בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות יסודי התורה
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ב שבט התשע"ה

הלכות דעות פרק ז' הלכות א'-ג'

undefined

בשביל הנשמה

כ"ב שבט התשע"ה
4 דק' קריאה
פרק שביעי – איסורי הלשון
רכילות
א הַמְּרַגֵּל * בַּחֲבֵרוֹ – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט,טז). וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה, עָווֹן גָּדוֹל הוּא, וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, לְכָךְ נִסְמַךְ לוֹ: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (שם); צֵא וּלְמַד * מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי * (שמואל א כא–כב).
ב1 אֵי זֶה הוּא רָכִיל? זֶה שֶׁהוּא טוֹעֵן דְּבָרִים, וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר 'כָּךְ וְכָךְ אָמַר פְּלוֹנִי', 'כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי', אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת, הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. *

לשון הרע
ב2 יֵשׁ עָווֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד, וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה, וְהוּא לָשׁוֹן הָרַע, וְהוּא הַמְּסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר – 'מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ' נִקְרָא. אֲבָל בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע * זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וְאוֹמֵר 'כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי', וְ'כָךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו', וְ'כָךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו', וְאוֹמֵר דְּבָרִים שֶׁלִּגְנַאי – עַל זֶה הַכָּתוּב אוֹמֵר: "יַכְרֵת יי כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת, לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת" (תהילים יב,ד).
ג1 אָמְרוּ חֲכָמִים: עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, * וּשְׁפִיכוּת דָּמִים * – וְלָשׁוֹן הָרַע כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
ג2 וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַמְּסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע, כְּאִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר, * שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר, שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ, מִי אָדוֹן לָנוּ?" * (שם יב,ה). וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים: שְׁלשָׁה לָשׁוֹן הָרַע הוֹרֶגֶת: * הָאוֹמְרוֹ, וְהַמְּקַבְּלוֹ, * וְזֶה שֶׁאוֹמְרִין עָלָיו. וְהַמְּקַבְּלוֹ – יָתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ. *
___________________________________

מְרַגֵּל – מרכל, הולך רכיל (אותיות גימ"ל וכ"ף מתחלפות). בהשאלה מן 'רוכל', אדם ההולך ברגליו ממקום למקום ומוכר את סחורתו. צֵא וּלְמַד – ביטוי רגיל בספר "משנה תורה" לפני סיפור מקראי. מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי – כשברח דוד מפני שאול המלך, שביקש להרוג אותו, והגיע אל אחימלך הכהן הגדול בנוב, והוא עזר לו במאכל ובנשק, כיוון שלא ידע שדוד בורח מפני שאול. דואג האדומי, מעבדי שאול המלך, הלשין על אחימלך מבלי לומר שאחימלך לא ידע שדוד בורח מפני שאול, ובתגובה למעשהו הרג שאול את כל כוהני נוב (הרמב"ם בפה"מ אבות א,י מבהיר שקרבת דואג לשלטון גרמה להפסד הדת). שֶׁהוּא טוֹעֵן דְּבָרִים... הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם – חושף ידיעות שלעצמן אין בהן מידע הפוגע באדם מסוים, אבל הם חטטניות ופוגעות בפרטיותו של האדם. ובוודאי שמותר לחשוף פשעים כדי לסייע לבית הדין להעניש פושע או להזהיר את הציבור מפניו. אֲבָל בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע – אין זו חלוקה רביעית, אלא הרחבת ביאור המושג 'לשון הרע'. שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת – דברי חנופה. גִּלּוּי עֲרָיוֹת – ביאה אסורה על אחת מן העריות האמורות בתורה. וּשְׁפִיכוּת דָּמִים – רצח. על שלוש העברות הללו נאמר ש'ייהרג ואל יעבור' עליהן בכל מצב ובכל זמן (יסודי התורה ה,ב). כָּפַר בָּעִקָּר – ראה לעיל ביאור ב,ג1. שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר [נדבר הרבה לשון הרע] שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ [שהרי פינו ברשותנו], מִי אָדוֹן לָנוּ". הוֹרֶגֶת – עלולה לגרום למותם. הַמְּקַבְּלוֹ – השומע אותו ומקבל אותו כדבר אמת. ואם קיבל אותו, עובר גם על איסור "לא תשא שמע שוא" (שמות כג,א). ואיסור זה חל גם על המספר (ראה פה"מ אבות א,טז; סנהדרין כא,ז). וְהַמְּקַבְּלוֹ יָתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ – עונשו גדול יותר, שאם לא היה מוכן לשמוע את דברי לשון הרע, היה נמנע הלה מלספר לו אותם. יותר מזה, השומע חייב להוכיח את האומר לשון הרע ולהפסיק את דבריו (לעיל ו,ז). ועוד, שהשומע חושב שהכל אמת מוחלטת.


ביאורים
פעמים רבות מצינו שחז"ל הפליגו בחומרתה של עבֵרה או של מידה מסוימת. אולם נראה שאיסור לשון הרע, זכה להתייחסות מיוחדת, חריפה מאד, עד שעליו נכתבו אולי הביטויים הקשים ביותר: 'כאילו כפר בעיקר', 'לשון הרע הורגת', 'כנגד שלוש העבירות החמורות', ועוד.
מדוע חז"ל התבטאו בחריפות כה גדולה דווקא נגד איסור זה? נראה שחז"ל ראו בלשון הרע דבר הרסני החותר תחת היסודות הבסיסיים של היהדות. הקב"ה ברא כל יהודי ונתן לו תפקיד שאיתו הוא, יחד עם שאר בני האדם, יקדם את העולם, וירבה בו טוב ויושר. הדבקות בבורא אמורה לגרום לאדם לעסוק בטוב ולהרבות אותו, ואילו דיבור רע על הזולת מרבה רוע ופירוד בעולם ומי שעוסק בו חותר במעשיו תחת מלכות שמים. במקום להתחבר לבריות ויחד עימם לקדם את העולם, הוא עסוק בפירוד הלבבות ובהבלטת הצדדים השליליים. כוח הדיבור מיועד דווקא להרבות בניין ושלום ומי שעוסק בדיבורים רעים משתמש בו למטרה הפוכה ממטרתו האמיתית.
איסור לשון הרע הוא דבר שקל מאוד להיכשל בו, הסיבה לכך היא שהוא מתבצע דרך דיבור שהוא פעולה שגרתית וקלה שהאדם רגיל לעשותה כל הזמן. סיבה נוספת היא שלעיתים רבות האדם מדבר על חוויות ועל תחושות שהוא באמת חווה, שהרי, כפי שהדגיש הרמב"ם, איסור לשון הרע קיים אפילו על דבר שהוא אמת. חז"ל הרגישו עד כמה לשון הרע מהווה הרס של החברה, ולכן הדגישו עד כמה חשוב להתאמץ לברוח ממנו. מי שרגיל להתבטא אך ורק באופן חיובי על הזולת, מתרגל להיות כזה שעוסק בחיוב ובטוב, ואילו מי שעוסק ברע, הופך להיות מחפש רע ועלול אף להתרגל להרע לזולת. זו הסיבה שאדם שהופך להיות קבוע בדיבורים אלה ('בעל לשון הרע') – היחס אליו חמור לאין ערוך.

הרחבות
לשון הרע פוגע במהותו של האדם
וְלָשׁוֹן הָרַע כְּנֶגֶד כֻּלָּם. הרמב"ם מביא מדברי חז"ל שלשון הרע שקול כנגד שלוש העבֵרות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה'חפץ חיים', מסביר שחומרת איסור לשון הרע נובעת מכך שהאומר לשון הרע פוגע בכוח הדיבור האנושי, שהוא ההבדל המהותי שבין אדם לשאר בעלי חיים: "כי ידוע הוא שיתרון האדם מכל בעלי החיים הוא במה שיוסיף בו הקב"ה את הנפש המדברת, כמו שכתוב 'ויהי האדם לנפש חיה', ותרגם אונקלוס 'לרוח ממללא', וזהו רק אם מתקן בכוח הדיבור, אשר נתן לו הקב"ה. לא כן אם משתמש בדיבורו לרע, הוא גרוע יותר מהבהמה אשר על הארץ כי היא איננה מקלקלת על כל פנים. וזהו שדייק הכתוב 'מי האיש (... נצור לשונך מרע)' וגו' דאי לאו הכי (שבלא זה) אינו בכלל איש" [שמירת הלשון, שער הזכירה ג]. על דרך זו מסביר המהר"ל את הקשר שבין שלוש העברות החמורות לאיסור לשון הרע: שלוש העברות החמורות מקבילות לחלקי האדם – הגוף, הנפש והשכל, והדיבור שהוא נוגע למהותו של האדם, כולל את כל החלקים הללו [נתיב הלשון ו].

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא ב נאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו ( רמב"ם על פי הרמב"ם (. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם .
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il