בית המדרש

  • מדורים
  • חמדת הדף היומי
לחץ להקדשת שיעור זה

החושד בכשרים לוקה בגופו

undefined

הרב עקיבא כהנא

טבת תשע"ג
3 דק' קריאה
הגמרא (צז ע"א) לומדת ממשה רבינו שמי שחושד בכשרים לוקה בגופו, ולכן משה רבינו שחשד בעם ישראל שלא יאמינו לו, לקה בצרעת.

ברטנורא (אבות א, ו) כתב שכלל זה חל רק על 'כשרים', אבל ברשעים מותר לחשוד. וכ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש (שם) שאם אדם ידוע כאדם צדיק, גם אם רואים מעשה שדי ברור שהוא מעשה לא טוב, צריך לפרש אותו לכף זכות, וע"ז אמרו החושד בכשרים לוקה. וכמו שמפורש במסכת שבת (קכז ע"ב) רשימת מעשים שהיו הרבה סיבות לפרשם על דרך החובה, ותלמידי החכמים שהיו עדים למעשה, דנו את עושה המעשה הכשר, לכף זכות. המעשה רוקח (דעות ה, ז) מקשה מה הקפידא על משה שחשד בעם ישראל, הרי בעיניו היו כרשעים? ומבאר שכיון שהיה להם סימן מאבותיהם שצריכים להאמין למילים האלו שאומר להם (עפ"י רש"י) לכן היו לעניין זה ככשרים. אמנם מרמב"ם (יסוה"ת ח, ב, ומו"נ א, סג) נראה שהצדיק את שאלת משה והן לא יאמינו לי, כיון שאינם צריכים מהדין להאמין באותות, עד מעמד הר סיני. וע"ש במרכבת המשנה שהקשה עליו מהגמרא שלומדת מכאן שאסור לחשוד בכשרים, ולפי דבריו כדין אמר משה שהם לא יאמינו לו. ויתכן שכדברי פרשני התורה שאומרים שהלשון 'לא יאמינו לי', הוא לשון שמשמע ממנו שעם ישראל הוא עם שאינו מאמין, וזה אינו נכון כמובן.

תפארת ישראל בכללי שבת (לד, אות ג) כתב שהאיסור הוא רק כשחושד באדם בלי רגלים לדבר, אבל אם יש רגלים לדבר מותר לחשוד. אמנם בספר חסידים (מד) כתב שאדם שנותן מעות לאשה בסתר מכשיל את האנשים בכך שיחשדו אותו, ומשמע שלמרות שיש בסיס לחשד, שהרי נתן לאשה בסתר, אסור לחושדו. נראה שיש להבדיל בין סוגים של רגלים לדבר, אם זה רק קשר נסיבתי רחוק, שהוא נפגש עם אשה, חייבים לדונו לכף זכות. אמנם אם יש חשש סביר שנובע מכמה סיבות, מותר לחשוד.

בדומה להבדל שכתב תפארת ישראל כתב גם דברי מלכיאל (ד, סא) על סוגית הגמרא בברכות (לא ע"א) שאם חושדים את האדם במה שאין בו חייב להודיע. וחילק בזה בין שני דברים שאם חשדו אותו בגלל דבר שעשה ושינה מדרכיו, ויש יסוד לחשד, אז צריך להסביר למה אין לחשוד אותו, והוא צריך לפרש למה עשה שלא כמו שעושה כל הזמן, אמנם, אם אנשים חושדים אותו בלי שום סיבה מיוחדת, אין צורך להסביר מה עשה, ולמה עשה, אלא רק להודיע שהחשד לא נכון. למרות שכתב במפורש שגם אם יש שינוי בדרכיו של האיש, אין היתר לחשוד בו, מ"מ הוא צריך להודיע שעושה כהוגן, כדי שאנשים אחרים לא ילמדו מהקול שיוצא עליו לעשות שלא כהוגן (ועי' בשל"ה לקמן שמביא רעיון דומה)

גם במסכת יבמות (כה ע"א) הגמרא מציינת כמה דברים שעלולים להעלות חשד בעיני אנשים (אדם שמעיד שאשה איש הותרה אסור לשאתה) ואסור לעשותם משום 'ולזות שפתים הסר ממך', אדם צריך להזהר ולא לעשות דברים מעוררי חשד. אמנם שם מדובר על דברים שיש עליהם חשד מוצק יותר, כיון שהאדם שעושה אותם ביצע לפני כן מעשה שעלול להחשיד אותו.

הרמב"ם בהלכות תשובה (ד, ד) כתב שאחד מהדברים המעכבים את התשובה הוא החושד בכשרים שחושב שלא עשה כלום, "והוא אינו יודע שזה עון, שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירות". הגמרא בברכות (לא ע"ב) אומרת שאדם שחושד את חבירו צריך לפייסו. מבאר השל"ה (אות פ - פריון, ז) שיש שני טעמים לצורך לפייס: א. שלא ילמדו אנשים אחרים ממעשיו של הנחשד, שחושבים שאם הוא עשה כך, מותר לעשות. ב. שאדם שחשד בשני עבר על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', וצריך לפייסו. 'ואהבת לרעך כמוך' הוא כלל גדול שעליו עומדת התורה, אמנם יש חריגה מזה, שאדם שעבר עבירה מצוה לשונאו על כך (פסחים קיג ע"ב), ולכן כאשר מבין שאין חשד, אין מה לשנוא אותו, ולכן חייב לפייסו שלא יעבור על שנאה שלא לצורך.

במסכת מו"ק (יח ע"ב) מובא "אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו, ואם לא עשה כולו - עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו - הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו לעשותו - ראה אחרים שעשו, ושמח". לפי"ז ניתן להבין את חומרת החושד בכשרים, כי בדרך כלל יש נקודה קטנה של אמת במה שחושדים בנחשד, יתכן שהאדם הנחשד רצה לעשות את המעשה האסור, ויתכן שהוא אפילו עשה קצת. אבל הרינון והדיבור מעצימים את הנקודה הבעייתית שנמצאת באותו אדם והופכים אותו לכדי בעייה גדולה, שאותה אכן צריך לפתור, בעייה גדולה זו נוצרה רק על ידי הרינון והחשד.

מ"מ נראה שגם הרמב"ם בהל' תשובה, כמו הגמרא בברכות, עסקו באופן שהחשד לא נשאר רק בלב, אלא גם הוא אמר לו. ואילו אם החשד נשאר בלב, לא נאמרה על זה החומרא המיוחדת של ה'חושד בכשרים'. כנראה שדבר זה אסור, אבל לא נראה שהוא ממעכבי התשובה. בדומה כתב הריטב"א (שבת קיח ע"ב לדידי) שהגמרא במו"ק שאמרה שאדם נחשד רק אם יש בו קצת מהחשד, זה רק באופן שדיברו עליו, ולא אם חשבו עליו דברים לא טובים והם לא נאמרו.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il