בית המדרש

  • תפילת הדרך וברכת הגומל
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפורה בת דוד

חייבי ברכת הגומל

החייבים בברכת הגומל - חולה שנתרפה, יולדת שהבריאה - חיוב נשים בברכה, היוצא מבית האסורים, ההולך במדבר, טיסה במטוס, סכנות ותאונות, ופרטי הלכותיהם השונות.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשס"א
8 דק' קריאה 12 דק' האזנה
נוסח ברכת הגומל
נוסח ספרד:

אוֹדֶה ה' בְּכָל־לֵבָב, בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, שֶׁגְּמָלַנִי כָּל־טוּב

הקהל עונה:
אָמֵן, הָאֵל שֶׁגְּמָלְךָ / שֶׁגְּמָלֵךְ כָּל־טוּב, הוּא יִגְמָלְךָ / יִגְמְלֵךְ כָּל־טוּב, סֶלָה


נוסח אשכנז:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, שֶׁגְּמָלַנִי כָּל־טוּב

הקהל עונה:
אָמֵן. מִי שֶׁגְּמָלְךָ / שֶׁגְּמָלֵךְ כָּל־טוּב, הוּא יִגְמָלְךָ / יִגְמְלֵךְ כָּל־טוּב, סֶלָה
המברך משיב:
אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן


חולה שהתרפא
אחד מארבעת האנשים שצריכים להודות לה' בברכת 'הגומל', הוא חולה שנתרפא, ושני מנהגים בדבר. לדעת בעל השולחן ערוך, כל מי שהיה חולה והיה צריך לשכב על מיטתו, אזי כשיבריא וירד ממיטתו, יברך בפני עשרה אנשים את ברכת 'הגומל', ואפילו על מחלה קלה כשפעת, מאחר שהחולה נאלץ לשכב במיטתו, כשיקום - יודה לה' ויברך 'הגומל', וכן הוא מנהג הספרדים. אלא שכתב בספר בן-איש-חי (ש"ר עקב ז'), שרק אם החולה שכב על מיטתו שלושה ימים, כשיבריא יברך 'הגומל'. אבל אם המחלה היתה כל כך קלה עד שלא הוצרך לשכב על מיטתו אפילו שלושה ימים, גם לפי מנהג הספרדים שנוהגים כדעת השולחן ערוך, אין לברך הגומל.
לעומתו, הרמ"א כתב שמברכים 'הגומל' רק לאחר מחלה שיש בה סכנה. כמובן, שאין הכוונה למחלה מאוד מסוכנת שחמישים אחוז מן החולים בה מתים, אלא הכוונה היא שכל שהיה במחלה חשש רחוק של פיקוח-נפש, לאחר שמתרפאים צריכים לברך 'הגומל'. הכלל בזה הוא: כל מחלה שמחללים עליה את השבת - המתרפאים ממנה צריכים לברך 'הגומל'. וכידוע, על כל מחלה שיש בה אפילו חשש קטן של סכנת-נפשות, מחללים את השבת (שו"ע ריט, ח).

לסיכום, אדם שחלה בשפעת או אנגינה או במחלות אחרות שאין בהן סכנה, ושכב במשך שלושה ימים, לדעת השולחן ערוך לאחר שיבריא לגמרי, יברך 'הגומל', ולדעת הרמ"א לא יברך. אולם אדם שחלה בצהבת או בדלקת ריאות לכל הדעות כשיבריא לגמרי יברך 'הגומל'. ולמעשה, יוצאי ספרד ומקצת מיוצאי אשכנז נוהגים כדעת השולחן ערוך (מ"ב ריט, כח). ורוב יוצאי אשכנז נוהגים כרמ"א.
מי שעבר ניתוח, אפילו אם היה ניתוח קל כניתוח עיניים, שבר או טחורים, פסק הרב אליעזר ולדינברג שליט"א (ציץ אליעזר יב, יח), שלאחר שיתרפא מהניתוח יברך 'הגומל'. ואף שכיום פחתה מאוד הסכנה שבניתוחים, מכל מקום עדיין ישנם מקרים של סיבוכים וסכנות, ולכן יש לברך אחר ניתוח עם הרדמה 'הגומל'.

מי שניסה להתאבד ולבסוף נשאר בחיים, כמובן שראשית כל עליו לחזור בתשובה, שכן חטא חטא נורא. אולם לגבי ברכת 'הגומל' ישנו ספק, יש אומרים שלא יברך, שכל עניין הברכה נועד להודות על הצלה מסכנות טבעיות, ולא על הצלה מדברים שהאדם עצמו גרמם, ועוד שאיך יעז להופיע בציבור ולהודות לה' לאחר שחטא, ואין זה מברך אלא מנאץ (מנחת אלעזר ד, מז; ציץ אליעזר י, כה, כג). ויש אומרים שיברך, שהרי בסופו של דבר, היה בסכנה וניצל (כה"ח ריט, מח). ולמעשה, ראוי שישמע את הברכה מאחר ויבקש ממנו לכוון להוציאו.

נשים ויולדות בברכת הגומל
גם יולדת כלולה בין החולים שנתרפאו וצריכים לברך 'הגומל'. ואפילו למנהג יוצאי אשכנז, שמברכים 'הגומל' רק לאחר דבר שיש בו סכנה, צריכה היולדת לברך. שהרי בכל לידה ישנה סכנה מסויימת, ואפשר ללמוד זאת מעצם זה שמחללים שבת כדי לטפל ביולדת. ולכן לאחר שהבריאה מן הלידה, צריכה היולדת לברך הגומל. בדרך כלל לאחר שבעה ימים היולדת כבר נחשבת לבריאה ויכולה לברך 'הגומל'. ולפעמים חולשת הלידה נמשכת שלושים יום, וממילא אשה כזו תברך 'הגומל' לאחר שלושים יום. בפועל, נשים רבות אינן מקפידות לברך 'הגומל'. וזאת מפני שמצד הצניעות חשו שלא בנוח לאסוף עשרה גברים ולברך בפניהם 'הגומל'. ומאחר שיש סוברים שהמצווה לברך 'הגומל' היא רשות ולא חובה, סמכו על דעה זו מקצת הנשים ונהגו שלא לברך 'הגומל' (מ"א ריט; הלכות קטנות ח"ב קסא; מ"ב ריט, ג).
אבל לפי הדין ראוי יותר שהנשים תברכנה 'הגומל'. וכדי לפטור את בעיית הצניעות, יש שהציעו שהאשה תעמוד בעזרת נשים, והבעל יברך עבור אשתו 'הגומל', והיא תענה אחריו אמן ותכוון לצאת ידי חובה בברכתו (מ"ב ריט, יז). ויש אומרים שאין לבעל לברך במקום אשתו (ב"י), וכן המנהג הרווח שהאשה בעצמה מברכת. יש שממתינות להזדמנות הראשונה שימצאו במקום שיש בו מניין אנשים, ואז יברכו. ויש שבאות לשם כך לבית הכנסת, ולאחר קריאת התורה מסמנים לקהל שימתין בשתיקה, והאשה מברכת מעזרת נשים 'הגומל', והקהל עונה אחריה.

למעשה, ראוי שנשים יברכו 'הגומל' כשניצלו מסכנה, ובמיוחד כאשר יש לה שמחה גדולה על ההצלה מן הסכנה, וכן המנהג הרווח. אולם במקרים שיש לגביהם ספק, או כאשר השמחה על ההצלה אינה גדולה, רוב הנשים נוהגות שלא לברך 'הגומל'. למשל, אף שרוב הגברים הטסים ממדינה למדינה נוהגים לברך 'הגומל', נשים לא נהגו לברך אחר טיסה. אבל יולדת, צריכה להודות לה' ולברך 'הגומל'. ומי שעברה הפלה וגרידה בהרדמה, כיוון שזה נחשב לניתוח, מן הראוי היה שתברך 'הגומל'. אלא שאם היא מתביישת ומעוניינת להסתיר את עובדת ההפלה, ניתן להקל שלא תברך 1 . וכל זה כמובן בהפלה טבעית או במקרה שישנו היתר הלכתי לכך. אם ההפלה נעשתה באיסור, ברור שאין לה לברך 'הגומל', שאיך תברך 'הגומל' על דבר שנעשה כנגד התורה? (כפי שלמדנו בהלכה הקודמת לעניין מי שניסה להתאבד).

היוצא מבית האסורים
אחד מארבעת האנשים הצריכים לברך 'הגומל', הוא מי שיצא מבית האסורים. השאלה היא, האם גם היום, אסירים שהשתחררו מבית-סוהר של מדינת ישראל, צריכים לברך הגומל? וכן מה הדין לגבי מי שנעצר לחקירה למשך כמה ימים, האם יצטרך לברך הגומל כשישתחרר?

למעשה, הדין תלוי במנהג. לפי מנהג רוב פוסקי אשכנז, כל זמן שלא היה במאסר סכנת-נפשות, אין המשתחרר מברך 'הגומל'. ואפילו אם פשיעתו חמורה, והוא עלול להענש על כך במאסר-עולם, מאחר שאין בזה סכנת-נפשות, לא יברך 'הגומל' כשישתחרר. אבל אם הוא היה בסכנה, שמא האסירים האחרים יתנקמו בו ויהרגו אותו, עליו לברך 'הגומל'. לסיכום: אם במאסרו היתה סכנת נפשות, יברך 'הגומל' כשיצא, ואם לא היתה - לא יברך (מ"א ריט, א; מ"ב ריט, ג; באו"ה ד"ה חבוש). אבל על פי מנהג הספרדים, כתב הברכי יוסף (ריט, ד), שכל אסיר שהיה בבית-כלא, כשיוצא לחירות, צריך לברך. כי ברכת 'הגומל' נתקנה על עצם זה שלפני כן לא היה חופשי לנפשו, ועתה השתחרר. וכן פסקו כמה מן הפוסקים האשכנזים (קצש"ע סא, א; ערוה"ש ריט, ה). אך אפילו למנהג זה, אדם שהכניסו אותו לכלא ליום או יומיים, בכדי להרתיעו או לחוקרו, אל לו לברך 'הגומל' כשיצא 2 . ומי שנחטף על ידי מחבלים או שודדים שאיימו על חייו, למרות שלא נחבש על ידי ממשלה או שלטון, מכל מקום הואיל ובפועל היה אסיר שנמצא בסכנת נפשות, ללא ספק, עליו לברך 'הגומל' כשישתחרר (שו"ת פרי הארץ או"ח ס'; יחו"ד ב, כה).

הולכי מדבריות
השאלה המעשית ביותר בהלכות ברכת 'הגומל' היא, האם בימינו לאחר נסיעה ארוכה במכונית צריך לברך 'הגומל'. בתלמוד מוזכר, שהולכי מדבריות, כשיגיעו לישוב, יברכו 'הגומל'. השאלה היא, מה ההגדרה של הולכי מדבריות? כתב השולחן ערוך (או"ח ריט, ז): "באשכנז וצרפת, אין מברכים כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדבריות שמצויים בהם חיות רעות וליסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומכל מקום בפחות מפרסה אינו מברך...".

מנהג האשכנזים ברור, רק לאחר דרך שיש בה סכנה ממשית מברכים 'הגומל', אבל לאחר דרך רגילה במדינה מתוקנת, כמו הדרכים במדינת ישראל, אין מברכים 'הגומל'. אולם במנהג הספרדים יש מחלוקת. לדעה אחת, הושוותה ברכת 'הגומל' לתפילת הדרך, ולכן לאחר כל דרך של פרסה צריך לברך 'הגומל'. שיעור דרך של פרסה הוא כארבעה קילומטרים. ושיערו חכמים, שאדם ממוצע הולך ארבעה קילומטרים בדרך רגילה (כנראה לא סלולה) במשך זמן של כשבעים ושתים דקות. ואם כן היום כשיש לנו מכוניות, על כל נסיעה בין-עירונית, שאורכת למעלה משבעים ושתים דקות, יש לברך 'הגומל'. ואדם שנסע מירושלים לתל-אביב ושב לירושלים, אף שבכל פעם נסע פחות משבעים ושתים דקות, הואיל וביחד נסיעתו ארכה יותר משבעים ושתיים דקות, עליו לברך 'הגומל' (נתיבי עם ריט; יבי"א ו, מח, ט).

לעומת זאת יש רבנים ספרדים שפוסקים, שרק לאחר דרך של שבעים ושתים דקות שעוברת במקום שומם מאנשים כמו במדבר, צריך לברך 'הגומל'; אבל הנוסע בכבישי הארץ - אינו צריך לברך 'הגומל'. והטעם לכך הוא, מאחר שעוברות מכוניות נוספות בדרך, וכן תמיד ישנו מקום ישוב במרחק של פחות משבעים ושתים דקות נסיעה - אין זה נחשב כהולך מדבריות. לכן אין לברך לדעתם 'הגומל' אחר נסיעה בכבישי הארץ אפילו אם היא אורכת למעלה משבעים ושתים דקות (הרב מרדכי אליהו והרב חיים דוד הלוי).

טיסה במטוס
דיון מעניין ישנו לגבי הטסים במטוס. חלק מהפוסקים סוברים, שטיסה אינה נכללת בהגדרה של הולכי מדבריות, ולכן לאחר טיסה אין לברך 'הגומל'. כך פסק הרוגצ'ובר, וכן פסק בשו"ת חלקת יעקב, והעיד, שגם הרבי מבלז זצ"ל הורה שלא לברך 'הגומל' לאחר הטיסה. וכן פסק גם בשו"ת בצל החכמה (א, כ), והעיד שהסכים לדעתו הגאון מטשבין. ובמיוחד שכיום טיסה אינה מסוכנת יותר מנסיעה במכונית, והואיל ואינה בכלל הולכי מדבריות, אין לברך אחריה 'הגומל'.

אבל לעומתם, הרבה פוסקים הורו לברך 'הגומל' לאחר טיסה. ובאר הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ח"ב נט), שברכת 'הגומל' נתקנה על יציאה של האדם מן הסדר הרגיל אל מצב מסוכן, כמו יורדי הים למשל, שאין זה טבעי שאדם לא יטבע בים, וכיוון שעבר את הים וניצול על ידי הספינה, כשיגיע למחוז חפצו עליו לברך 'הגומל'. ולמרות שכיום כמעט שלא קורים אסונות בספינות, מכל מקום מאחר שיצא מביתו אל סכנה של שהייה בים, וניצול על ידי הספינה, מברך. וקל וחומר טיסה במטוס שמצד הטבע היא מסוכנת יותר מהפלגה בספינה, ואין זה דבר טבעי שאדם ישהה בגובה של כמה אלפי מטרים באויר ולא יפול, ומאחר שיש כאן הצלה מן הסכנה הזו, יש לברך אחריה 'הגומל', וכן נמסר בשם החזון איש לברך 'הגומל' אחר טיסה, וכן פסק בשו"ת ציץ אליעזר (יא, יג), ויחוה דעת (ח"ב כו).

למעשה הרוב נוהגים כיום לברך 'הגומל' אחר טיסה, ובלבד שתארך לפחות שבעים ושתיים דקות (יחו"ד ב, כו; ועיין ציץ אליעזר יא, יג), אבל על טיסה לאילת פשוט שאין לברך. ויש סוברים למעשה שלא לברך 'הגומל' אחר שום טיסה, וכן הורה הרב גורן זצ"ל (וכן פסק בעשה לך רב ו, טז).

אדם שניצול מסכנה או תאונה
בתלמוד מסכת ברכות (נד, ב) נזכרו ארבעה אנשים שצריכים לברך 'הגומל' כשינצלו מהסכנה שהיו מצויים בה, ואלו הם: יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא ואסיר שהשתחרר. המקור לכך במזמור ק"ז בתהלים ששם נזכרו ארבעת האנשים הללו שצריכים להודות לה'. והשאלה העקרונית בדיני ברכת 'הגומל' היא, האם רק ארבעה אלו צריכים לברך 'הגומל', אבל מי שניצל משאר סכנות, כגון שתקפוהו שודדים בעיר וניצול, או שנפל עליו כותל, או ירו לעברו והחטיאו, לא יברך משום שאינו נזכר במזמור ובתקנת חכמים. או שהכוונה במזמור ובדברי חכמים היא רק לתת דוגמאות לסוגי סכנות, אבל ברור שכל הניצול מסכנה, צריך לברך 'הגומל'.

למעשה, הדבר שנוי במחלוקת, לדעת הריב"ש (סי של"ז) שהיה אחד מגדולי הפוסקים הראשונים, כל אדם שניצול מסכנה צריך להודות לה' בברכת 'הגומל'. ויש אומרים שרק הארבעה הללו מברכים 'הגומל' (הרד"א בשם רבי גרשון). ובעל השולחן ערוך (ריט, ט) הזכיר את שתי הדעות, ולמעשה פסק, שמאחר שיש בזה ספק, ובכל ספק בברכות מקלים, לכן רק הארבעה שנזכרו בדברי חז"ל יברכו 'הגומל', ואילו שאר הניצולים מסכנה יאמרו את ברכת 'הגומל' ללא הזכרת שם ומלכות, כך שמצד אחד יודו לה', ומצד שני לא יברכו ממש, ולא יכנסו לספק של ברכה לבטלה. וכן נוהגים יוצאי ספרד (כה"ח נב).

אבל בעל המשנה ברורה (ריט, לב) כתב על פי הפוסקים האחרונים, שהמנהג הוא שכל הניצולים מן הסכנות מברכים בשם ובמלכות 'הגומל', וכך יש לנהוג. ואף שיש לנו כלל "ספק ברכות להקל", מכל מקום אין בכוחו של כלל זה לבטל את המנהג. ומאחר שנהגו לברך 'הגומל' גם על הצלה משאר סכנות, ובנוסף לכך זו הדעה המקובלת על רוב הפוסקים, על פי הדין צריך לברך על כל הצלה מסכנה. וכן מנהג יוצאי אשכנז ותימן (שתילי זיתים ריט, טז). ולפי זה כל אדם שניצול מסכנת נפשות צריך לברך 'הגומל'. למשל, אדם שניצול מתאונת דרכים שיש בה סכנת חיים צריך לברך 'הגומל'. וכן מי שתקפוהו שודדים להכותו וניצול יברך הגומל. וכן מי שניצול משריפה, או נפל מסולם, או שירו לעברו והחטיאו, או שהכישו נחש וניצול, כל אלה ודומיהם יברכו 'הגומל'.


^ 1. כמה טעמים לכך: אף שלמדנו שיש לברך אחר ניתוח, ניתוח זה קל במיוחד, ואולי אינו נחשב למסוכן. ועוד שמצינו מנהג נשים שלא לברך 'הגומל' מחמת הצניעות, ואף שאין ראוי לנהוג כן, כאן שיש בושה ורצון להסתיר את ההפלה, ניתן להתחשב במנהגן. וכן למדנו שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, והיינו לא תעשה של "לא תסור", וכיון שברכת הגומל דרבנן, ובמקום כזה בדרך כלל מתביישות, אפשר להקל ולא לברך.
^ 2. ומי שגרם לעצמו להכנס למעצר, כגון שלא שילם את מיסיו, ונידון למאסר. או שהציעו לו לשלם קנס או לשבת חודשיים במאסר. לדעת מהר"י מיגאש, אף שהוא אשם בכך, מכל מקום לא חילקו בזה חכמים ויברך, וכן פסק הברכ"י ובן איש חי . ובשע"ת ריט, ב, כתב שיברך בלא שם ומלכות. וכן ראוי לנהוג מספק.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il