל שהכוונה בדברים של מרדכי היא על "בית שאול" שגרם את הרעה, בחולשה בחוסר אמונה, כאילו מוסריות. בגללה שאול לא הורג את אגג. אומר מרדכי לאסתר: "מי יודע אם לעת כזאת לתקן אשמת שאול הגעת למלכות שתתקן דבר מלך כמוך". (אלשיך) לתקן את אותה חולשה מלכותית שאחזה בשאול שלא הרג את אגג העמלקי. אגג שכידוע היה הסבא של "המן האגגי צורר היהודים".
החולשה שמסתתרת אחרי רחמנות מזויפת גורמת לו לאבד את המלכות. כך אומר לו שמואל הרמתי (א טו) "הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה, וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל". למה אתה לא הורג את עמלק? אומר לו שמואל: אתה "מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה', וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל". "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ".
את התיקון הזה של מלכות שאול יכולה אסתר לעשות. היא צאצאית שלו. גם היא מלכה כמוהו. היא יכולה להשלים את המלאכה שהוא לא עשה. היא יכולה להשמיד את המן האגגי. הצאצא של אגג שלא השמידו שאול. רק שהיא צריכה להתגבר על החולשה שאחזה את שאול.
ותלבש אסתר מלכות - דא רוחא דקודשא
אסתר מתחזקת, לובשת מלכות. "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת". לא מדובר כאן בבגדי מלוכה שהיא בודאי לובשת כבר מהשנה השביעית למלכותו. מדובר כאן במלכות ממש. "מלכות, דא רוחא דקודשא" (זוהר חלק ג דף קסט/ב) "ואתלבשת ביה אסתר".
היא נגשת למלך ואומרת לו: אתה מוזמן לבא היום למשתה. היא לא נותנת לו זמן להתארגן. היא מבטלת לו את כל הפגישות שבודאי היו לו בתוכנית באותו יום. סוף סוף הוא מלך עולם. היא אומרת לו המשתה הוא כבר עובדה מוגמרת. "יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ".
כולם מכירים את הרמז המופיע במילים של אסתר: "יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם" ראשי תיבות שם הויה. ואף על פי שהיא בודאי אמרה את דבריה בשפה אחרת שהמלך צריך להבין. בדבריה התלבש שם הויה. "כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". ולכן המלך ממהר להגיש לה את שרביט הזהב. הוא אומר "מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר" הוא נכנע מיד לדבר ה' שמופיע בדבריה.
הנצחון על האויבים בימי מרדכי ואסתר
מה שקורה לאסתר קורה אחר כך לכל היהודים בעולם. העמלקים לא מקבלים את ההתהפכות של המצב בחצר המלוכה, הם מנסים להרוג את היהודים כמו בציווי המקורי של המן. ההבדל הגדול היה אצל היהודים. הם נלחמים. "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֳחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים" (אסתר פרק ט ב). כי באמת אי אפשר לשנות את דבר המלך. כי "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". אבל מותר ליהודים להתגונן.
כך נכתב באגרות שנחתמו על ידי מרדכי ואסתר. "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז" יש לכם רשות להלחם. מי אמר שלפני כן לא היה להם רשות להלחם?
כשהיהודים מגלים את כוחם, הגויים נופלים אפים ארץ. שבעים וחמש אלף עמלקים נהרגים בידי היהודים. התוצאה היא שכל הגויים מנשאים את היהודים. "וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם".
ליהודים הייתה אורה ושמחה וששן ויקר
השמחה כאן היא לא כתוצאה ממתנה אחרת שהם זכו בה. זאת שמחה שמביאה בעצמה הצלחה. זאת שמחה שמביאה נצחון. זאת שמחה שבאה במקום הבכיינות שהיתה כשלון. לכן אומרת הגמרא (תענית כט א) "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" ומסבירה הגמרא כי השמחה הזאת יכולה להביא נצחון על אומות העולם.
"אמר רב פפא: הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי - לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה". אם יש לבן ישראל דין עם נכרי. שלא יעשה אותו בחודש אב שמזלו רע אלא בחודש אדר שמזלו בריא. שמגלגלין זכות ליום זכאי כמו שמגלגלין חובה ליום חייב.
בפורים, יד ישראל על העליונה
סיפר מישהו סיפור פלא על הרב אליהו ז"ל הכ"מ: לבת שלי לא היו שנים רבות ילדים, היא תכננה לאמץ ילד מרוסיה. אנשים שהיו מתמחים בנושא זה סגרו בשבילה עסקה עם כל הפרטים. שילמה סכום כסף גדול לארגן את האימוץ שיהיה תקף גם מבחינה חוקית, והודיעה לי שהיא נוסעת לרוסיה וחוזרת עם ילד.
מאוד התרעמתי על הענין להביא ילד של גוי, אבל היא אמרה לי שהיא תגייר אותו בארץ. אמרתי לה: רק אם נקבל ברכה של הרב מרדכי אליהו ז"ל שהוא מורי ורבי. הלכנו יחד אל הרב ז"ל והוא ניסה לשכנע אותה לא לעשות את המהלך הזה. אבל היא ראתה בו מוצא אחרון כדי שיהיה לה ילד ולא היה אפשר לשכנע אותה לנטוש את המהלך שלה. לבסוף הרב בירך אותה על הנסיעה.
בתי הגיעה לרוסיה ושם היא הופגשה עם האמא של הילד שהיא צריכה לאמץ. חתמה על מה שצריך לחתום לפני עורכי הדין והנה הנה היא עומדת לקבל את הילד לידיה. אחרי החתימה ואחרי התשלום היא חוזרת למלון שבו היא שוהה, צריכה לקבל את הילד בשעה ארבע אחרי הצהרים ולטוס לישראל.
שעה קלה אחר כך היא שומעת נקישות בדלת. פותחת והנה שוטרים רוסים עומדים בפתח ושואלים אותה אם היא פלונית. היא מאשרת והם אומרים לה שהיא לא יכולה לקבל את הילד כיון שהאמא ויתרה על האמהות שלה, אבל הסבתא רוצה לאמץ את הילד. לפי החוק הרוסי במקרה כזה אין אפשרות לאמץ את הילד ולהוציאו מחוץ לגבולות ברית המועצות.
הבת שלי חשבה סוף סוף שכבר תאמץ ילד והתאכזבה קשות. היא התקשרה אלי, כולה בוכיה. גם כספה אבד וגם הילד שחשבה שהוא בהישג יד אבד ממנה, כנראה, לעולמים. אמרתי לה: "אולי זה מהשמים?". אמרה לי: "אני נשארת פה עד שיהיה לי תינוק".
הלכתי לרב אליהו ז"ל, זה היה ביום שישי של פורים. הרב היה בדרך למקווה במכוניתו. ראה אותי. עצר את הרכב ושאל מה קרה לי. סיפרתי לו. השעה הייתה אחת עשרה והוא אמר לי: "תגיד לה שלא תדאג. עד השעה שתים הילד יהיה בידים שלה". אני חסיד גדול של הרב ויודע את גודל כוחו. אבל אמרתי לו: "הרב, זה רוסיה". הוא חייך ואמר לי לא לדאוג.
חזרתי לבית, התקשרתי לבת שלי וסיפרתי לה את דברי הרב. היא שמעה את הדברים ולא האמינה שדבר כזה יכול להיות. איך הרב יכול להיות בישראל ולהשפיע על הדברים שקורים ברוסיה במרחק אלפי קילומטרים. שם זה מאפיה וכספים, שלטונות ומשטרה.
היא מתקשרת אלי אחרי שעה קלה ואומרת לי שאחרי הברכה של הרב שוב דופקים השוטרים בדלת החדר שלה במלון, ואומרים לה שהיא יכולה לקחת את הילד ולנסוע איתו לישראל. היא הייתה נדהמת ושאלה אותם. "מה קורה פה? אמרתם לי לפני שעה וחצי שאין לי שום אפשרות לקחת את הילד כי הסבתא שלו רוצה אותו ומה קרה עכשיו?".
אמרו לה השוטרים הרוסיים: הסבתא נתפסה במעשים פלילים. היא נעצרה על ידי המשטרה והושמה בכלא. במצב הזה היא לא יכולה לאמץ את הילד. ולכן הוא כעת פנוי. כיון שהיא שילמה עבור האימוץ. הוא כעת שלה שתבוא לקחת אותו ולטוס לישראל.
הבת שלי לא האמינה שדבר כזה יכול לקרות, הנה הדברים מתרחשים מול עיניה. הברכה של הרב מקיימת, ולפני השעה שתים הילד בידים שלה.
כשהיא חזרה לישראל היא באה איתי עם הילד בזרועותיה אל הרב להודות לו. אמר לנו הרב: "אין לכם מה להודות לי. רק התפללתי". בכל זאת שאלתי אותו: איך היית בטוח שהתפילה תעזור והילד יהיה בידיה עד השעה שתים. אמר לי הרב: זה פורים. ובפורים בכל פעם שיש לישראל דין עם נכרי, יד ישראל על העליונה.
נבואות שלושת הנביאים
שלושת הנביאים שמנבאים אחרי תקופת אחשורוש מחזקים את עם ישראל שלא יפול לבכיינות שהייתה לפני תקופת אחשורוש. אומר להם זכריה הנביא: תזכרו מה שקרה ביום ההוא שבכיתם. "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת?" מסביר שם רש"י שהוא מדבר על העת שבה יוסד הבית השני "אשר הוקטן בעיניהם, כמו שנאמר (בעזרא ג) ורבים מהכהנים אשר ראו הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול".
אותם עולים הם כעת ישמחו בבנין ולא יבכו. "וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ" ומפרש רש"י: "ישמחו עתה כשיראו את האבן הבדיל התלויה בחוט המשקולת אשר ביד אדריכל ראש הבונים שמכוון בה ראש הפינה וזו תהיה ביד זרובבל".
רש"י מזכיר שם גם את דברי הנביא חגי (ב, ג) "מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה? הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם". אל תחזרו על זה, אומר חגי הנביא בשם ה'. "וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם ה' וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כָּל עַם הָאָרֶץ נְאֻם ה' וַעֲשׂוּ כִּי אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה' צְבָאוֹת. אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם אַל תִּירָאוּ". הנבואות הללו מצטרפות לנבואות של מלאכי שאומר לבני ישראל בשם ה': "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם". (א). תתתחזקו. אל תחלשו.
האם הדברים הללו שייכים לימינו?
הגמרא במסכת סוטה אומרת )מח.) "מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, פָסְקוּ אַנְשֵׁי – אֲמָנָה". מסבירה הגמרא שמדובר על "בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה" שפסקו. וזה מה שאומר רבי אלעזר: מאי דכתיב: (זכריה ד) כי מי בז ליום קטנות? מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה".
רבי אלעזר אומר שהפסוק הזה לא נאמר רק על ימי הבית השני אלא גם לעתיד לבא. מה גורם לצדיקים שהשולחן שלהם יתבזבז לעתיד לבא? אתה קטנות אמונה שהייתה בימי הבית השני. שלא היה להם את האמונה של מי שמאמין בחי העולמים וזורע. שכל דבר בתחילתו לא נראה מושלם. אותם אנשים "מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים" שבכו בתחילת הווסדו, לא היה להם את האמונה של האנשים שזורעים את שדותיהם. כדברי הגמרא שכל הזורע "מאמין בחי העולמים וזורע". והם לא עשו כן.
ואומר רבי אלעזר כי גם לעתיד לבא צריך להזהר מהתכונה הזאת, חוסר האמונה שעלול לגרום לביזוי שולחנם של צדיקים. על זה נאמר "מי בז ליום? על קטנות האמונה שגרמה לבזיון שבית המקדש נעצר שמונה עשרה שנה.
חזק ואמץ למשה וליהושע
כיוון שמדובר במנהיגים שבוכים. כך אצל המרגלים וכך גם בימי עזרא "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים" לכן הקב"ה אומר למשה לחזק את יהושע. "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל" (דברים א לח). כך אומר משה גם לבני ישראל: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ" לא ירפך – לא יתן לך להיות רפוי. וממילא לא יעזוב אותך.
כך ממשיך משה ואומר לִיהוֹשֻׁעַ לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל: "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וַיקֹוָק הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת" (דברים לא).
כך משה מצווה את יהושע וכך הקב"ה מחזק את יהושע שלוש פעמים בתחילת ספר יהושע. (א) "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ".
השמחה של פורים – מביאה גאולה
השמחה של פורים היא שמחה של התחזקות. של אמונה. של בטחון. של ידיעה כי ה' איתנו ואוהב אותנו. של לבישת מלכות שגורמת לכל אומות העולם לירוא מעם ישראל. משם ה' שנקרא עליו כמו שנקרא על אסתר המלכה. כמו שנקרא על מרדכי היהודי.
כמו שאסתר לבשה מלכות. גם מרדכי לובש בגדי מלכות. "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂן וִיקָר: וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם". ובסופו של דבר בנו את הבית השני אחרי שלוש שנים מימי הפורים. יהי רצון שיהיה הבית השלישי מתוך מלכות ושמחה, במהרה בימינו, אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il