- פרשת שבוע ותנ"ך
- שמות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
דוד בן רבקה
נוע! נוע!
אחד התחומים בהם הובילה מצריים על כל ארצות העולם העתיק הוא תחום... הקברים והמתים. אם במקומות רבים היה מקובל לשים בקבר כסף, זהב וחפצים יקרים לשימוש המת, הרי שהמצרים שכללו את העניין ברמות יוצאות דופן.
עד היום, נחשבות כמה מהפירמידות המצריות למבנים הגדולים ביותר שנבנו בידי אדם. מטרתם של הפירמידות הייתה לשמש מקום קבורה לפרעונים השונים, שהמצרים ראו בהם אלילים. נוסיף לכך את היכולת המיוחדת של המצרים, עליה קראנו בפרשת ויחי – לחנוט את המתים ונגלה שהנצחת המתים הייתה יסוד חשוב בתרבות המצרית.
בפשטות, עם בני ישראל לא הועסק דווקא בבניין פירמידות, כי אם בבניית 'ערי מסכנות' – 'ערי אוצרות'. ובכל זאת, יציאת מצריים היא גם השחרור מתרבות מצריים, כך שיש משמעות עצומה לוויכוח הרוחני בינינו למצרים בעניין זה.
הרצון לחנוט את המת או לבנות לו ציון מפואר נובע מרצון האדם לנצחיות. בעיני המצרים הקדמונים, האדם המשיך את חייו גם בקבר. זו הסיבה שמשאירים לאדם גם כסף, זהב וחפצים יקרים, שישמשו אותו בעולם שאחרי המוות. להבדיל, גם היהדות מאמינה בחיים שלאחר המוות.
אולם יש הבדל תהומי בינינו ובינם. המצרי המשקיע בחניטת הגופה שואף להנציח את הגוף החומרי. היהודי מאמין בהישארות הנשמה הרוחנית. ובמילים אחרות: בזמן המוות – הנשמה פורחת מגוף האדם. נמצא שהגוף הוא החלק המת – הדומם, ואילו הנשמה היא החלק החי מלא התנועה. הנשמה היא גם החלק המקשר את האדם לאלוקיו, 'חלק אלוק' ממעל'. אם כך המצרי המנציח את הגוף החומרי, מנציח למעשה את המוות הדומם וחסר התנועה. לעומתו היהודי מנציח את החלק החי ומלא התנועה, המחברו לאלוקיו. וכבר אמרו, שהמדד לחיים זו התנועה.
הבדל זה אופייני להבדל בין ארץ מצריים לארץ ישראל. המצרים מקבלים את המים – מקור החיים מהנילוס. הנילוס זורם בכל ימות השנה ומימיו מובטחים, וכך קידשה התרבות המצרית את המקובעות וחוסר השינוי. לעומת זאת, ארץ ישראל ניזונת ממי גשמים. הגשם תלוי בברכת שמים, לעיתים יורד ולעיתים חדל, וכך מתרגל היהודי לתנועה ושינויים תמידיים. היהודי גם לומד שהשינוי לטובה בא מאת ה'.
וכאן אנו מגיעים לרובד עמוק יותר, שהופך את הבדל התרבויות לנקודה של יציאת מצריים. מצריים המקובעת הנציחה את הבדלי המעמדות. "מעולם לא ברח עבד ממצריים". אפילו את העבד העברי הראשון, יוסף, שהפך למשנה למלך סירבו המצרים לשחרר לקבורה לארץ ישראל. בכך ניסו להנציח את קביעותם של ישראל במצריים.
אלא שאלוקי ישראל חשב אחרת, ושלח עם משה עבדו את הבשורה הגדולה – "שלח את עמי". המציאות יכולה להשתנות, עבדים יצאו ממצריים. יוסף הצדיק מתנער עם ארונו המשוקע במימי הנילוס הזורמים בקביעות, ונחלץ לנוע לארץ ישראל. עם ישראל יבשר לעולם את בשורת השינוי וההתפתחות, בשורת החיים. העולם יכול להתקדם, להיגאל, ולהגיע אל הטוב, וכל זאת בזכות הקשר החי לאלוקים.
כשם שהאביב פורץ בלבלובו החי את מעטה המקובעות של החורף, כך 'יציאת מצריים תישאר לעד האביב של כל העולם כולו' (הרב קוק זצ"ל).
עד היום, נחשבות כמה מהפירמידות המצריות למבנים הגדולים ביותר שנבנו בידי אדם. מטרתם של הפירמידות הייתה לשמש מקום קבורה לפרעונים השונים, שהמצרים ראו בהם אלילים. נוסיף לכך את היכולת המיוחדת של המצרים, עליה קראנו בפרשת ויחי – לחנוט את המתים ונגלה שהנצחת המתים הייתה יסוד חשוב בתרבות המצרית.
בפשטות, עם בני ישראל לא הועסק דווקא בבניין פירמידות, כי אם בבניית 'ערי מסכנות' – 'ערי אוצרות'. ובכל זאת, יציאת מצריים היא גם השחרור מתרבות מצריים, כך שיש משמעות עצומה לוויכוח הרוחני בינינו למצרים בעניין זה.
הרצון לחנוט את המת או לבנות לו ציון מפואר נובע מרצון האדם לנצחיות. בעיני המצרים הקדמונים, האדם המשיך את חייו גם בקבר. זו הסיבה שמשאירים לאדם גם כסף, זהב וחפצים יקרים, שישמשו אותו בעולם שאחרי המוות. להבדיל, גם היהדות מאמינה בחיים שלאחר המוות.
אולם יש הבדל תהומי בינינו ובינם. המצרי המשקיע בחניטת הגופה שואף להנציח את הגוף החומרי. היהודי מאמין בהישארות הנשמה הרוחנית. ובמילים אחרות: בזמן המוות – הנשמה פורחת מגוף האדם. נמצא שהגוף הוא החלק המת – הדומם, ואילו הנשמה היא החלק החי מלא התנועה. הנשמה היא גם החלק המקשר את האדם לאלוקיו, 'חלק אלוק' ממעל'. אם כך המצרי המנציח את הגוף החומרי, מנציח למעשה את המוות הדומם וחסר התנועה. לעומתו היהודי מנציח את החלק החי ומלא התנועה, המחברו לאלוקיו. וכבר אמרו, שהמדד לחיים זו התנועה.
הבדל זה אופייני להבדל בין ארץ מצריים לארץ ישראל. המצרים מקבלים את המים – מקור החיים מהנילוס. הנילוס זורם בכל ימות השנה ומימיו מובטחים, וכך קידשה התרבות המצרית את המקובעות וחוסר השינוי. לעומת זאת, ארץ ישראל ניזונת ממי גשמים. הגשם תלוי בברכת שמים, לעיתים יורד ולעיתים חדל, וכך מתרגל היהודי לתנועה ושינויים תמידיים. היהודי גם לומד שהשינוי לטובה בא מאת ה'.
וכאן אנו מגיעים לרובד עמוק יותר, שהופך את הבדל התרבויות לנקודה של יציאת מצריים. מצריים המקובעת הנציחה את הבדלי המעמדות. "מעולם לא ברח עבד ממצריים". אפילו את העבד העברי הראשון, יוסף, שהפך למשנה למלך סירבו המצרים לשחרר לקבורה לארץ ישראל. בכך ניסו להנציח את קביעותם של ישראל במצריים.
אלא שאלוקי ישראל חשב אחרת, ושלח עם משה עבדו את הבשורה הגדולה – "שלח את עמי". המציאות יכולה להשתנות, עבדים יצאו ממצריים. יוסף הצדיק מתנער עם ארונו המשוקע במימי הנילוס הזורמים בקביעות, ונחלץ לנוע לארץ ישראל. עם ישראל יבשר לעולם את בשורת השינוי וההתפתחות, בשורת החיים. העולם יכול להתקדם, להיגאל, ולהגיע אל הטוב, וכל זאת בזכות הקשר החי לאלוקים.
כשם שהאביב פורץ בלבלובו החי את מעטה המקובעות של החורף, כך 'יציאת מצריים תישאר לעד האביב של כל העולם כולו' (הרב קוק זצ"ל).
ענווה ומנהיגות
שיעור לפרשת שמות תשס"ד
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ג טבת תשס"ד
ערגה לגאולה
הרב דב בערל וויין | תשס"ט
ישרים וצדיקים - אבות ובנים
שיחה לפרשת שמות התש"ע
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ג טבת התש"ע
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת - בואו נשים את השֵׁם ואת השָּׁם במָקוֹם
הרב יוסף כרמל | טבת תשפ"ג
אחדות זו מעבדה של בירורים
הלכלוך הקדוש
למה אדר ב' הוא החודש המיוחד ביותר?
הלכות שטיפת כלים בשבת
במה נעבוד כשהבינה המלאכותית תחליף את כולנו?
איך לא להישאר בין המצרים?
למה אנחנו ממש דומים לשמן?
תכלת, שושנה, ופרץ שמחה, איך הכל קשור?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הסוד שמאחורי חגיגות פורים בעיר ירושלים
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת