בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קרח
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחה לפרשת קרח תשע"ב

הלקח המעשי מפרשת קרח - תיקון המידות

קרח ואון בן פלת. הלקח המעשי מפרשת קרח - תיקון המידות. לקח נוסף מהפרשה - לימוד החשיבות של היחס הנכון לתלמידי חכמים בכלל ולמשה רבנו בפרט.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ג' תמוז התשע"ב
8 דק' קריאה 29 דק' צפיה
בין חיוב לשלילה
נאמר במדרש: "'ויקח קרח' (במדבר טז, א) לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו" (במדבר רבה יח, ד). רואים מהמדרש שכל ההתמרדות של קורח באה מעצת אשתו. לפעמים האישה נותנת עצות טובות ולעיתים עצות לא טובות, כמו שחז"ל אמרו לנו לגבי און בן פלת שדווקא אשתו הצילתו, בניגוד לאשתו של קרח שהיא שגרמה לו לאסון הזה: "'חכמות נשים בנתה ביתה' (משלי יד, א) זו אשתו של און בן פלת, 'ואיוולת בידה תהרסנה' (שם) זו אשתו של קרח" (סנהדרין קי ע"א).
ממשיך המדרש (שם) ומפרש על מה התעורר כעסו של קרח:
כשאמר הקב"ה למשה: "קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם וגו' והעבירו תער על כל בשרם" (במדבר ח, ו-ז), מיד עשה כן לקרח. התחיל לחזור על ישראל לא היו מכירין אותו. אמרו לו: מי עשה לך כך? אמר להם: משה עשה בי ולא עוד אלא נטלני בידי ורגלי והיו מניפין אותי ואומר לי הרי אתה טהור והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד. מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל ואמרו: משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה, תרומה לכהן, מעשר לכהן, כ"ד מתנות לכהן. מיד: "ויקהלו על משה" (במדבר טז, ג) מיד: "ויאמרו אליהם" (שם). אמר ר' לוי: באותה שעה כינס קרח עדתו ואמר להם: הרביתם עלינו משוי יותר משעבוד מצרים טוב לנו תחת מצרים מתחת ידכם ובקשו לסקלו.
כל מצב שקורה לו לאדם הוא יכול לפרש בצורה חיובית ויכול לפרש בצורה שלילית. הקב"ה אומר: "קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אותם" (במדבר ח, ו), וכפי שהזכרנו בפרשת בהעלותך (תשע"ב) את דברי חז"ל שלפני שהקב"ה בחר בלווים הוא בחן אותם (במדבר רבה טו, יב). כלומר מעלים את הלווים למדרגה גבוהה מאוד של טהרה, לתפקיד חשוב, קדוש וטהור - שירות בבית המקדש באוהל מועד, ואת כל זה אפשר לפרש באופן שלילי! הרי על הגילוח אפשר להסתכל בצורה חיובית. בהסרת כל השיער יש סוג של טהרה מיוחדת במינה, והזוהר והמקובלים מרחיבים בעניין הסרת השיער (זוהר ח"ג מח ע"ב; שער הגלגולים, הקדמה לד, על ר' עקיבא שהיה קרח), ומסבירים שהוא מסלק הרבה דברים חיצונים, ובמצבים מיוחדים יש בזה צורך. גם את ההנפה של הלווים ניתן לפרש אחרת – ההנפה מרימה אותם למדרגה מיוחדת במינה, וזה דבר חיובי מאוד.

מתנות כהונה מקשרות את ישראל לקדושה
גם על מתנות הכהונה אפשר להתבונן בעין שלילית. כך מתאר המדרש את דברי עדת קרח שאמרו שהעול שמוטל על ישראל במתנות הכהונה יותר כבד מהעול שהיה להם במצרים, וכבר היה כדאי להישאר במצרים, מאשר לשלם ביכורים ותרומות, מעשר ועוד מעשר, לתת חלק מכל קורבן וקרבן לכהן, בקיצור, כל כ"ד מתנות הכהונה נראות כמו ניצול גדול מאוד. אך אפשר לפרש זאת בצורה אחרת לגמרי. יש כאן שיתוף של ישראל בעבודת בית המקדש. ובעבודת הכוהנים הם שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא (נדרים לה ע"ב ובתוס' ד"ה מי איכא ביומא יט ע"ב ר"ל דהעיקר שלוחי דרחמנא אך גם שלוחי דידן קצת).
ויש להוסיף על פי דברי ה"מחנה אפרים" (הלכות שותפות, סי' ח) שהכוהנים אינם רק כשליחים שלנו אלא כידינו ממש. ה"מחנה אפרים" מחלק בין פועל לבין שליח רגיל, שאצל שליח בכל התורה הכלל הוא "אין שליח לדבר עבירה" ואצל פועל יכול להיות שליח לדבר עבירה כיוון שידו של פועל כיד בעל הבית ממש ואין זה רק מדין שליחות. לכן אם האדם מישראל נותן מתנות כהונה, הכוהנים לא רק שליחיו אלא הם ממש כידו, שעל ידי שהוא מאפשר לכוהנים לעשות את עבודתם הוא זוכה להיות חלק מעבודת בית המקדש. בתפיסה הזו כמה שהאדם נותן יותר לכהן כך הוא שותף יותר בעבודת הקודש וכך זכותו גדולה יותר . דיברנו על כך בעניין הפרשת חלה (שיחת פרשת שלח תשע"ב), שהעובדה שבכל פעם שעושים עיסה צריך להרים חלה לכהן, מקשרת כל בית ובית בישראל אל הכוהנים שנושאים את קדושת ישראל בתפקידם שבבית המקדש, ומתוך כך הם מורי הדרך, המכוונים ואנשי הרוח, והקישור עמם מרומם ומעלה.
אך כשיש לאדם מידות מקולקלות מתנות הכהונה הם עול מכביד, וכשיש לאדם מידת הקנאה כל ההסתכלות מתהפכת מטוב לרע, וזו הייתה הבעיה של עדת קרח שקינאה במשה ואהרן.

עבודת ה' לכבוד שמים
בפרק המוכר את הספינה כותב המהרש"א בסוגיה העוסקת בבני קרח (בבא בתרא עד ע"א בד"ה ואמר אחוי לך בלועי דקרח), שאם כבר עדת קרח מקנאים במשה ואהרן היו צריכים לקנא בשקידה של משה, בענווה שלו ובמסירות הנפש למען ישראל ולא בכבוד שהוא מקבל מישראל. הם היו צריכים לקנא בעבודת ה' שלו, לשקוד על התורה ולהקשיב לדבר ה' כמוהו. לרצות את רצונו של ריבונו של עולם כפי שעשה משה. קנאה כזו היא קנאה חיובית, לא במובן זה שעיני צרה בחברי אלא שאם חברי יכול לעלות מעלה מעלה גם אני יכול.
יותר מכך, ה"קדושת לוי" (קרח ד"ה או יבואר) כותב שהשאיפה של האדם צריכה להיות עבודת ה' לא על מנת לקבל שכר אלא כדי לעשות נחת רוח לריבונו של עולם, ושאם מכוונים לזה אין זה משנה כלל מי עושה את הנחת רוח לקב"ה. כשאדם עובד את ה' כך מה אכפת לו אם אהרון או משה רבינו יעשו את העבודה הזו?! העיקר הוא שיהיה נחת רוח וכבוד שמים. אבל אם האדם רוצה לקבל שכר וכבוד אז מתחילה הקנאה. הגישה הבריאה בעבודת ה' צריכה להיות שכבוד שמים יתעלה, שיהיה לקב"ה נחת רוח ותענוג ממעשינו ואז אין זה משנה כלל מי עשה ומי קיבל את התפקיד החשוב, שהרי מכל מקום כבוד שמים מתרבה.
התורה מלמדת אותנו שיש מדרגות-מדרגות בקדושה. יש כהונה, לוויה וישראל ולכל אחד יש תפקיד ואי אפשר לטשטש חלוקה זו. זו מציאות סגולית, הבדל עצמותי. וכל אדם מישראל צריך להכיר שיש לו תפקיד יחודי בעולם ובעבודת ה'.

תיקון המידות – גם אצל צדיקים
ממשיך המדרש וכותב (במדבר רבה יח, כ):
"ואון בן פלת" (במדבר רבה טז, א). למה נקרא שמו און? שכל ימיו באנינות. "בן פלת" בן שנעשו בו פלאות. אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו ואמרה ליה: מה לך בהדי פלוגתיה, אי אהרן כהנא רבא את תלמידא, אי קרח כהנא רבה את תלמידא. אמרה ליה: ידענא כוליה כנישתא קדישא, דכתיב ביה: "כי כל העדה כולם קדושים" (שם ג), מה עבדת? אשקיתיה חמרא וארוויתיה ואנגיתיה בערסא והוה יתבא אבבא היא וברתה וסתרא למזייה כל מאן דאתא בשביל און בעלה כיון דחזייה הדור אדהכי והכי אבלעינהו. היינו דכתיב: "חכמת נשים בנתה ביתה" (משלי יד, א) זו אשתו של און, "ואולת בידיה תהרסנה" (שם) זו אשתו של קרח.
כאמור, אשתו של און הצלתו מהמחלוקת. אמרה לו: מה אכפת לך אם אהרן יהיה כהן גדול או קרח, בין כה ובין כה אתה לא תהיה כה"ג מדוע אתה מתערב?! הגמרא במסכת סנהדרין (קט ע"ב) כותבת שאון טען לאשתו שהוא התחייב לבוא איתם. הלכה היא והשקתה אותו יין עד שנכנס למיטתו ונרדם, הלכה אשתו של און וישבה בשער הבית כששערה מגולה. כיוון שידעה "שכל העדה כולם קדושים" ואם יראו אישה יושבת עם שיער פרוע הם לא יהינו לגשת אליה. "הצדיקים" הללו, אלו שרוצים להתארגן למרד נגד משה ואהרן, היו צנועים ולא הסתכלו בנשים שהרי זה אסור, ועם זה הם הלכו למרוד במשה ואהרן. יש צדיקים כאלה וצריך להיזהר מהם מאוד. המדרש הזה מראה לנו שיתכן בהחלט מצב כזה שאנשים יהיו צדיקים אבל בעלי מידות מקולקלות, מלאי קנאה. צדיקים כאלו עושים את המעשים הכי גרועים שיכולים להיות והם אפילו לא מרגישים בזה - לכאורה הם עובדים את ריבונו של עולם.
כל פעם שלומדים את הפרשה הזו, לא מספיק ללמוד את המדרש אף על פי שהוא עצמו חשוב מאוד, אלא לאחר פרשת קרח צריך להיות יותר מתוקנים במידות, לעשות עוד שלב בחשבון הנפש, ולראות כיצד אני מתקן את מידותיי ובייחוד את מידת הקנאה. מידת הקנאה היא מידה שקשה מאוד מאוד לעקור אותה, וקשה להתנקות ממנה לגמרי. צריך לשם כך עבודה רבה. אדם צריך להיות בריא בנפשו, שמח בחלקו, עניו ששמח בשמחתם של אחרים ולא משווה עצמו לאחרים. אדם שמקנא מרגיש כעין דקירה בליבו בכל פעם שמישהו אחר מצליח יותר ממנו. זה יכול להיות בלימודיים ובכל התחומים כולם, ויש להסיר את המידה הזו מהלב. בכלל, המידה הזו רעה בראש ובראשונה לאדם עצמו, לא רק שנובעים ממנה סכסוכים בין אנשים אלא ההרס נגרם לאדם המקנא. מי שמקנא סובל מזה סבל רב מאוד ואין שום הצדקה לקנאה. צריך לפתח בריאות כזו של שמחה במה שיש לו, ולעבוד את הקב"ה עם הכוחות שניתנו לו. אדם שרואה שיש לו פחות כוחות מאשר לחבריו, צריך גם לראות את המעלה שיש בזה, שהוא עם כל מיעוט כוחותיו מתאמץ ועושה סוג עבודה כזו, מה שאחר לא יכול לעשות, ובזה הוא תורם תרומה מאוד חשובה, וכבר נאמר: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כב) ולפי המאמצים שהאדם משקיע כך השמחה שהקב"ה שמח במעשיו. "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים" (משנה מנחות יג, יא).
עבודת ה' אינה תלויה בכמות אלא באיכות. וגם באיכות יש מדרגות. יש אנשים שיש להם כישרון לימודי ויש כאלו שהם בעלי כשרון של שקידה, יש כאלה בעלי מידות טובות שאינם צריכים לעבוד כל כך על מידותיהם ויש כאלו שיש להם מידות פחות טובות ועמם הם צריכים להתמודד. והם אלו שעושים נחת רוח לקב"ה הרבה יותר מבעלי המידות הטובות שלא נמצאים במאבק יום יומי. הכול תלוי במאמץ שאדם משקיע ומפתח את כוחותיו ולא ביכולותיו. יש אנשים שיש להם נטיות שמושכות אותם לדברים וצדדים לא טובים. הנטיות האלו לפעמים חזקות מאוד ולא תמיד אלו שנולדו איתם מצליחים להתגבר עליהם, הם כמו אנוסים. אבל צריך לדעת שאם הם מתגברים, והדבר כרוך במאמץ מאוד מאוד גדול, זה עושה תענוג ונחת רוח ורושם גדול מאוד בשמים, הרבה יותר ממי שבכלל לא נכשל. ומלבד זאת הם מחייבים את בעלי המידות הטובות והכוחות הטבעיים, ומורים להם שגם עליהם להתאמץ ולהתעלות ולא להסתפק במדרגה שלהם. על אלה להתאמץ לא פחות ממי שהוא בעל כוחות לא טובים, שמתייגע רק כדי שלא ליפול חלילה. כל זה צריך לעשות בפועל ולמעשה כדי שנצא מפרשה זו עם לב נקי וטהור יותר.

היחס הנכון לנושאי התורה
פרשה זו מלמדת אותנו גם על היחס הנכון לתלמידי חכמים. מהעונש שנענשו אנשי קרח - בבריאה חדשה שהארץ פתחה את פיה ובלעה אותם - אנו רואים שהתורה הקפידה יותר מבכל מקרה אחר על כבודם של תלמידי חכמים. כל זה ללמדך שיחס לא נכון לתלמידי חכמים מסכן את קיום כל האומה. מכאן אמרו חז"ל ש"כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה" (סנהדרין קי ע"א) אפילו אם זה רק הרהורים!
מהעונש הכבד שקיבלו קרח ועדתו מוסיפה להתברר מדרגתו העליונה של משה רבנו. לאחר שבסוף פרשת בהעלותך אהרן ומרים לא הבינו את מדרגתו של משה והם מדברים בו, מתברר שמדרגתו של משה גדולה משל כל הנביאים ולאחר שבפרשת שלח אנחנו פוגשים איזו ביקורת על ההנהגה שבאה מתוך חוסר אמונה בהנהגתו של משה רבינו מתברר שהכול על פי ה', עכשיו אנו רואים בפרשתנו בירור נוסף. ואחר כך הדברים חוזרים ונשנים בפרשת דברים.
בכל הבירורים הללו צריך לזכור שריבונו של עולם הוא המוביל אותנו. עם ישראל הולך בדרכים שיש בהם בירורים וליבונים שהם יותר מכוחו הטבעי הנורמאלי של כל עם. אבל עם ישראל אינו לבד, לעולם הקב"ה הולך איתו ואף אם יש "גוים גדולים ועצומים ממך" (דברים ד, לח) ריבונו של עולם הולך איתנו. אכן, אם היינו הולכים לבדנו, לא היינו יכולים לנצח, אבל אנחנו הולכים עם ה'. גם בדורנו כך הוא. מדינת ישראל מתמודדת עם קשיים שאף אומה לא יכולה לעמוד בהם. עם שנאה שסובבת אותנו מכל הצדדים ועם אומות שרוצות להשמיד, להרוג ולאבד את קיומה של האומה, וכל הזמן צריך להתאמץ עם כוחות גדולים שלמעלה מהטבע, אך ריבונו של עולם מוביל אותנו ואתו אנחנו מבוטחים. עם ישראל הוא עם ה' עם שאינו טבעי, אלא אלוקי ובעל סגולה מיוחדת במינה שכל דרכו מובלת על ידי הקב"ה, והקב"ה מוביל אותנו על ידי שליחיו ועובדיו. כך בדורו של משה וכך בכל הדורות שהם המשך של משה רבינו (של"ה מסכת שבועות תורה אור, פסקה לב) כפי שחז"ל אומרים על חכם שאמר שמועה טובה "משה שפיר קאמרת" (שבת קא ע"ב; סוכה לט ע"א; ביצה לח ע"א).
"משה אמת ותורתו אמת". יש כאן שתי אמירות. חז"ל אומרים שבני קרח בכל חדש וחודש מתגלגלים באש וחוזרים ואומרים: "משה ותורתו אמת" (בבא בתרא עד ע"א). אין זה מספיק שיאמרו שהתורה אמת אלא שגם משה אמת. יש להדגיש מכאן את גדולתם של נושאי התורה. התורה אינה ספר, ולא מדובר במציאות אבסטרקטית מופשטת שכל אחד יכול לפרשה כפי שהוא רוצה, אלא יש לתורה נושאים וצריך לזכור שכשם שריבונו של עולם בוחר בכוהנים כך יש הכוונה אלוקית שיש לתת אמון בהנהגתם של נושאי התורה. עוד דבר שלמדנו מכאן, שמי שרוצה לזכות להיות מנושאי התורה צריך להיות ראוי לכך, וכל הזמן לתקן את דרכיו ואת מידותיו, להזדכך ולהיטהר יותר ויותר כדי להיות ראוי להיות נושא תורה, שלא תהיה האישיות הפרטית שלו במרכז אלא הוא בטל כלפי האורה האלוקית המופיעה בתורה, ורק כך הוא יכול לשאת את התורה ולהנהיג את העם.




^ 1.שיחה לפרשת קרח תשע"ב
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il