בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר הכוזרי
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ז אדר

כוזרי מאמר ראשון פ"ה – פ"ז

המלך אמנם מכיר בכך שאי אפשר להכחיש את הווצרותו המיוחדת של עם ישראל, אך החבר אומר שעדין נשאר ספק בלבותם של בני ישראל: אמנם יש השגחה וניסים אבל האם הדברים מגיעים עד כדי נבואה – חיבור של הקב"ה עם בשר ודם? דרך המן שירד מן השמים, המלך מתוודע לשבת עליה נצטוינו בפרשית המן, ובעשרת הדברות מפי ה'.

undefined

בשביל הנשמה

אדר תשע"ג
4 דק' קריאה
פה אָמַר הֶחָבֵר: וְאַחֲרֵי כֵן כְּשֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר, לֹא מְקוֹם זֶרַע, הוֹרִיד לָהֶם מָזוֹן נִבְרָא יוֹם יוֹם מִלְּבַד יוֹם הַשַּׁבָּת, אֲכָלוּהוּ בְּמֶשֶׁך אַרְבָּעִים שָׁנָה.
פו אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה גַּם כֵּן אֵין דְּחִיָּה לוֹ, מַה שֶּׁמַּתְמִיד אַרְבָּעִים שָׁנָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי וְהַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם, יוֹרֵד שִׁשָּׁה יָמִים וּמִסְתַּלֵּק בַּשַּׁבָּת. לְפִיכָך הַשַּׁבָּת חַיָּבִים לְקַבְּלָהּ, הוֹאִיל וְהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְּמוֹ דָּבוּק בָּהּ.
פז אָמַר הֶחָבֵר: הַשַּׁבָּת מְחֻזֶּקֶת מִזֶּה, וּמִבְּרִיאַת הָעוֹלָם בְּשִׁשָּׁה יָמִים, וּמִמַּה שֶּׁאַזְכִּירֵהוּ. וְהוּא, שֶׁהָעָם, עִם אֱמוּנָתָם אַחֲרֵי הַמּוֹפְתִים הָאֵלֶּה בְּמַה שֶּׁמּוֹסֵר לָהֶם משֶׁה, נִשְׁאַר בְּנַפְשׁוֹתֵיהֶם סָפֵק, אֵיך יְדַבֵּר ה' עִם הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הַתְחָלַת הַתּוֹרָה מֵעֵצָה וּמַחְשָׁבָה מִצַּד הָאָדָם שֶׁיִּתְלַוּוּ לוֹ הַשְׁרָאָה וְעֵזֶר מֵאֵת ה', מִפְּנֵי שֶׁהָיָה רָחוֹק בְּעֵינֵיהֶם הַדִּבּוּר מִזּוּלַת אָדָם, הוֹאִיל וְהַדִּבּוּר גַּשְׁמִי. וְרָצָה ה' לְהָסִיר מֵהֶם הַסָּפֵק הַזֶּה, וְצִוָּם לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם הַטָּהֳרָה בַּסֵּתֶר וּבַגָּלוּי — וְעָשָׂה הַדָּבָר הַיּוֹתֵר חָשׁוּב בָּהּ הַפְּרִישָׁה מִן הַנָּשִׁים — וְהַהֲכָנָה וְהַזִּמּוּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי ה'. וְהִתְכּוֹנְנוּ הָעָם וְהִזְדַּמְּנוּ לְמַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, יָתֵר עַל כֵּן, לִשְׁמִיעַת הַדִּבּוּר פָּנִים בְּפָנִים לְכֻלָּם. וְהָיָה זֶה אַחַר שְׁלשָׁה יָמִים בְּהַקְדָּמַת מוֹרָא גָּדוֹל מִבְּרָקִים וּרְעָמִים, וּרְעִידַת הָאֲדָמָה, וְאֵשׁ שֶׁאָפְפָה אֵת הַר סִינַי הַמֻּגְבָּל, וְנִשְׁאֲרָה הָאֵשׁ הַהִיא בְּמֶשֶׁך אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָהָר, רוֹאִים אוֹתָהּ הָעָם, וְרוֹאִים אֵת משֶׁה נִכְנָס אֵלֶיהָ וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה, וְשָׁמַע הָעָם הַדִּבּוּר מְפֹרָשׁ בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים, הֵם אִמּוֹת הַמִּצְווֹת וְעִקָּרֵיהֶן. אֶחָד מֵהֶם הַצִּוּוּי עַל הַשַּׁבָּת, וּכְבָר קָדַם הַצִּוּוּי בָּהּ אֵצֶל יְרִידַת הַמָּן. וְאֵלֶּה עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לֹא קִבְּלָם הֶהָמוֹן מֵאֲנָשִׁים יְחִידִים, וְלֹא מִנָּבִיא, אֶלָּא מֵה'. אֲבָל לֹא הָיָה לָהֶם כֹּחוֹ שֶׁל משֶׁה לִרְאִיַּת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַהוּא. וְהֶאֱמִינוּ הָעָם מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁמּשֶׁה מִדַּבֵּר אֵלָיו דִּבּוּר שֶׁהַתְחָלָתוֹ מֵאֵת ה', לֹא קָדְמָה לְמשֶׁה בּוֹ מַחְשָׁבָה וְלֹא דֵּעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הַנְּבוּאָה, כְּמוֹ שֶׁחוֹשְׁבִים הַפִילוֹסוֹפִים, מִנֶּפֶשׁ שֶׁיִּזְדַּכְּכוּ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ וְתִדְבַּק בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל הַנִּקְרָא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹ גַּבְרִיאֵל, וְאָז תִּשְׁרֶה עָלָיו הַשְׁרָאָה, וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִדָּמֶה לוֹ בָּעֵת הַהִיא, בַּשֵּׁנָה, אוֹ בֵּין הַשֵּׁנָה וְהַיְּקִיצָה, שֶׁאִישׁ מְדַבֵּר עִמּוֹ, וְשׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו בַּדִּמְיוֹן, בְּנַפְשׁוֹ, לֹא בְּאָזְנָיו, וְרוֹאֶה אוֹתוֹ בְּמַחְשַׁבְתּוֹ, לֹא בְּעֵינָיו, וְיֵאָמֵר אָז שֶׁאֱלֹהִים דִבֶּר אִתּוֹ. וְהֻכְחֲשׁוּ אֵלֶּה הַסְּבָרוֹת בְּזֶה הַמַּעֲמָד הַגָּדוֹל, וּמַה שֶּׁבָּא בְּעִקְבוֹת הַדִּבּוּר הָאֱלֹהִי מִן הַמִּכְתָּב הָאֱלֹהִי, הוֹאִיל וְכָתַב אֵת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הָאֵלֶּה בִּשְׁנֵי לוּחוֹת מֵאֶבֶן יְקָרָה, וּנְתָנָם אֶל משֶׁה, וְרָאוּם מִכְתָּב אֱלֹהִי כַּאֲשֶׁר שְׁמָעוּם דִּבּוּר אֱלֹהִי. וְעָשָׂה לָהֶם משֶׁה בְּצִוּוּי ה' יִתְעַלֶּה אָרוֹן, וְהֵקִים עָלָיו הַמִּשְׁכָּן הַנּוֹדָע, וְנִשְׁאַר זֶה בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֶשֶׁך תְּקוּפַת הַנְּבוּאָה כִּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, עַד שֶׁמָּרָה הָעָם, וְנִגְנַז הָאָרוֹן, וְגָבַר עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶצַּר וְהִגְלָם.

___________________________
מזה – מכך שלא ירד מן בשבת. כדי שלא תהיה – באופן שלא תהיה מחשבתם. הדיבור מזולת האדם – דיבור שלא מגיע מאדם אלא מהקב"ה. המוגבל – גבול היה סביב הר סיני. אמות – יסודות. השכל הפועל – [ראה לעיל א, א בדברי הפילוסוף]. המעמד הגדול – מעמד הר סיני. והקים עליו – המשכן סוכך ומקיף את הארון. שמרה – שחטא.


ביאורים
בחלק זה מלמד ריה"ל על העניין האלוהי המופיע בשלושה מעגלים: בשבת, בעולם ובמתן תורה. החידוש הוא, כפי שכבר הוזכר, שבכל שלושת המעגלים הללו לא מדובר רק במחשבה אנושית וברעיונות שצמחו מתוך האדם, אלא בהתגלות של הממד האלוהי הנוכח במציאות. לא מדובר בחוקיות מוסכמת בלבד, אלא במציאות רוחנית. המציאות הזאת התחילה מלמעלה – מתוך גילוי אלוהי והופיעה גם בתוך העולם הזה. ההתגלות האלוהית גאלה את העולם משעבודו וגרמה לחוקיות מעגלית קבועה. במובן זה, השבת איננה רק זיכרון לשביתתו של הבורא בזמן הבריאה אלא תהליך קבוע שחושף את מימד ההתחדשות שקיים בבריאה בכל שעה, ומתגלה ביום השבת. זוהי גם משמעות בריאת העולם ומעמד הר סיני. הקשר בין שני המאורעות הללו הוא בכך שהם משלימים זה את זה. בריאת העולם חשפה את הרצון האלוהי בצורתו הנסתרת. ישנו עולם אך עדיין לא ידוע מה רצונו של בורא העולם. מעמד הר סיני משלים את המהלך הזה על ידי התגלות של רצון הבורא אל עם ישראל. כל המעגלים הללו חושפים מימדי עומק שקיימים במציאות בכל רגע, בכל שעה ויש צורך לייצור את הכלי כדי להיחשף אליהם. השבת היא היום החושף את מימד הגילוי האלוהי כפי שהוא קיים בזמן. כלומר, זמן המגלה את המימד האלוהי. ההתגלות האלוהית בעולם – ביציאת מצרים, היא חשיפה גלויה של תהליך תמידי שבו הבורא משגיח בצורה נסתרת על נבראיו. גם מעמד הר סיני במובן זה הוא חשיפה של הרצון האלוהי שהיה קיים בצורה נסתרת והתגלה באותו הזמן. כל שלושת המעגלים חוזרים ומגלים גם את התגלותו של המימד האלוהי בעולם בזמן שהמציאות מוכשרת לכך.

הרחבות
1. התבררות האמונה בסיני
הֶאֱמִינוּ הָעָם מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁמּשֶׁה מִדַּבֵּר אֵלָיו דִּבּוּר שֶׁהַתְחָלָתוֹ מֵאֵת ה'. עניין זה שכותב ריה"ל, שחותם האמונה נעשה דווקא בהר סיני ולא קודם לכן במצרים או בים סוף, מביא גם הרמב"ם : "משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלאט וכישוף. אלא כל האותות שעשה במדבר, לפי הצורך עשאן... ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים... מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה" [הלכות יסודי התורה ח, א].
וכן כותב רבי יוסף אלבו ומוסיף שבמעמד זה התבררו שני עניינים; אמיתות הנבואה ואמיתות שליחותו של משה רבנו: "אבל בעבור שהאותות והמופתים שנעשו על ידי משה רבנו עם רבויים והפלגת פליאותם בשנוי טבעו של עולם לא היו מופת עצמי לנבואה היו ישראל מסופקים עדיין במציאות הנבואה תדע שהרי אחר מתן תורה אמרו למשה היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי [דברים ה] שיראה מזה שעד המעמד היו מסופקים במציאות הנבואה עם היותם מאמינים במשה שהוא עבד ה' להעשות על ידו אותות ומופתים כמו שאמר הכתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו" [ספר העיקרים מאמר ראשון פרק יח].

שאלות לדיון

למה השבת כל-כך חשובה לנו? מה היא תרומתה לחיי הרוח שלנו?
מדוע חכמים הדגישו כל כך את ההכנה? מהי משמעותה?


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il