בית המדרש

  • והגדת לבנך
לחץ להקדשת שיעור זה

בדיקת חמץ וחביבות המצוות

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

11 דק' קריאה
מכירת הבית כדי להיפטר מבדיקת חמץ 1
מורי ורבותי, קהל קדוש, תלמידי חכמים, ר"מים, בני תורה, הורים ובנים, אנשים ונשים. מה גדול מעמד זה, שנערך בזמן קדוש: בשעת רעווא דרעווין של שבת קודש, ובמקום קדוש: בבית הכנסת בתוך בית אל השוכנת בארץ ישראל. אילו זכינו היינו רואים שהשכינה שורה כאן, ולא עוד אלא שהיא הקדימה ובאה. גם בשנה הנוכחית (תשס"ט) יש מיוחדות: שבת הגדול חלה בי' בניסן, "כימי צאתנו מארץ מצרים".
נשאלתי: מי שעומד לנסוע מביתו לכל ימי הפסח האם יכול להשכיר את ביתו לנכרי לכל הפסח ולהיפטר מניקיון הבית ובדיקת חמץ?
בשולחן ערוך (תלו, ג) פסק:
ישראל היוצא מבית אינו יהודי תוך שלשים יום ונכנס בבית אחר בעיר זו, או הולך לעיר אחרת, אינו צריך לבער בית האינו יהודי, שהרי יקיים מצות ביעור באותו בית אחר. אבל אם הוא מפרש או יוצא בשיירא ולא יכנס בפסח בבית, יש מי שאומר שחל עליו חובת הביעור כיון שהוא תוך ל' יום, וצריך לבער בית האינו יהודי שהוא יוצא ממנו כדי לקיים מצות ביעור.

ומגיה הרמ"א (שם): "ויש אומרים שאינו צריך כשנכנס בו האינו יהודי". לאמור, לשיטת השולחן ערוך אף שבפסח הבית כבר עבר לרשות האינו יהודי, וממילא היהודי לא יעבור ב"בל יראה" וב"בל ימצא", בכל זאת זו מצווה בפני עצמה לבער את החמץ מהבית לפני פסח. לכאורה עולה מכאן לפי שיטת השולחן ערוך כי מי שעוזב את ביתו לכל החג ונוסע בי"ד ניסן לבית הוריו או למלון, ויגיע לשם לאחר זמן בדיקת חמץ וביעורו, חלה עליו המצווה לבער את החמץ לפני מכירתו של הבית לנכרי. במשנה ברורה (תלו, לב) מביא גם את מחלוקת האחרונים בשאלה האם האדם מחויב לבדוק בליל י"ד את החדרים שמתכנן למכור לנכרי ביום י"ד, כי הכוונה למכור יוצרת שאלה האם יכול לברך את ברכת הבדיקה.
עלי לומר שפעמים רבות אמרו לי אנשים שהם נוסעים לכל החג ואחר כך ראיתי בחול המועד ששבו לביתם. מכאן צריך ללמוד: אוהבי המצוות אינם מחפשים דרך להיפטר מעשייתם. יצר הרע הוא דיפלומט גדול, הוא אומר לאדם: כדי לקיים את פסח כהלכתו צריך לנקות את הבית היטב, אסור שיהיה לאדם ספק כל שהוא, צריך להשקיע בניקיון ימים ולילות, לעבור על כל פינה עוד ועוד ואוי למי שלא התאמץ. אם זו נקודת ההסתכלות של אדם הוא נכנס למצוקה ומתמלא בפחד שמא לא יעמוד במשימה הקשה. כעת בא יצר הרע ואומר: יש עצה איך תוכל להיות בטוח שלא תעבור ב"בל יראה" וב"בל ימצא": אם תמכור את כל הבית כולו, תצא מכל הספקות ולא תצטרך לבדוק. ובכך יצר הרע השיג את מבוקשו וביטל מהאדם את קיום מצוות ביעור חמץ. לעומתו אומר יצר הטוב של האדם: אל תפריז, אינך מחויב לעבוד ולנקות יותר מכוחותיך, כי אין לו לאדם אלא מה שעיניו רואות.
צריך להבין שהמצוות לא מכבידות על האדם. ריבונו של עולם נתן לנו מצוות מאהבתו אותנו ולא הטיל עלינו משימות קשות. כאשר יש לאדם הסתכלות כזו המצוות משמחות אותו והוא לא מחפש דרך לעקוף אותן אלא הוא רודף אחריהם. בדרך זו יצר הרע גם מפתה את הצדיקים להישאר בחוץ לארץ. הוא אומר להם: עדיף לגור בחוץ לארץ שם אין בעיה של חשמל שנוצר על ידי יהודים בשבת ואין חששות של טבל ושביעית. יצר הרע מוסיף ואומר לאדם הרי כל עבירה שעובר אדם שנמצא בארץ הקודש חמורה פי כמה מעשיית עבירה בחוץ לארץ, לכן תהיה עניו, תכיר שאתה לא ראוי לגור בארץ ישראל כדי לא לפגוע בקדושתה. אך זו כאמור, עצת היצר.

החוטף בדיקת חמץ מחברו
בכלל צריך לדעת שטבעם של ישראל הוא לחבב את המצוות. רבותינו לא נשאלו כיצד אפשר להיפטר מבדיקת חמץ, אלא שאלות הפוכות. כי האדם הבריא אוהב מצוות ומחבבן ואינו רוצה שיחטפו ממנו מצוות. גם מצוות דרבנן יקרות לו הרבה יותר מעשרה זהובים.
החיד"א בספר ברכי יוסף (אורח חיים תלד, ה) דן בשאלה מעניינת: שני אנשים גרו בחצר אחת, לאחד בית גדול ובו כמה אולמות וחדרים רבים ולשני בית קטן ובו חדר אחד. בליל י"ד בניסן, בזמן בדיקת חמץ, שניהם, כל אחד בביתו, בירכו על בדיקת חמץ והתחילו לבדוק. העני סיים את הבדיקה כעבור זמן קצר וראה שהעשיר הספיק לבדוק רק אולם אחד ונשארו לו עוד הרבה חדרים, לכן הלך העני ובדק את החמץ בחלק מהחדרים של העשיר. כאשר הגיע העשיר לחדרים אלו, אמר לו העני: כבר בדקתי את החדרים ואין אתה צריך לבדוק אותם ועשיתי זאת כדי להקל עליך כי ראיתי שהמלאכה רבה לפניך. כעס העשיר ואמר: למה עשית זאת? למה חטפת ממני את המצווה, אני רציתי לקיים אותה בעצמי! נשאל החיד"א מה דינו של זה, האם נחשב כחוטף המצווה מחברו.
החיד"א מביא שרבו הסתפק בשאלה דומה: אדם שכר בית מחברו ביום י"ג בניסן ובערב כאשר בא השוכר לבדוק את החמץ, אמר לו המשכיר שכבר בדק את הבית מחמץ ואין צורך עוד לבדוק. ההלכה אומרת שהחוטף מצוה מחברו חייב לשלם לו עשרה זהובים (בבא קמא צא ע"ב, שו"ע חו"מ שפב, א). אם-כן, מוכח שאדם מקפיד אם חברו גורם לו להפסיד מצוה. ונשאלה השאלה: האם יש כאן מקח טעות? שכן השוכר רצה לבדוק בעצמו והאם בגלל שהמשכיר כבר בדק, יכול השוכר לחזור בו מהשכירות, כי הוא שכר בית בחזקת שאינו בדוק על מנת לבדוק אותו.
והשיב רבו: שכל דין חוטף מצוה שחייב לשלם לו עשרה זהובים, הוא רק בחוטף מצוה דאורייתא, אבל חוטף מצוה דרבנן, אינו חייב. ומכיוון שמצות בדיקת חמץ היא מדרבנן, כי מדאורייתא מספיק ביטול חמץ, ואין צורך בבדיקת חמץ, על כן פטור. אולם החיד"א עצמו מביא שיש פוסקים שגם בחוטף מצוה דרבנן חייב לשלם עשרה זהובים ואין הבדל בין מצוה מן התורה למצווה מדרבנן.
כמה הם עשרה זהובים בימינו? כמה חייבו חכמים לשלם על חטיפת מצוה? לפי ערך הזהב היום, התשלום הוא מעל 2000 ₪ (על כך ובהרחבה על כל הנושא ראה במאמרו של מו"ר "החוטף מצווה מחברו", מאבני המקום קובץ יד, עמ' 72-65). הגמרא (חולין פז ע"א) מביאה מקרה שאדם חטף מצווה מחברו, כגון שחברו שחט עוף, והשוחט עוף מצוה עליו לכסות את דם השחיטה בעפר, ובא אחר וחטף ממנו את מצות כיסוי הדם. במקרה כזה חייבו רבן גמליאל עשרה זהובים שהם למעלה מ-2000 ש"ח. מכאן למדו חכמים שאם אדם חטף מחברו מצות ברכת המזון שיש בה ארבע ברכות, חייב לשלם 40 זהובים, שהם למעלה משמונת אלפים ש"ח.
מתשובות אלו אנו לומדים כמה ישראל מחבבים את המצוות. רבותינו לא נשאלו כיצד אפשר להיפטר מבדיקת חמץ, אולי על-ידי שישכירו את הבית לנכרי בי"ג ואז נפטרים מבדיקת חמץ. אלא החיד"א ורבותיו נשאלו שאלות הפוכות, כי האדם הבריא אוהב המצוות ומחבבן ואינו רוצה שיחטפו ממנו מצוות. גם מצוות דרבנן יקרות לו הרבה יותר מעשרה זהובים (ראה מנחת חינוך מצווה ב, כב שאדם צריך להביא עצמו לחיוב מצוות ביעור חמץ, ומראש צריך להשאיר מעט חמץ כדי לקיים בו מצוות ביעור ואם לא, בעידנא דריתחא מענישים על זה שאינו מביא עצמו לקיום המצווה כמו במצוות ציצית [מנחות מא ע"א]).
אמנם במקרה שנשאל החיד"א שהעני בדק במקום העשיר, שם פטר החיד"א את העני, שכן העשיר בירך על הבדיקה וגם בדק חלק מהחדרים, ורק את השאר חטף ממנו השכן, והיה זה רק שיירי מצוה, ועל כן אינו חייב.

השיטות בביעור החמץ כהדרכה רוחנית
על דרכי המאבק ביצר הרע, ניתן ללמוד גם ממחלוקת הראשונים בשאלה: האם אדם עובר מהתורה על "בל יראה" ו"בל ימצא" אם יש בביתו חמץ שאינו ידוע. מהטור (תלד, ב) משמע שאם בדק ולא מצא ויש חמץ ברשותו שלא מצאו, עובר על איסור. הר"ן (פסחים א ע"א ד"ה בודקין) לעומתו סובר שמהתורה יש שתי דרכים כדי לקיים את מצות ביעור חמץ: ביטול או בדיקה וביעור. לכן אם אדם בדק ולא מצא חמץ, עשה את המוטל עליו ואינו עובר על מה שלא מצא. לשיטת התוספות (פסחים כא ע"א ד"ה ואי אשמעינן) מהתורה אינו עובר על "בל יראה" ו"בל ימצא" אם נמצא בביתו חמץ שאינו ידוע, גם אם לא בדק (ראה בהרחבה במאמרו של מו"ר "חיוב בדיקת חמץ", מאבני המקום יג, עמ' 152-147).
ונראה ללמוד ממחלוקת הראשונים הזו הדרכה כללית, עד כמה אדם צריך לחפש ולבדוק אחר החמץ שבלבו, הוא יצר הרע. לשיטת התוספות שדין תורה ביחס לבדיקת חמץ הוא שאין לאדם אלא מה שעיניו רואות וכל דין הבדיקה הוא מדרבנן, זו גם ההדרכה עד כמה אדם צריך לחשוש שמא נכשל ואינו מודע למעשים שעושה שהם אסורים ולא ראויים: אין לאדם אלא מה שעיניו רואות ורק על דברים אלו צריך לחזור בתשובה. לשיטת הר"ן חיוב הבדיקה הוא מהתורה, ואם בדק אחר היצר ולא מצא עשה את המוטל עליו. לשיטת הטור גם אם לא מצא, צריך "לבטל" את החמץ שבלבו ולומר לעצמו שהוא רוצה להיות מתוקן ואם יש לו טעויות הם לא לרצונו.
המחלוקת הזו מורה שיש שלוש הדרכות בעבודת ה' של ביעור החמץ שבלב. אדם שבאופי שלו הוא לחוץ וחיפוש מתמיד אחר חטאים שאולי עשה עלול לפגוע בו, ההדרכה המתאימה לביעור החמץ שבלבו ולחזרה בתשובה היא של תוספות: אין לאדם אלא מה שעיניו רואות. לאדם בינוני ההדרכה הנכונה היא של הר"ן: עליו לבדוק ולחפש אך בכך עשה את המוטל עליו ואינו צריך לחשוש לחטאים נוספים. ולאדם שאינו נלחץ כלל מהתקדמות רוחנית, ההדרכה הנכונה היא כשיטת הטור: עליו לבער את כל החטאים שבלבו, וגם אם לא מצא צריך לבטלן בלבו ולומר לעצמו שהוא רוצה להיות מתוקן ואם יש לו טעויות הם לא לרצונו.

עד כמה להתאמץ בהכנות לפסח?
בפרשיית הקרבת הקרבנות מגדירה התורה שהבאת סוג בעל החיים שבקרבנות תלויה ביכולתו הכלכלית של מביא הקרבן. ובמשנה אחרונה במסכת מנחות אף נאמר שאין הבדל בין הקרבנות השונים אלא: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים", כי הן בקרבן עשיר והן בקרבן הדל נאמר בתורה: "אשה ריח ניחוח". ההבנה של חז"ל בפסוקים אלו היא הדרכה כללית בעבודת ד'. התורה מדריכה שכל אחד יכול להדר כפי יכולתו ולא יותר מכפי יכולתו, ואם עשה כפי יכולתו מה שהקב"ה ציווה, ודאי שכרו מרובה. אמנם התורה לא ציוותה על מכנה משותף נמוך לפיו יביאו כולם מנחות ולא קרבן בהמה דקה או יביאו בהמה דקה ולא יביאו בהמה גסה, אלא יש קרבנות גדולים של בהמה ויש של מנחה שהוא קורבן מצומצם מאד. מי שיש לו את היכולת להביא קרבן גדול מחויב להביא קרבן גדול ומי שאין ביכולתו אינו מחויב אלא כפי יכולתו. ועוד לימדונו חז"ל שלא רק המעשה עצמו הוא החשוב אלא הכוונה. אין להסתפק במעשים עצמם, אלא יש להתכוון בעשייתם לשם שמים, וזה חיוב גדול לכשעצמו. לא מספיק להביא קרבן גדול אלא צריך לכוון בהבאתו לשם שמים, ומי שיכול להביא קרבן גדול לא יוכל להביא קרבן קטן ולומר: העיקר הכוונה. אין זה רצון הקב"ה ממנו. מי שבידו להביא קרבן גדול יביא גדול ומי שאין בידו יביא קטן וכוונתו רצויה.
הדברים אמורים גם כלפי ההכנות לפסח. יש אנשים שההכנות קשות עליהם ולהם צריך לומר שלא צריכים לעשות למעלה מיכולתם ובלבד שיעשו את מה שהתורה חייבה אותם כמינימום וכמובן יתכוונו במעשיהם לשם שמים. את החיובים יעשו ובהידורים ימעטו. אבל מי שיכול לעשות יותר, מחויב לעשות יותר! מצופה ממנו להדר והוא אינו יוצא ידי חובה בעשיית המינימום. אין להסתכל על הזולת ולעשות כמותו. כל איש צריך לעשות כפי יכולתו. אם מעט ואם הרבה. לא נקבע בתורה מכנה משותף נמוך שכמוהו יעשו כולם, אלא מי שיש בידו יותר להדר חייב בזה, ומי שאין בכוחו יעשה מה שיכול ובלבד שיכוון לבו לשמים. "אחד המרבה ואחד הממעיט".

כמות החמץ החייבת בביעור
כתוב בשולחן ערוך (או"ח תמב, ח):
היו [...] שני חצאי זתים בשני מקומות וחוט של בצק ביניהם [...] בבית אף על פי שאם ינטל החוט אין ניטלין עמו, חייב לבער מפני שפעמים מקבץ אותם. היה חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, חצי זית בבית זה וחצי זית בבית שלפנים ממנו, הואיל ואלו החצאי זתים דבוקים בכותלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער אלא מבטלו בלבו ודיו.
הסיבה שלא צריך לבער במקרה שיש בבית רק חצי זית היא: כי חצי שיעור של "בל יראה" ו"בל ימצא" אינו אסור מהתורה (ראה ט"ז תמב, ה). בשערי תשובה מסביר בשם שו"ת חכם צבי (סימן פו), מדוע ב"בל יראה" לא עוברים גם על חצי שיעור. לדברי ה"חכם צבי" הדין שחצי שיעור אסור מהתורה נלמד מאיסור אכילת חֵלֶב ואיסור זה שייך רק באיסורי אכילה ולא באיסור "בל יראה" ו"בל ימצא". עוד מסביר החכם צבי שחצי שיעור אסור מהתורה רק כשעושה מעשה להחשיב את החצי שיעור, כגון שאוכלו. אבל אם רק מניחו בביתו ולא מבערו לא עשה כאן מעשה אקטיבי שמחשיבו ולכן אינו מצטרף לאיסור. ב"שאגת אריה" (הישנות, סוף סימן פא) מביא הבדל אחר בין חצי שיעור ב"בל יראה" ו"בל ימצא" לבין שאר איסורי אכילה. לדבריו חצי שיעור אסור כי ראוי להצטרף למפרע לשיעור, כגון שאכל חצי שיעור של איסור ועוד חצי שיעור של איסור אחר כך: שניהם מצטרפים לאיסור. אך באיסור "בל יראה" אם היה חצי שיעור ואחר כך נוסף עוד חצי שיעור של חמץ בבית, רק משעה שנוסף החצי שיעור של החמץ חל האיסור ולא למפרע.
אנו לומדים שאם נמצאו בבית פירורי חמץ האדם לא עובר עליהם ב"בל יראה" ו"בל ימצא". אם כן שוב אנו רואים שאפשר לנקות לפסח בלי עצבנות, ולא נחפש דרך למכור את הבית לנכרי ובכך לעקוף ולהפטר מהמצוות.

גדר חיוב בדיקת חמץ
נבאר נושא נוסף הקשור בבדיקת חמץ. נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר ללמוד תורה בזמן בדיקת חמץ. השולחן ערוך (או"ח תלא, ב) כתב:
יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק, ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד לא ילמוד עד שיבדוק. ואם התחיל ללמוד מבעוד יום אין צריך להפסיק.
ומדייק המגן אברהם (ס"ק ז וראה ס"ק ח) מהמילים "מבעוד יום", בלשון השולחן ערוך, שאם התחיל ללמוד בלילה אחרי שהגיע החיוב - מפסיק. על דברי השולחן ערוך מגיה הרמ"א: "ויש אומרים שצריך להפסיק, וכן נראה לי עיקר".
ומבאר הגר"א את מחלוקת השו"ע והרמ"א, שהיא תלויה בשאלה האם חיוב הבדיקה לפני חצות היום היא מדאורייתא שהרי חלק מהבדיקה הוא ביטול החמץ. אם החיוב הוא מהתורה יש להפסיק מחשש שישכח לבדוק, ואם החיוב הוא מדברי סופרים אין חובה להפסיק. ונראה לי לבאר בכוונת הגר"א את המחלוקת, האם כיוון שבדיקת חמץ מועילה לצאת ידי חובת "בל יראה" ו"בל ימצא" כשיגיע זמן חיוב המצווה: בחצות היום, לכן הבדיקה נחשבת דאורייתא ויפסיק מלימודו או שמא כיוון שעכשיו אין זה קיום המצווה מדאורייתא - לא יפסיק מלימודו.
ומוסיף הגר"א שמדברי הטור (סימן תלא) רואים שהבין באופן אחר מדוע יש להפסיק אפילו אם התחיל מבעוד יום (לביאור הבנתו זו של הגר"א בדברי הטור ראה ברכת אליהו על הגר"א, כרך ז עמ' ח). ומבאר הגר"א שטעמו של הטור הוא על פי דברי הירושלמי (פסחים א, א) שלומד את חובת הבדיקה בלילה מהפסוק: "ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חוקת עולם" (שמות יב, יז), ולומד הירושלמי: "עשה שיהו היום והלילה משומרים". אם כן גם אם מצווה זו אינה מדאורייתא, מכל מקום יש חיוב לעסוק בשימור מחמץ החל מליל י"ד ועיקר המצווה היא לבדוק בלילה. ואם ילמד בכניסת י"ד נמצא שאינו עוסק בשימור, והריהו מבטל את המצווה. כלומר לפי הטור, הצורך להפסיק מלימודו אינו מחשש שמא ישכח לבדוק, אלא שזהו עיקר המצווה לבדוק מהלילה.

בלי עצבנות בקיום המצוות
בין אם חיוב בדיקת החמץ היא מדאורייתא ממש ובין אם היא כעין דאורייתא, מדיון זה אנו לומדים עד כמה חשובה וחביבה מצווה זו. אלא שמצב זה מביא לפעמים אנשים לתחושת לחץ ועצבנות, שמא לא יבדקו כראוי. יש לדעת כי ה' אינו רוצה שנעבוד אותו בצורה עצבנית! עבודת ה' צריכה להיות בשמחה ובשלווה פנימית, בכל עת ובכל מצב. הלחץ מקיום המצווה עלול לגרום כאמור, אפילו להצעת 'פתרון' להשכיר את הבית לגוי, וכך להפקיע את חובת הבדיקה. ראשית, יש לדעת כי 'פתרון' זה בעייתי מבחינה הלכתית. אמנם השכרת מקום החמץ מותרת מפני שמקום החמץ אינו מקום הראוי למגורים, אבל השכרת בית ואפילו חדר שלם עלולה להיות איסור של השכרת בית לגוי בארץ ישראל.
מעבר לאיסור ההלכתי שבכך, ישנו עניין מהותי יותר: לא קיבלנו מצוות כדי שנמצא דרך להיפטר מהן! אנחנו צריכים לבדוק חמץ בישוב הדעת ומתוך שמחה של מצוה. העצבנות בקיום המצווה עלולה לנבוע מכך, שאנחנו חושבים שאנחנו חייבים לעשות הרבה יותר ממה שאנו באמת חייבים. לכן, יש לדעת את דרישות המצווה: פירור ואבק אינם חמץ, וכמובן לא עוברים עליהם בבל יראה. יש לבדוק רק חתיכות חמץ של ממש, חתיכות שהאדם מחשיב אותם כאוכל. אמנם במקומות בהם החמץ עלול ליפול לתוך האוכל, יש לבדוק גם חתיכות קטנות יותר. אך לא יותר מכך.

נר או אור חשמל?
רבים שואלים האם גם היום, בעידן החשמל, יש לבדוק על ידי נר? תשובתנו היא כי חכמים תיקנו את הבדיקה בנר (פסחים ז ע"ב), ולכן גם אם אין בכך חובה גמורה – הרי שכחיבוב מצוה, וכחיבוב מנהג ישראל שבכל הדורות, אף אנו מתחילים את הבדיקה בנר. אולם, לאחר בדיקה סמלית זו יש לבדוק את החמץ בצורה הטובה ביותר, שזו מטרת המצווה. ובדיקת חמץ טובה בימינו צריכה להיות על ידי אור חשמלי, או בכל אופן שאכן מאפשר לבדוק כראוי, כי בימינו נר אינו מאפשר בדרך כלל לבדוק בכל המקומות כמו שצריך.




^ 1.. נאמר בדרשת שבת הגדול בשנים תשס"ז, תשס"ט.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il