בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר הכוזרי
לחץ להקדשת שיעור זה
ב' ניסן

ספר הכוזרי מאמר שני ב' – ו'

היום נלמד מהם תארי שם ה' המפורש. כמו כן נבין איך ניתן לומר שה' פועל פעולות כמו בן אנוש כגון: רואה, שומע, מדבר ורוצה.

undefined

בשביל הנשמה

ניסן תשע"ג
4 דק' קריאה
אֲבָל הַתְּאָרִים הַתְּלוּיִים בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ יִתְעַלֶּה הֲרֵי הֵם תָּאֳרֵי הַהַמְצָאָה מִבְּלִי אֶמְצָעִים טִבְעִיִּים, כְּמוֹ יוֹצֵר, וּבוֹרֵא, וְעוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבַדּוֹ, רְצוֹנוֹ לוֹמַר בְּעֶצֶם גְּזֵרָתוֹ וּרְצוֹנוֹ, מִבְּלִי מִצּוּעַ סִבָּה אַחֶרֶת. וְאֶפְשָׁר שֶׁזֶּה רָצָה בְּאָמְרוֹ: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי", כְּלוֹמַר, בְּדֶרֶך הַכֹּחַ וְהַנִּצָּחוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים", וְלֹא בָּרָא לָהֶם מוֹפֵת כְּמוֹ שֶׁבָּרָא לְמשֶׁה, וְעַל כֵּן אָמַר: "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם", רָצָה לוֹמַר: וּבִשְׁמִי ה', מִפְּנֵי שֶׁהַבֵּי"ת שֶׁל "בְּאֵל שַׁדַּי" מְשַׁמֶּשֶׁת אוֹתָהּ. וְעָשָׂה עִם משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁלֹּא הִשְׁאִיר סָפֵק בַּנְּפָשׁוֹת שֶׁבּוֹרֵא הָעוֹלָם בָּרָא אֵת הַדְּבָרִים הָהֵם בְּרִיאָה מְכֻוֶּנֶת מְחֻדֶּשֶׁת, כְּמוֹ מַכּוֹת מִצְרַיִם, וּקְרִיעַת יַם סוּף, וְהַמָּן, וְעַמּוּד הֶעָנָן, וְזוּלַת זֶה, לֹא לְעִלּוּיָם מֵאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵם רַבִּים וְהַסָּפֵק בְּנַפְשׁוֹתֵיהֶם, וְהָאָבוֹת הָיוּ בְּתַכְלִית הָאֱמוּנָה וּבֹר הַלֵּבָב, עַד שֶׁאִלּוּ לֹא הָיוּ פּוֹגְעִים כָּל יְמֵיהֶם כִּי אִם רָעָה לֹא הָיְתָה מִתְרוֹפֶפֶת אֱמוּנָתָם בַּה', וּלְפִיכָך לֹא הֻצְרַך עִמָּהֶם לָזֶה. וְנִקְרָא אוֹתוֹ יִתְעַלֶּה "חֲכַם לֵבָב" לְפִי שֶׁהוּא עַצְמוּת שֵׂכֶל, וְהוּא הַשֵּׂכֶל, וְאֵין הַשֵּׂכֶל תֹּאַר לוֹ. אֲבָל "אַמִּיץ כֹּחַ" מִן הַתְּאָרִים הַפָּעֳלִיִּים.
ג אָמַר הַכּוּזָרִי: מַה תַּעֲשֶׂה בַּתְּאָרִים שֶׁהֵם יוֹתֵר גַּשְׁמִיִּים מֵאֵלֶּה, כְּמוֹ רוֹאֶה, וְשׁוֹמֵעַ, וּמְדַבֵּר, וְכוֹתֵב עַל הַלּוּחוֹת, וְיוֹרֵד עַל הַר סִינַי, וְשָׂמֵחַ בְּמַעֲשָׂיו, וּמִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ?
ד אָמַר הֶחָבֵר: הֲלֹא דִּמִּיתִיו לְךָ בְּשׁוֹפֵט צֶדֶק שֶׁאֵין נְטִיָּה בְּמִדּוֹתָיו, וְיוֹצֵא מִמִּשְׁפָּטָיו נִצְחוֹן אֲנָשִׁים וְהַצְלָחָתָם, וְאָז יִקָּרֵא אוֹהֲבָם וְשָׂמֵחַ בָּהֶם, וְשׁוֹפֵט אֲחֵרִים בַּהֲרִיסַת בָּתֵּיהֶם וּמְחִיַּת עִקְבוֹתֵיהֶם, וְאָז יְתֹאַר בְּהֵפֶך זֶה, שֶׁהוּא שׂוֹנֵא אוֹתָם וְכוֹעֵס עֲלֵיהֶם. וֶהֱיוֹת שֶׁאֵין נִסְתָּר מִמֶּנּוּ דָּבָר מִמַּה שֶּׁנַּעֲשֶׂה וּמִמַּה שֶּׁנֶּאֱמָר, הֲרֵי הוּא רוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ. וֶהֱיוֹת שֶׁהָאֲוִיר וּשְׁאָר הַגּוּפִים נִפְעָלִים לִרְצוֹנוֹ וּמִצְטַיְּרִים בְּמַאֲמָרוֹ כַּאֲשֶׁר הִצְטַיְּרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, הֲרֵי הוּא נִקְרָא מְדַבֵּר וְכוֹתֵב. וְכֵן מִצְטַיְּרוֹת מִן הַגֶּשֶׁם הֶעָדִין הָרוּחָנִי הַנִּקְרָא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַצּוּרוֹת הָרוּחָנִיּוֹת הַנִּקְרָאוֹת "כְּבוֹד ה'", וְנִקְרָא עַל דֶּרֶך הַעֲבָרָה "ה'", וְיוֹרֵד עַל הַר סִינַי. וַאֲנַחְנוּ עֲתִידִים לְהַרְחִיב בְּבֵאוּרוֹ כַּאֲשֶׁר נְדַבֵּר עַל הַחָכְמוֹת.
ה אָמַר הַכּוּזָרִי: נַנִּיחַ שֶׁתִּנָּצֵל מִכֹּל הַתְּאָרִים עַד שֶׁלֹּא יְחַיְּבוּ רִבּוּי, וּמַה יַּצִּילְךָ מִתֹּאַר הָרָצוֹן שֶׁאַתָּה מְיַחֵס אוֹתוֹ אֵלָיו יִתְעַלֶּה, וְהַפִילוֹסוֹף שׁוֹלֵל אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ?
ו אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר קָרַבְנוּ אֶל הַהַצָּלָה. אִם לֹא יִטְעַן עָלֵינוּ בְּיוֹתֵר מִן הָרָצוֹן, נֹאמַר לוֹ: אַתָּה, הַפִילוֹסוֹף, מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה לְדַעְתְּךָ הַשָּׁמַיִם סוֹבְבִים תָּמִיד, וְהַגַּלְגַּל הָעֶלְיוֹן נוֹשֵׂא הַכֹּל וְאֵין מָקוֹם לוֹ וְלֹא נְטִיָּה בִּתְנוּעוֹתָיו, וְכַדּוּר הָאָרֶץ קָבוּעַ עוֹמֵד בְּאֶמְצָעוֹ מִבְּלִי נְטִיָּה וּבְלִי מִשְׁעֶנֶת, וְעָשָׂה סֵדֶר הַכֹּל כְּפִי שֶׁהוּא מֵהַכַּמּוּת וְהָאֵיכוּת וְהַצּוּרוֹת? וְלֹא תּוּכַל לְהִמָּלֵט מִלְּהוֹדוֹת בַּדָּבָר הַהוּא, כִּי לֹא בָּרְאוּ הַדְּבָרִים אֵת עַצְמָם וְלֹא קְצָתָם אֵת קְצָתָם. וְהַדָּבָר הַהוּא עָשָׂה הָאֲוִיר מִצְטַיֵּר בַּשֵּׁמַע בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְעָשָׂה הַכְּתָב חָרוּת בַּלּוּחוֹת, קְרָא אוֹתוֹ רָצוֹן, אוֹ דָּבָר, אוֹ אֵיך שֶׁתִּרְצֶה.

___________________________
ההמצאה מבלי אמצעים טבעיים – הקב"ה ברא יש מאין ומחולל ניסים. מצוע סיבה אחרת – אינו זקוק לאמצעים כדי לעשות רצונו. מופת – נס. ובשמי ה' – ה' לא התגלה לאבות בשם המפורש המתאר את הנהגתו הניסית. ה"בית" של בא-ל שד-י – האות ב' שבמילה 'בא-ל' מתייחסת גם להמשך הפסוק 'ושמי ה' ומשמשת אותו, וכאילו נכתב בשמי ה'. וזולת זה – ודברים נוספים. לעלוים – מחמת יתרונם. פוגעים – פוגשים. אותו יתעלה – את ה'. דמיתיו לך – בתחילת פִסקה ב'. שאין נטיה במידותיו – משפטו אמת ואינו מושפע מרגשי רחמים או כעס. אין נסתר ממנו – מה'. גשם – מלשון גשמי. ונקרא – כבוד ה'. דרך העברה – משל ומליצה. ויורד על הר סיני – כבוד ה' הוא שירד ולא עצמות ה' יתברך. והפילוסוף שולל – לפי שרצון מורה על חיסרון שהרצון בא להשלימו [ע' מאמר ראשון פסקה א]. להודות בדבר ההוא – להודות שיש דבר שעשה הכול.


ביאורים
'התארים התלויים בשם המפורש', דומים לתארים ה'פועליים' שבפסקה הקודמת, כי שניהם מתארים איך ה' פועל בעולם. ההבדל הוא, שהתארים הפועליים מתארים את השגחת ה' במסגרת חוקי הטבע, כאשר הוא פועל על ידם בצורה נסתרת ומכוון אותם למטרות שונות על פי רצונו. ואילו התארים התלויים בשם המפורש, מתארים את השגחת ה' בצורה ישירה, בלי תלות בחוקי הטבע, כמו יצירת הטבע עצמו, או עשיית ניסים שפורצים את גבולות הטבע. ה'שם המפורש' [שם הוי"ה, מאמר ד פסקה א ] דומה לשם של אדם, שבעזרתו אנו פונים אליו ומייחדים אותו מאחרים [שם]. כשה' פועל בתוך הטבע, הנוכחות שלו אינה גלויה ולכן אפשר לייחס את התנהלות הטבע לכוחות שונים. אבל בניסים או ביצירת יש מאין, אי אפשר לטעות, ומעל לכל ספק ברור שה' עצמו נגלה לעיננו. אך אין לטעות ולייחס חשיבות גדולה מדי לניסים. ה' ברא את חוקי הטבע, כיוון שהוא חפץ בעולם שמנוהל בסדר ובעקביות, ולא בהתפרצויות על בסיס קבוע. הניסים הם פעולה חריגה, שנועדה לשרת מטרה אמונית, והיא שכולם יוכלו להכיר במציאות ה', כולל האנשים הפשוטים, ולכן הניסים הגלויים התרחשו רק בשלבים הראשונים של יצירת האומה וכהושגה המטרה, לא היה צורך בהם. האידיאל הוא לחוש בנוכחות ה' גם בחיי הטבע הפשוטים. העיקרון המנחה לכל סוגי התארים הוא, שאין לנו אפשרות לדבר על ה' במושגים אלוהיים שאין לנו תפיסה בהם, אלא במושגים אנושיים המוכרים לנו. למרות הסכנה שבייחוס תכונות וחולשות אנושיות לה' שנבדל מכל אלו, התועלת שצומחת מהשימוש בתארים הללו גוברת: אנו לא חשים ניכור וחוסר רלוונטיות ממציאות ה', כמו בתפיסה הפילוסופית, אלא חשים קרבה והשפעה שיכולה לשנות את החיים שלנו, ולקדש אותם בקדושתו.

הרחבות
1. הצורך בנס כמבטא חולשה
אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵם רַבִּים וְהַסָּפֵק בְּנַפְשׁוֹתֵיהֶם. החבר כאן, אגב הסברת תורת התארים, מסביר מדוע היה צורך בניסים בזמן יציאת מצרים. לפי דבריו, כיון שעם-ישראל פקפק ביכולתו של הקב"ה לברוא את העולם, הקב"ה רצה לחזק את אמונתם והראה את יכולתו לשלוט בטבע באמצעות הניסים.
הגמרא במסכת שבת [דף נג] מספרת על אדם שאשתו נפטרה והשאירה תינוק יונק. היות שהאדם היה עני ולא היה לו כסף לתת לאישה מינקת, נעשה לו נס וצמחו לו דדי אישה. למרות שנראה שזהו דבר חיובי, וכך גם אומר רב יוסף בגמרא, ישנה הסתכלות אחרת שאותה אומר אביי: "ראו כמה קטן אדם זה, שנשתנו עליו סדרי בראשית". אם אנו מגיעים למצב שמצריך נס, הדבר מעיד על חולשה, על כך שאיננו מצליחים לגלות את הקב"ה בתוך הטבע, מתוך החוקיות שהוא עצמו טָבַע. גם ביציאת מצרים זה היה המצב, היות שעם ישראל לא היה במדרגת אמונה מוחלטת שאינה זקוקה לניסים.
אולם, פעמים רבות לאחר שהנס מתפוגג ורישומו נמחה, חוזר העם לסורו, כך היה ביציאת מצרים וכך גם אצל אליהו בהר הכרמל. זאת משום שלא מתחולל תהליך עמוק של הבשלה אמונית.
בספר אורות, הרב קוק מסביר כי באמת הנס והטבע אחד הם. [אורות ישראל ותחיתו, יג] (לגבי גאולה בדרך הטבע ויחסינו לטבע עיין: אגרות הראי"ה ג, אגרת תשנ"ג ובספר נצח ישראל למהר"ל, פרק נ).

שאלות לדיון

האדם שזוכה לניסים הוא אדם מרומם או שפל?
האם ההשוואה של הקב"ה לשופט שאין נטייה במידותיו, היא השוואה מדויקת?


להצלחת החתן והכלה נתנאל ראובן בן שרה והללויה בת אורית


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il