בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מטות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אודליה נחמה בת מיכל

נדרים ותנאי בני גד ובני ראובן

undefined

הרב אליהו ברין

תמוז תשע"ב
9 דק' קריאה
עניינם ומהותם של פרשת נדרים
הפרשה פותחת בעניין הנדרים, ולכאו' יש פה חידוש שאדם מישראל יכול ליצור חלות של קדושה ע"י דיבורו וזה נהיה כמו חלות של מצוה או של איסור שד' יצר, יש חפץ קדוש "איסור חפצא" או הקדש, וצריך להבין כיצד הדבר הזה נעשה, ובכלל האם נדר זה דבר טוב או לא "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" נחלקו כבר התנאים האם טוב בכלל שאדם ידור. ואם לא כל נדר יוצר דבר חיובי, יש צורך להבין מדוע אפשרה התורה את הסדר הזה. נברר זאת ע"פ דברי הרצי"ה והרב שמשלימים יחדיו תמונה שלמה.
בשיחותיו, הרצי"ה זצ"ל היה מדגיש שפרשת נדרים מופיעה בסוף חומש במדבר כמו שפרשת ערכין והקדשות מופיעה בסוף ספר ויקרא, והדבר בא דווקא משום שהם מחוץ לסדר. הדברים האלה נוצרים ע"י אדם, ועיקר מה שיש לנו תורה זו תורה מן השמים וזה טוב שכך, התורה מדריכה אותנו לצעוד לתיקון שלם של האדם ושל העולם "התורה היא סדר העולם" 1 והיא הופכת את כל החיים ואת כל המעשים שלנו לאלוקיים, אע"פ שאנו מקיימים אותם באברינו הגשמיים. יש פה לכאו' מעין המצאה של משהו מחוץ לתורה השמיימית.
א"כ שהתורה היא מן השמיים, אז מדוע ניתן מקום לפרשת הנדרים, למה שזה יחול בכלל, התורה יכלה לומר שאין שום משמעות לאמירה זו של האדם. הרב מסביר שכל כוח הדיבור המיוחד לישראל 2 : "הדיבור הישראלי הוא בא ממקור המחשבה האצילית, ופועל את פעולתו במציאות, וכח הדיבור הנכרי הוא רק מצייר את המציאות". הדיבור של עמ"י בא ממקור המחשבה העליונה, מהאמת האלוקית, שהרי כל חייהם של ישראל הם חיים אלוקיים. ממילא כוח הדיבור הזה פועל במציאות. לעומת זאת הדיבור של הגויים הוא רק מצייר, הוא מתאר כלומר הוא רק חיצוני ולא פנימי כמו של עמ"י, אצל עמ"י זה נובע ממקור החיים, מהנשמה שנמצאת בתוכם. וע"כ מסוגל הדיבור שלנו להיות המשך דבר ד' שבעשרה מאמרות ובעשרת הדברות.
הבנו שכוח הדיבור של ישראל יוצא ממקום גבוה של אמת, אנו מבינים זאת לגבי תורה ותפילה, הם בודאי פעולות של דיבור מאוד גדולות, אבל עדיין לשם מה יש צורך בנדרים? על כך כותב הרב 3 : "זמני ההתרוממות של הנפש אינם תמידיים, והם דומים ללהט החרב המתהפכת, כדברי הרמב"ם במורה נבוכים". אנו יודעים מחיי היום יום שיש לאדם זמנים שבהם הוא מרגיש התרוממות מעל השגרתיות הרגילה אצלו, התרוממות של רצון לקרבת ד', וזה דבר שהוא לא מתמיד כי אדם יכול לשכוח מהרגעים האלה. "על כן ראוי שבעת היותם, ישאירו אחריהם רושם לזמן הבא אח"כ. וזהו יסוד הנדרים בכללם, הטובים שבהם, להמשיך כוח הקיום המעשי באורח הקבוע של החיים". העניין של הנדרים הוא לקחת את רגע ההתרוממות ולקבע אותו, להמשיך אותו גם לימים שאחרי, אל תוך השגרתיות. א"כ הנדרים הם משהו לכתחילאי, לשמר את נקודת ההתרוממות של הנפש שתהיה קבועה. אנו יכולים להבין את זה לגבי נדרי מצווה וזירוזין, כמו שהגמ' בנדרים ח' אומרת "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך" אדם נודר לזרז את עצמו לאיזה שהיא מצוה או להימנע מעבירה, וכן "האומר אקום ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלוקי ישראל". אלו התרוממויות של האדם שכדאי לשמר אותם ובעזרתם הוא יתקדם בעבודת ד'. אבל יש אפשרות שהנדר לא יהיה דבר טוב, וזה בשני כיוונים: 1) האדם בשעת הנדר לא חשב מספיק כיצד הוא יוכל ליישם אותו בפועל, כיון שהעיקר היה ההתרוממות שבנפש. 2) לפעמים אפילו באותה התרוממות טובה יש איזה סייג, יש משהו שאיננו טהור. אנו יודעים שיש לפעמים אדם שנודר מתוך שנאה או כעס, וזה ודאי נדר שהוא לא טוב. לכן ממשיך הרב: "אמנם, עם ההתרוממות, יוכל לפעמים להיות נלוה איזה יסוד זר, דמיוני, והחיים עצמם מבררים אח"כ את ערך הסיג שבו, על כן צריך מקום להתרת נדרים על פי חכם. אמנם לפעמים התכונה שממנה הנדבר נובע, היא טובה ולא דמיונית, אבל אין החיים יכולים להתמיד במעלה זאת, מפני שפלותם. על שני אלה הסוגים יתחלקו ההתרות בפתח על האחרון ובחרטה על הראשון".
א"כ ראינו שיש חשיבות רבה בנדר, אבל יש בנדר עוד יותר מזה. הנדר מפגיש אותו עם עולם שלם, הרב מדבר על הגמרא בשבת לב: שאומרת בעוון נדרים בנים מתים, לכאו' זה דבר מאוד קיצוני בשביל עבירה כזאת. מסביר הרב 4 : "המושג הראשון ביסוד החינוך הישראלי ראוי להיות הדבר המיוחד לישראל שהוא אורה של תורה. אמנם ההשפעה של התורה תהיה רק אז יפה מבוססת בלב הדור הצעיר מקבל פעולת החינוך, כשיהיה הרגש הכללי הטבעי של יראת ד' ודעת כבוד שמו ית' עוזרו, שזה נקנה ממושג הנדרים והשפעת שמירתם. והריסת היסוד הכללי נמשך מזלזולם". הרב מלמד אותנו שיעור בחינוך, שהדרך להטביע בילדים את האור של התורה הוא דווקא ע"י כוח הרגש, ואין אפשרות אחרת. א"כ הנדר שייך לעולם הרגש. הרצי"ה היה אומר בשיחות שלא לחינם נדרים שייכים יותר לנשים (מסכת נדרים ונזיר שייכות לסדר נשים), כי אצלן כוח הרגש יותר חזק, ולכן אצלן נוספת הפרה ע"י הבעל. [משום כך הרצי"ה היה כבר מרחיב בשיחות על ההבדל שבין האיש והאישה בהקשר של נדרים. אצל האיש כוח השכל הוא יותר חזק, ואילו אצל הנשים כוח הרגש. לכל אחד מהכוחות הללו יש יתרון, לשכל יש יתרון מאוד גדול על הרגש בכך שהוא קבוע, אבל תמיד אנו רוצים שהתורה השכלית שלנו לא רק תהיה בשכל, אלא היא תתפשט לכל החיים שלנו, אנו נחייה אותה, ובזה יש מקום ויתרון לכוח הרגש, הוא הופך את הדברים שאנו לומדים לחיים בתוכנו. כמובן שאחרי הנישואין האיש מקבל מהאישה והאישה מהאיש, ויחד הם משלימים בתוכם כל אחד את הצד השני, ולא שאצל כל אחד יישאר כוח אחד לבדו. אמנם כמובן שלכל אחד הכוח המרכזי נשאר מרכזי]. א"כ, יש חסרון לאדם שעובד את ד' רק עם השכל, ואת זה הילדים מרגישים האם יש חיות של קודש או לא. הנדרים מפגישים אותנו עם עולם הרגש, והשמירה עליהם היא מחזקת את אותו רגש קודש בשעת התרוממות הנפש. אבל אם לא מקיימים את הדבר, נמשך מזה הריסה וזה כביכול מה שממית את הבנים. הרב מסיים שם: "הנה בא עד חקר הכח העוזר להעמדת החינוך התורי וימצאהו בהתעלות הרגש הכללי שבקדושה בעון נדרים". א"כ הנדר מפגיש אותנו עם עולם שלם, עולם הרגש, שהוא נחוץ לנו לעבודת ד' ולחינוך הילדים.
הרב מקשר את הדברים גם לשעה הנשגבת של כניסת יוה"כ שבה אנו אומרים כל נדרי 5 : "הנדר הוא עומק ההתגלות הטבעית של חוש האמונה, שמתגלם בביטוי ובמעשה, לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, היא ערובה על האמוניות הטבעית שתשמר את עמדתה, ולא תהיה נשטפת בשטף האורה הגדולה של החובה החוקית הנתונה מגבוה, מפי אל עליון, מפי הגבורה. מורשה כללית לכל קהילת יעקב. פגימת הנדרים, אוגרת את פגיעתה בהמהלך הטבעי של שטף הקודש, אשר בה מתגלה האוצר הגנוז בלב ביחש לחובת האדם לאלהיו, חובת היצור ליוצרו, בבא ימי התשובה, וביחוד יום הכפורים בעת אשר התוכן האמוני צריך לעלות מול ראש פסגתו. מה נאה היא ההרגשה הישראלית אשר עם כל אשר הוקפו במצות, כי ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, חשים הם בראש לכל את הערך המקורי שיש באותה הדתיות הטבעית שמתגלה בקדושת הנדר". הנדר מבטא את הצד העצמי ביותר שלנו, הצד הטבעי- הסגולה הישראלית, שהתורה נקבעת בתוכנו באופן כ"כ חזק עד שאנו יכולים מעצמנו ליצור קדושה בעולם, להחיל חלות של איסור על חפץ. ולכן הדבר מתאים לימי התשובה ויוה"כ, שבהם אנו באים אל ד' עם הצד הפנימי שלנו, תוכן האמונה הנשגב שלנו. אנו מכירים את הפגימה שהיתה לנו השנה בנדרים, בטבעיות שלנו, ולכן אנו מתירים אותם, ומצד שני אנו יודעים שלא בטוח שנוכל לעמוד בנדרים בעתיד, אולי תנאי החיים לא יתנו לנו להתנהל ע"פ הטבעיות הפנימית שלנו, ולכן אנו מפירים גם את הנדרים שלהבא. כאן הרב מפרש מדרש שמובא בראשונים באופן מחודש. המדרש בספרי 6 אומר: "מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה' וחי נפשך אם אעזבך". הרמב"ן והמלבי"ם מסבירים כמו הפשט לכאו', שהשבועה היא יותר גבוהה מהנדר, כי נדר הוא כנודר בחיי המלך, האדם משתמש בנדר לצורך עצמו, והכוח לעשות את הנדר הוא מה שד' החיל חלויות בעולם והאדם עושה המשכה מאותו דבר שהמלך קידש. אבל שבועה היא כנודר במלך עצמו, שבועה כוחה במה שאדם מזכיר שם השם, יש מח' אם צריך שם או שמספיק כינוי אבל בכל אופן השבועה חלה ע"י שיתוף שם ד' במעשה שהאדם עושה. הרב אומר שאמנם זה נכון, אבל יש גם צד שהנדר גבוה מהשבועה: "מכירה היא האומה שהנודר נודר בחיי המלך, העולה עוד במעלה פנימית מהנשבע, שהוא במלך עצמו, כלומר באותה הידיעה המנוחלת אשר קבלנו מורש מאבותינו באמתת האלהות, אבל הנודר הוא בא מנביעת החיים של ההכרה הטבעית, שפנימיותה של הנשמה, שלמען האיר באורה בכל מילואו וטובו נתנו לנו תורת אמת וחוקים ומשפטים צדיקים וישרים, וראשית הסליחה מתחילה היא בסליחת פגעי הנדרים, במנהג ישראל שנצח לסדר התרת נדרים פומבית בלילי יום הכפורים, ולהנהיג התרות יחידים מערב ראש השנה". השבועה היא מצד המסורת שקבלנו מאבותינו באמיתת האלוקות, זה הכרת המלך עצמו באופן השכלי, אבל הנדר הוא נובע מההכרה הטבעית הפנימית שלנו, מהסגולה שנמצאת בתוכנו, מהמקום שבו אנו מחוברים לגמרי עם דבר ד' עד כדי שכל מה שאנו עושים אנו מופיעים את שמו בעולם. אנו יכולים להרחיב את הנדרים, באופן שהם לא יהיו שייכים רק למצוות ואיסורים, אלא גם לחפצים הנמצאים בעולם, גם בהם אנו נוסכים קדושה ומגלים על ידם את שם ד' בעולם, מגלים בהם את חיי המלך.

בני גד ובני ראובן
למשה היו שלוש טענות כנגד בני גד ובני ראובן: 1) "האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו פה" מדוע אתם משתמטים מלהילחם?. 2) "ולמה תניאון את לב העם..." אתם גורמים לעם כולו לפחד מלהיכנס לארץ ולהילחם בתושביה. 3) "כה עשו אבותיכם..." יש כאן דמיון לחטא המרגלים. זו תגובה מאוד חריפה. נראה ממנה שבני גד ובני ראובן אינם מתייחסים לא"י מצד מעלתה אלא יותר מהצד הכלכלי- שבחה של א"י- כארץ זבת חלב ודבש. נראה שהם בקשו את הארץ בשביל מקנה, עד כדי שהם מקדימים את הצאן לטף ומשה מייד מיישר אותם, וגם בני גד דברו לפני בני ראובן כי כשהפן הכלכלי מתעורר אז כבר חלק מהסדר נעלם. נראה כאילו הם שכחו את המעלה של א"י והכל כביכול בשביל חיי החומריות.
בספר יהושע פכ"ב התגובה עוד יותר חריפה, שם אחרי שבני גד ובני ראובן קיימו את הבטחתם והיו חלוצים, עמ"י חילק את הארץ והתיישב בה כתוב שבני גד ובני ראובן חזרו לעבר הירדן המזרחי ובנו שם מזבח, ואז עמ"י רצה לעלות עליהם למלחמה, והם אומרים להם אל תמעלו מעל בד' "המעט לנו עוון פעור..." יש פה איזה השוואה מסוימת לעוון החמור של פעור שהוא חטא של ע"ז "אך אם טמאה ארץ אחזתכם..." יש כאן הדגשה נוספת- שהארץ שלהם טמאה, יש לשים לכך. "הלא עכן בן זרח...". גם כאן נראה עוד יותר שמהתחלה היה חסרון גדול במה שבני גד ובני ראובן רצו ללכת לעבר הירדן המזרחי. ומצד שני גם התגובה שלהם לטענת בנ"י היא מאוד חריפה, שאין כדוגמתה שבועה כזו: "א-ל אלוקים ד' א-ל אלוקים ד' הוא ידע וישראל הוא ידע אם במרד ואם במעל אל תושיענו היום הזה" הם נשבעים פעמיים בשם הזה, ומסבירים שהמטרה של המזבח היא שלעתיד לא יאמרו על השבטים שהם ה"יציע" מחוץ לעמ"י ולא"י, אלא הם נשארים קשורים לעמ"י.
אנו יודעים שגם בני גד ובני ראובן הם חלק מהשבטים שבטי י-ה, כלומר הם לא סתם אנשים נמוכים שרק החומר מעניין אותם, ולכן צריך להבין את ההתרחשות הזו. אך לפני כן יש לברר את המעמד של עבר הירדן המזרחי. בעבר הירדן אין מצוות ביכורים מדאו', היא לכאו' לא חלק מא"י, משה שלא נכנס לא"י כן נכנס לארץ הזו, חלק מהמפרשים אומרים שהיא לא כלולה בגבולות שכתובים בפרשה הבאה. התשב"ץ אומר שעבר הירדן קדוש רק לקדושת המצוות התלויות בארץ אבל אין בו קדושה עצמית. כידוע הכוזרי הרמב"ן והכפתור ופרח אומרים שהעיקר בא"י זה הקדושה העצמית שלה וזה מה שחסר בעבר הירדן, העיקר חסר. הירושלמי אומר שעבר הירדן קדוש רק בקדושת כיבוש, כמו שנאמר לגבי סוריה שכבשה דוד המלך "פלטרין שלך לא כבשת"- איך תתקדש ארץ סוריה בקדושת א"י כאשר את ירושלים עוד לא כבש דוד, ולכן דין סוריה הוא ככיבוש יחיד. אמנם הירושלמי מסביר וכעין זה מביא גם האור החיים כאן בטענת בני גד ובני ראובן, שהכיבוש של עבר הירדן למרות שאינו בקדושה המקורית של א"י אין לו את החסרון של כיבוש יחיד- שקדושתו רק מדרבנן- אלא כיבוש ד', הרי עמ"י היה צריך להיכנס לא"י ובשביל זה הוא היה צריך להילחם בסיחון ועוג ע"פ ציווי ד' ולכן יש לארץ זו דין מיוחד. אמנם אנו יודעים שאליהו ואלישע התנבאו בארץ הגלעד, וגם שלוש ערי מקלט היו בעבר הירדן- זה מסביר את הכיוון השני- המובא בספרי ומבואר בראשונים אחרים ומפורט בישועות מלכו (יו"ד ס"ז)- שעבר הירדן כן שייך לגבולות א"י ואין זו קדושה של כיבוש בלבד, אלא שהוא נטפל לא"י- קדושתו נמוכה יותר- אינו "ארץ זבת חלב ודבש" וע"כ אין מביאים ממנו ביכורים מדאו' ועוד הבדלים במצוות התלויות בארץ ואינו ראוי לשכינה- וע"כ נתקדש רק לאחר שנתקדש הצד של א"י המערבי, ולכן משה רבינו נקבר בחו"ל ולא זכה להיכנס לארץ, ולכן גם התרעומת על בני גד ובני ראובן.
מכאן נחזור לבני גד ובני ראובן. בעצם הם באו מגישה שהיא לכאו' נמוכה, אבל עמ"י יכול לכלול גם את הבחינות הרחוקות האלה בתוכו, גם את הבחינות החומריות עמ"י יכול לקדש. עמ"י כולל בתוכו את מה שכל שבט ושבט מביא לתוכו, גם אם זה צד נמוך. אמנם זה יהיה טפל לא"י, אבל גם זה נכלל. ובאמת כלול לכל הדעות עבר הירדן בגבולות ההבטחה וכן לעתיד לבוא יחד עם עמון, מואב ואדום יהיה א"י בוודאות.
א"כ נראה שמשה רבנו עורך כאן סדר שעניינו לרומם את שאיפתם ואת שייכותם של בני גד ובני ראובן לכלל ישראל ולא"י במלואה דווקא ע"י שהם יעברו חלוצים, וחלקם המרכזי בכיבוש א"י, בצבא ד', הוא בעצמו ירומם את אנשי ה"סיירת" הזו אל הקדושה השלמה והגמורה.
ובכך למעשה נסללת דרך לדורות, אולי גם לדורנו, שהופעת כוחות הנראים כבאים מבחוץ, עם השפעות נכריות ביחס, מצריכה גדלות והופעה רוחנית יותר שלמה ויותר יסודית. וע"י תוספת העומק ניתן להרחיב את היריעה ולכלול בקודש היקפים של חיים יותר נרחבים.
וכעין זה, יתכן שלבני גד ובני ראובן יש כוחות, שרק בחינת העתיד לבוא, א"י בגבולותיה הנרחבים והשלמים שמשמעותם גם הרחבה רוחנית ואיכותית גדולה יותר ייחברו אלינו.
[ובכך, בדמיון מסוים, יש הקבלה לצד הנדרים שאף הוא בא לכאו' ממקום יותר נמוך, רגשי ואנושי. אבל מקורו ושורשו מביע את הקדושה הספוגה, המתקבלת בכלל ישראל שמהות חייו הטבעית והסגולית היא קדושת האמונה הטהורה].



^ 1.מהר"ל נתיב התורה פ"א.
^ 2.קובץ ח סעיף מד.
^ 3.פנקס יג ד.
^ 4.עין איה שבת ח"א פ"ב סעיף ריח, ועיין שם גם בסעיף רטו.
^ 5.אורות האמונה 111-112.
^ 6.מטות יד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il