בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • א"י נקנית ביסורים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מש' פוגל הי"ד

במעלות קדושי ארץ ישראל

לרומם את הפחד והדאגות שבעקבות הרצח הנורא אל מצוות קידוש ה' | הנכונות למסירות נפש על מצוות יישוב הארץ מחברת כל יהודי אל ערכי הנצח | איננו שואפים לנקמה פרטית אלא לנקמה ממלכתית | אשמתם של ראש הממשלה, שר הביטחון ומערכת המשפט | כשלא זוכים ליישב את הארץ מכוח המצווה, נדחפים לעשות זאת בגלל בעיות ביטחון | מעשיהם הטובים של המתנחלים, שבונים את הארץ ומתקנים את חטא המרגלים | מתוך הסכנות הרבות שיש בעולם, מוטב להסתכן למען יישוב הארץ | המצווה הגדולה לטפח את ילדיהם היתומים של הקדושים הי"ד

undefined

הרב אליעזר מלמד

ניסן תשע"א
8 דק' קריאה
בכל נפשך
הרצח הנורא באיתמר זעזע את כולנו. את כל המתנחלים, ואת כל היהודים באשר הם. הרי לא את משפחת פוגל לבדה רצו לרצוח, אלא את כל אחד ואחד מאיתנו. וביישובים הסמוכים, הנמצאים בקו הראשון של ההתיישבות, רבים מדמיינים לעצמם מה היה קורה אם היו מגיעים אליהם, כיצד היה ראוי להם להתגונן, ואם חס ושלום... מה יהיה על ... והילדים וההורים מתקשים לישון.

אבל אסור להיחלש. צריך לרומם את הפחד והדאגות אל מצוות קידוש ה', ולהיזכר במה שאנו מקפידים לומר בכל יום, בוקר וערב, בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

אמרו חכמים במשנה (ברכות ט, ה): "בכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך". וכך צריך כל יהודי לכוון בעת קריאת שמע, שאם היה נדרש, היה מוכן למות על קידוש ה'.

מובא בשם רבי אלימלך מליז'אנסק: "... שוכב על מיטתו ואינו יכול לישון, יהיה מהרהר במצוות עשה זו של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת השם יתברך, שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל, רק מקיים מצוות עשה דאורייתא. וכן בפסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של שמונה עשרה יהרהר כנ"ל..." (צעטיל קטן א-ב).

התחברות אל הנצח
מצווה נוראה זו היא שמחברת כל יהודי אל הנצח. היא שתולשת אותו מהארעיות והקטנוניות של החיים אל עולם האמת והטוב, אל חזון הגאולה. וזה גם עניינה של מצוות יישוב הארץ בעת הזאת, שהיא מצוות עשה יחידה בתורה שמחייבת את ישראל לסכן את נפשם כדי לכבוש את הארץ וליישבה. אמנם יש שלוש מצוות חמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - שעליהן יש חובת מסירות נפש, שאם יאיימו עליו לאמור: או שתעבור על אחת מהן או שתיהרג - "ייהרג ובל יעבור". אבל אין מצווה להיכנס במכוון למצב שיחייבו אותו לעבור על אחת מהן ולמסור את נפשו. לעומת זאת, מצוות יישוב הארץ היא היחידה שמחייבת את ישראל להיכנס מתוך יוזמה למצב של סכנה כדי לכבוש את הארץ וליישבה (מנחת חינוך תכה; משפט כהן עמ' שכז).

מצוות יישוב הארץ
אין כמו מצוות יישוב הארץ, שעל ידה כל המעשים הקטנים שאדם עושה במשך היום מקבלים משמעות עמוקה, אלוקית. אדם נושם, אוכל, ישן, מתהלך - ובעצם שהותו במקום שההתיישבות צריכה חיזוק הוא מקיים מצווה. וככל שהוא משביח את איכות חייו, ברוחניות ובגשמיות, כך הוא מגדיל את המצווה לאין ערוך. שעל ידי גילוי הערכים האלוקיים בתוככי המציאות, בחיים הטובים, העולם כולו אומר שירה לא-ל חייו. ונמצאו הבתים, העבודה, המשפחה, חיי החברה, כולם שותפים בגילוי דבר ה' בעולם. וזו הבשורה הגדולה שיוצאת לעולם מארץ ישראל, שאין פירוד בין השמים והארץ, ודווקא בתוך המציאות הממשית ניתן לגלות את דבר ה' ולהביא גאולה ותיקון לעולם כולו. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

אל מול הרשעים
איננו שואפים לנקם פרטי, אלא לנקמה ממלכתית שצה"ל וכל מערכות השלטון יובילו. לא חזרנו לארצנו כדי לנשל ערבים מבתיהם, אבל משקמו עלינו לכלותינו, נתבע שכל מי שרצה להרוג ייהרג, וכל מי שרצה לגרש יגורש, ועם השאר נחייה בשלום.

הדאגה לביטחון והביקורת הפנימית
יחד עם הנכונות למסור את הנפש, יש לדאוג לצורכי הביטחון ככל האפשר. היה רצוי גם שבתפקיד שר הביטחון יכהן אדם שמבין מדוע עם ישראל נמצא בארצו. במקום זאת מר נתניהו מינה את אהוד ברק, עם כל הבעיות הידועות שכרוכות באיש הזה. חיילי צה"ל עושים את מלאכתם במסירות, הם יודעים מי האויב, אלא שידיהם כבולות על ידי השר והפיקוד הבכיר, ששכחו את המטרות שלשמן מונו.

צריכים גם לבקר את מערכת המשפט, שכמו בכל דבר שלילי שקורה במדינה, גם כאן יש לה חלק. מערכת הביטחון של היישוב איתמר נמצאת ברמה ירודה מבחינה אלקטרונית, מפני שהיועצים המשפטיים החליטו שתוואי הגדר שנסלל בתיאום עם צה"ל אינו מצדיק תפישת קרקעות. מדובר בקרקעות שאין להן דורש. כך נותר היישוב עם אמצעי הגנה מינימאליים - הרבה פחות מהמקובל באזור. סיפרו לי שטליה ששון, בעת שעבדה בפרקליטות, היא שהחליטה על כך. כיום היא מועמדת לכנסת מטעם סיעת מר"ץ.

המשכן והמקדש
כל הערכים המקודשים היו מתגלים בבית המקדש באיזון מושלם. בקודש הקודשים נמצא הארון, שמבטא את התורה הקדושה. ובקודש נמצאים השולחן, המנורה ומזבח הקטורת. השולחן מבטא את ערך העבודה והפרנסה, המנורה את החכמה והאומנות, ומזבח הקטורת את הכיסופים להתפלל ולומר שירה לפניו יתברך.

ואם היה יהודי שוכח את ייעודו וחוטא, היה עליו להתבונן בצורת הבית ולחזור בתשובה, שנאמר (יחזקאל מג, י): "הגד את בית ישראל את הבית וייכלמו מעוונותיהם". שאם יבוא אדם ומרוב אהבתו לתורה יאמר למשל, מה לי לעסוק בפרנסה, העיקר להיות אברך כל ימי חיי, יצביעו לו על השולחן כדי שיחזור בתשובה ויבין את ערך העבודה והעיסוק ביישובו של עולם.

ואם יבוא אדם אחר ויטען שאין כל ערך לחכמות השונות, יצביעו לו על המנורה הטהורה בעלת שבעת הקנים שרומזים לשבע החכמות, כדי שיחזור בו מטעותו.

ואם יבוא חוקר מהאקדמיה להשוות בין התורה לשאר החכמות, יזכירו לו שהבדל עצום יש בין התורה הקדושה שמקומה בקודש הקודשים לשאר החכמות שמקומם בקודש. ופרוכת פרושה בין הקודש לקודש הקודשים - ללמד שהתורה קודמת לכל, ובחרדת קודש צריכים לגשת אליה. וכן אם יבוא אדם ויטען שהתפילה חשובה יותר, או שיש שיוויון ערך בין תורה ועבודה, יזכירו להם שעם כל הכבוד למזבח הקטורת ולשולחן - הארון נמצא בקודש הקודשים, ולכן בראש ובראשונה מוכרחים לקבוע עיתים מקודשים לתורה.

ואם יבואו בעלי מחלוקות לעורר קטטות, יזכירו להם שכשם שכל עמודי המשכן צריכים להתלכד יחד, כך צריכים אנשי התורה והעבודה והחכמה והתפילה להתחבר באהבה כדי לעשות את המשכן אחד.

בשביל מה המזבח
לכאורה כל הערכים האלוקיים כבר באו לידי ביטוי, ומדוע זה ישנו בחצר המקדש מזבח גדול ונורא, והאש יוקדת עליו יומם ולילה? כדי ללמדנו שכל הערכים היפים והטובים לא יוכלו להתקיים בעולם ללא מסירות נפש. לכתחילה במצב המתוקן, המסירות באה לידי ביטוי בהבאת קרבן בהמה, והבהמה היא תמורת האדם. ואף נתינת צדקה נחשבת קרבן ומבטאת מסירות נפש על ערכי התורה. ולעיתים מגיעות שעות קשות ונוראות, שהחושך גובר בעולם, ודרך רשעים צלחה, ואם רוצים להישאר דבוקים בערכי הנצח - אין ברירה אלא להקריב את החיים עצמם. בלי מזבח אין קיום לבית המקדש ואין קיום לערכים המקודשים בעולם.

שאלת הביטחון וישוב הארץ
על שני יסודות אנחנו עומדים: על ערך מצוות יישוב הארץ, ועל ערך הביטחון - שאם ח"ו ניסוג מיהודה ושומרון תגדל הסכנה מאוד. לכתחילה צריכים להתיישב כדי להפריח את השממה וליישב את הארץ. וכשאיננו זוכים - באות צרות, ומסיבה ביטחונית אנחנו מוכרחים לבוא אל הארץ וליישבה.

המרגלים במדבר פחדו להיכנס לארץ מסיבות ביטחוניות, ורק לאחר שנגזר עליהם למות במדבר ניסו להעפיל, אבל אז זה היה כבר מאוחר. כל הדור ההוא מת במדבר, ובניהם נכנסו לארץ כדי ליישבה.

לו היינו זוכים, היינו עולים לארץ כדי לחונן את עפרה, לבנות את הערים החרבות ולהפריח את ההרים השוממים, כקריאתו של הגאון מווילנה, ואחריו הרב קאלישר והרב גוטמאכר והרב אלקלעי. אבל לא זכינו, רוב היהודים פחדו לעלות, ובטענת פיקוח נפש נמנעו לעלות. ואז גברו צרותינו בגלות, וכבר נאלצנו לעלות מסיבות ביטחוניות. הראשונים זכו להתעורר מפחד הפרעות, והאחרונים רק לאחר השואה ברחו לארץ. היו רבנים שאמרו שאם צריך יהודי אחד ליהרג כדי לבנות את בית המקדש, עדיף כבר שלא לבנותו. כהמשך לכך גם פחדו מהערבים ולכן סברו שעדיף להישאר בגלות. ואז הגיעה השואה.

גם שחרור יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים נעשה מסיבות ביטחוניות. לאחר המלחמה ממשלת ישראל רצתה לסגת כדי להשיג איזה הסכם, אבל מסיבות ביטחוניות לא היתה אפשרות. אילו היינו זוכים ליישב את יהודה ושומרון מפני המצווה - בעיות הביטחון שלנו היו קטנות לאין ערוך.

לאחי המתנחלים
התעוררתי לפני עלות השחר, ועליתי לכתוב את הטור. באמצע הפסקתי לתפילת שחרית של עשרים לשש, וראיתי את האנשים שקמים עם שחר: מהנדסים, בנקאי, אדריכל, אנשי תחזוקה וחוקרים באקדמיה - צווארונים לבנים וכחולים יחד. והנה כבר מגיעים מתפללי המניין השני, של השעה שש. אחריהם יהיו עוד מניינים. ובתוך כך הנשים קמות, מעירות את הילדים, מכינות אותם לגנים ולבתי הספר. רובן ייצאו אח"כ לעבודה. ובתוך כך מתחילים כבר להביא את הפעוטות למעון ולגנים, וילדי בתי הספר מתאספים בתחנות. עוד מעט יגיעו האוטובוסים להסיעם לבתי הספר. בכל זה שותף גם חיים פוגל, הסבא של משפחת פוגל, שבמשך שנים ליווה את פיתוחו של היישוב מטעם תנועת אמנה.

וחשבתי בליבי: מתנחלים יקרים, מי יספר לכם עד כמה גדולים מעשיכם הקטנים. בחיי השיגרה שלכם אתם בונים את הארץ ומתקנים את חטא המרגלים. אתם יודעים שהמתגוררים כאן נוטלים עליהם סיכונים נוספים, ואע"פ כן אתם ממשיכים לחיות כאן, להקים משפחות, לעסוק ביישובו של עולם.

ואם קצת שכחנו את גודל המצווה, עלינו לחזור ולהיזכר בעקדתם של חמשת בני משפחת פוגל. אולי בזכות שנסכים בליבנו כי על הגנת העם והארץ צריכים להיות מוכנים להקריב קרבן, ירחם ה' עלינו ונזכה לשכון בארץ לבטח, בלא צורך למסור את הנפש.

האם לא מסוכן למתנחלים
פעמים רבות אנשים שואלים, האם לא מסוכן לגור בהתנחלויות?

אכן כן, יש סיכון נוסף במגורים בהתנחלויות, ועל דעת כן אנו יושבים כאן. אבל עם זאת צריך לדעת שבזכות המצווה - גם הסיכוי להגביר את החיים ולרומם אותם גדול יותר. עובדה היא שאם נשווה את משפחות המתנחלים למשפחות דומות מכל שאר הבחינות שגרות בתוככי הקו הירוק, נמצא שמשפחות המתנחלים הרבה יותר גדולות. מסירות הנפש על יישוב הארץ מעצימה את החיים. בדרך כלל בעולם הזה - בריבוי בנים ונכדים, בתורה ומצוות וביצירה רוחנית. ולעיתים בעולם האמת - כקדושים שאין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. והא בהא תליא.

אנשים מתים מתאונות ומחלות, מוצאים לעצמם דרכים שונות להרוס את חייהם. רבים אינם זוכים למצוא אהבה ואינם מקימים משפחה. הסבל העולמי רב מאוד. מי שבורח מהייעוד הלאומי מפני הסכנה שבכך, בדרך כלל מוצא את עצמו בסכנות אחרות או בסיבוכים אחרים, גדולים וקשים מהם. אשרי מי שיש ערך לייסוריו, שהם מזככים ומלטשים אותו, ועל ידם חייו זורמים במסלול הנכון שלהם.

ולא יעברו עוד שנים רבות ובעזרת ה' בניהם הנותרים של הרב אודי ורות הי"ד יעמדו לחופה, ויעמידו בנים ובנות, נכדים ונינים, ככוכבי השמים לרוב.

נחמת הרב גוסטמן זצ"ל
כשנהרג ר' שלמה אומן הי"ד, בנו של פרופ' ישראל אומן, במלחמת שלום הגליל, בא אצלו לנחמו הגאון הרב גוסטמן זצ"ל, ששכל את בנו יחידו בשואה. ואמר הרב גוסטמן: עכשיו בשמים מאירקה שלי אומר לשלמה שלך: אני לא זכיתי, אבל אתה שלוימלה - אשריך שזכית להקריב את עצמך כדי להציל את עם ישראל.

כך מיליוני משפחות עם ישראל, שנהרגו ונרצחו ונטבחו על קידוש ה' בשואה ובכל שאר המאורעות הקשים שפקדו את עמינו בגולה, מקבלות את פניהם של אודי ורות, יואב אלעד והדס, הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. וכולם אומרים להם: אשריכם, שזכיתם למה שאנחנו לא זכינו, שאנחנו נהרגנו על עצם היותנו יהודים שלא שכחו את ייעודם ואת ארץ ישראל, ואתם כבר זכיתם להתגורר בארץ ישראל וליהרג על יישובה ממש.

וכך נאמר כאן בארץ לסבים ולסבתות ממשפחות פוגל ובן ישי: אשריכם שזכיתם לגדל קדושים שכאלה. כל פעולותיכם למען יישוב הארץ נחתמו עתה בחותם הנצח, והלוואי ותזכו לראות מעתה רק נחת מכל יוצאי חלציכם, ובמיוחד מהיתומים הקדושים.

יתומי הקדושים
עלינו לשנן לעצמנו וליתומים כי הוריהם היו קדושים. וכי עם כל הכאב והיגון, זוהי זכות גדולה מאין כמוה להיות בן להורים שנהרגו על קידוש ה', בעת שקיימו בגופם את מצוות יישוב הארץ. בעולם הזה הקדושים מתו בקיצור ימים, אבל בעולם האמת חייהם מתגברים ומתעצמים, עד שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. חוץ מילדיהם היקרים והחביבים, היתומים הקדושים, שאותם ודאי יאספו אל חיקם ברחמים גדולים.

כסף לא יחסר להם – ברוך ה' מדינתנו נוהגת בתחום זה כראוי. אבל את החלל הנורא שנפער בלב אי אפשר למלא. מה גדולה המצווה שהוטלה על הסבים והסבתות, לגדל ולטפח את היתומים. ואף אנו כולנו צריכים לסייע בכל מה שאפשר. כל כישרון שיש בהם צריך לזכות לטיפוח מרבי. כל בעיה שמתעוררת אצלם צריכה לקבל את הטיפול הטוב ביותר. בעתידם המקצועי והכלכלי הם צריכים לזכות להזדמנויות הטובות ביותר. וכשיגיע פירקם להינשא, צריכה כל משפחה לראות לעצמה זכות וכבוד לחתן את בנה או בתה לאחד מיתומי הקדושים.


"ה' תשפות שלום לנו, כי גם כל מעשינו פעלת לנו... יחי מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל; לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדיך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם; כי הנה ה' יוצא ממקומו לפקוד עוון יושב הארץ עליו, וגילתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה" (ישעיה כו); "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו לחיי עולם... והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל יב).
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il