בית המדרש

  • נושאים שונים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

בבא קמא סו, ב; בבא קמא סח, ב; סוכה דפים כט-ל

שיטת הרמב"ם בלולב הגזול

תוס' הקשו שבסוגיה בב"ק דף ס"ו קיימא לן כרבה שיאוש קונה, ואלו בסוגיה בב"ק דף ס"ח משמע שהלכה כר' יוחנן שיאוש אינו קונה. הרמב"ם הכריע שר' יוחנן סבור שיאוש קונה אך לא לגמרי. סיוע להבנת הרמב"ם יש בדברי ר' יוחנן בפרק לולב הגזול.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

אדר א' תשע"א
5 דק' קריאה
בסוגיה בבבא-קמא דף ס"ח ע"ב מובאת מחלקת בין רבי יוחנן לריש לקיש האם גנב שטבח ומכר לאחר יאוש חייב; וזו לשון הסוגיה שם:
"לאחר יאוש מאי? ר' יוחנן אמר: חייב, וריש לקיש אמר: פטור. רבי יוחנן אמר חייב, חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש; ריש לקיש אמר פטור, חיוביה לפני יאוש הוא, אבל לאחר יאוש - קנה, ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר. איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש: גנב והקדיש ואחר כך טבח - משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה; אימת? אלימא לפני יאוש, מי קדוש? 'איש כי יקדיש את ביתו קדש' אמר רחמנא, מה ביתו שלו, אף כל שלו! אלא פשיטא לאחר יאוש, וטעמא דהקדיש הוא דאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דכי קא טבח - דהקדש קא טבח, אבל לא הקדיש - טבח משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואי סלקא דעתך יאוש קונה, אמאי משלם?"

הרמב"ם פסק כר' יוחנן וזו לשונו בהלכות גניבה פרק א' הלכה ט"ז:
"הגונב וטבח או מכר לפני יאוש בעלים אע"פ שלא קנה לוקח והרי הגניבה חוזרת בעצמה מיד הלוקח הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואין צריך לומר אם טבח או מכר לאחר יאוש שהוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה שהרי הועיל במעשיו וקנה הלוקח."


פסיקה זו של הרמב"ם מעוררת קושי. במחלוקת קודמת בין רבה לרב יוסף (בבבא-קמא דף ס"ו ע"ב) משמע שהרמב"ם פסק כרבה ש"יאוש קונה"; וכן מבואר מדבריו בהלכות גניבה פרק א' הלכה י"א ובהלכות גזלה פרק ב' הלכה ב'; וכן עולה גם מדבריו בהלכות איסורי מזבח פרק ה' הלכה ז', ומפשטות דברי הרמב"ם בהלכות אישות פרק ה' הלכה ז'; וכפי שהתבאר לעיל בפרק"קנייני יאוש באיסור" . קושיה דומה הקשו התוספות שם בבבא-קמא דף ס"ח ע"ב; וזו לשונם:
" רבי יוחנן סבר חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש - תימה דלכאורה קי"ל כרבה דיאוש כדי קני וקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל דחיוביה אף לאחר יאוש, ואמאי חייב אחר יאוש כיון דיאוש קני שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר. וי"ל דאפשר דלא קי"ל לא כרבה ולא כר' יוחנן דכמה אמוראי נחלקו בשני אלו הדברים."

התוספות תרצו שקיימא לן כשיטת ביניים בין רבה לבין רבי יוחנן. מהעיון בפסיקת הרמב"ם משמע שאפשר לפרש את דברי רבה ואת דברי רבי יוחנן באופן שהם עצמם מסכימים לשיטת הביניים הזו.

שיטת הרמב"ם בהבנת דברי רבה
הרמב"ם פסק כדעה המשלבת בין השיטות, וסבורה שדברי רבה נאמרו רק על קנין הגוף של הגניבה. לדעת רבה, אחר היאוש קנה הגנב את גוף הגניבה; ולכן משם ואילך, הגיזות והוולדות שייכים לו.
לשיטת הרמב"ם, המחלקת שבין רבי יוחנן וריש לקיש היתה, האם הכל נקנה ביאוש. ריש לקיש סבר, שהיאוש הקנה את החפץ לגמרי לגנב, ואין עליו אפילו שעבוד אפותיקי כדי להחזירו לבעלים. אך רבי יוחנן סבר, שהחפץ עדין משועבד לבעליו הישן בשעבוד אפותיקי; ולכן אין לומר שמכירת החפץ נחשבת כאלו מכר הגנב חפץ רגיל שלו.

סוגית לולב הגזול – הדיוק הראשון
סיוע להבנת הרמב"ם יש בסוגיה בפרק לולב הגזול (סוכה דפים כט-ל):
" משנה. לולב הגזול והיבש - פסול... גמרא. ...ביום טוב שני אמאי לא? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ... בשלמא לפני יאוש... אלא לאחר יאוש - הא קנייה ביאוש! אלא לאו - משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה."

לשיטת הסוגיה, רבי יוחנן סבור שאם היה יאוש - הגזלן קנה את הלולב הגזול ביאוש; אך הוא אינו יוצא ידי חובת המצוה מסיבה אחרת של "מצוה הבאה בעבירה". אולם שיטת הסוגיה הזו קשה לכאורה, שהרי בסוגיה בבבא-קמא דף ס"ח רבי יוחנן היה סבור שגנב לא קונה ביאוש.

הרמב"ם סבור שהסוגיה לא הקשתה על הסתירה שבדברי רבי יוחנן – מפני שאין סתירה. כאשר רבי יוחנן אמר בסוגיה בבבא-קמא שגנב לא קונה ביאוש, הוא התכוון לומר שהוא אינו קונה לגמרי; ועדין יש שעבוד אפותיקי על הדבר הגנוב, והוא צריך להחזירו לבעליו.
רבי יוחנן מסכים עם רבה, שהיאוש מקנה את גוף הגניבה לגנב; וממילא מזמן היאוש ואילך הגיזות והוולדות שייכים לגנב. אך עדיין הגניבה משועבדת בשעבוד אפותיקי לבעלים הקודם, כדי לקיים בה את התשלום וההשבה. לפיכך גם אחר היאוש, אין הגניבה דומה לכל דבר לבהמה רגילה של הגנב; ולכן עדיין הוא חייב בתשלומי ארבעה וחמישה.
אמנם שעבוד אפותיקי זה קיים רק כל עוד הדבר נמצא אצל הגנב והגזלן. אך אם היה שנוי רשות, והגנב מכר את הגניבה; קנה אותה הלוקח לגמרי ע"י הצרוף של היאוש ושל שנוי הרשות.

מאידך, כאשר רבי יוחנן אמר בסוגיה בפרק לולב הגזול שהגזלן קנה ביאוש, הוא התכוון לומר, שגוף החפץ שייך לגזלן. רבי יוחנן סבור שבמצב כזה שנוצר בדיני מקח-וממכר אפשר לצאת ידי חובת המצוה, למרות שיש שעבוד אפותיקי על הלולב וצריך להחזירו לבעליו. אולם אם המצב נוצר מחמת עבירה של גזילה – יש פסול מיוחד של "מצוה הבאה בעבירה"; ולכן הגזלן אינו יוצא ידי חובתו.

סוגית לולב הגזול – הדיוק השני
סיוע נוסף להבנה הרמב"ם יש מגירסתנו בסוגיה בסוכה דף ל' ע"א וזו לשונה:
" משנה. לולב הגזול והיבש - פסול... גמרא. ... ופליגא דרבי יצחק. דאמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל: לא שנו אלא ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני, מתוך שיוצא בשאול - יוצא נמי בגזול. מתיב רב נחמן בר יצחק: לולב הגזול והיבש פסול, הא שאול - כשר. אימת? אילימא ביום טוב ראשון - הא כתיב, לכם - משלכם, והאי לאו דידיה הוא. אלא לאו - ביום טוב שני, וקתני גזול פסול! [אמר רבא] (גרסת כמה מן הראשונים היא רב אשי) לעולם ביום טוב ראשון, ולא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא שאול - דלאו דידיה הוא. אבל גזול, אימא סתם גזילה יאוש בעלים הוא, וכדידיה דמי - קא משמע לן."

רבי יצחק ורבא חולקים על רבי יוחנן, והם סבורים שאין פסול של מצוה הבאה בעבירה. לשיטתם הפסול של לולב הגזול הוא דווקא ביום הראשון שיש דין מיוחד של "לכם - משלכם". בסיום המהלך מופיעה בגירסתנו לשון "וכדידיה דמי"; ולא לשון "ודידיה הוא", כפי שגרס רבנו-חננאל. מהי משמעות ההבדל בין הגרסאות?
הרמב"ם דייק מגרסתנו, שלאחר היאוש הלולב הגזול הוא "כמו שלו" – אך לא ממש "שלו"; כלומר, היאוש קונה, אך לא לגמרי. הלולב הגזול או הגנוב עדיין משועבד בשעבוד אפותיקי לבעליהם הקודם. רבי יצחק ורבא סבורים, שחסרון זה מעכב בדין "לכם" הנצרך דווקא ביום הראשון; מפני שהתורה מצריכה שיהיה "דידיה" לגמרי - ללא שעבוד.

דיוק לשון הרמב"ם בלולב הגזול
הרמב"ם הכריע שיש הבדל בין גניבה לבין גזילה. בגניבה – חזקה שהבעלים התייאשו, ואילו בגזילה – חזקה שהבעלים לא התייאשו; ויש לקנייני היאוש האלו השפעה על דיני תורה 1 . אך להבדל הזה לא צריכה להיות השפעה על דיני לולב הגזול או לולב הגנוב. גם בלולב הגנוב, שחזקה שהבעלים התייאשו ממנו והוא הפך להיות קנוי לגנב, עדין הלולב משועבד בשעבוד אפותיקי לבעליו הקודם; וזהו חסרון מיוחד בדין "לכם". מטעם זה שינה הרמב"ם מלשון המשנה, והוסיף לה את דין לולב הגנוב, והוסיף להזכיר את היאוש; וזו לשונו בהלכות לולב פרק ח' הלכות א'-ט':
"ארבעת מינין האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש... הרי זה פסול... כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה ביום טוב ראשון בלבד..."
הרמב"ם רצה להדגיש שגם כאשר חזקה שהיה יאוש, והלולב קנוי לגנב; הגנב אינו יוצא ידי חובתו. אולם הדין המיוחד הזה הוא רק ביום הראשון, מפני שדוקא שם מעכב ה"שעבוד אפותיקי" ופוגע בדין "לכם".



^ 1.כמבואר ברמב"ם בהלכות כלים פרק כ"ד הלכה ז', וזו לשונו: "... גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה טהור, ואם נתייאשו הבעלים טמא. גנב משכב וישב עליו טמא, שחזקתו שנתייאשו הבעלים, שאינן יודעים מי גנבו; ואם נודע שעדיין לא נתייאשו הבעלים טהור ..."
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il