בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

מהות השותפות וחלוקתה

שיעור זה עוסק במהות המושג שותפות, וזאת דרך פרטי ההלכות העוסקות בחלוקת שותפות ועוד.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

חשוון, התשס"ד
9 דק' קריאה 51 דק' צפיה
דברי הגמרא
שנינו בתחילת מסכת בבא בתרא: "השותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר, בונים את הכותל באמצע". לפי הפירוש בגמרא שהתקבל להלכה, המשנה עוסקת בשותפים בחצר שרצו לחלוק אותה ביניהם, ומדובר בחצר קטנה שאין אפשרות לחלקה אלא בהסכמת שני הצדדים. וכיון שהסכימו לחלק את השדה, הריהם מחוייבים לבנות כותל בין שניהם, למניעת היזק ראיה.

ובגמרא "וכי רצו מאי הוי, ליהדרו בהו? שקנו מידו". על כך שואלת הגמרא – והרי זהו קניין דברים, כלומר הקניין אינו על דבר ממשי אלא על הרצון בלבד! ועונה הגמרא "שקנו מידם ברוחות. רב אשי אמר כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק וזה בתוך שלו והחזיק".

מחלוקת התוספות והרמב"ן
שואלים התוספות במקום, מה בא רב אשי להוסיף על ההסבר הראשון "שקנו מידם ברוחות"? הרי עיקר תשובת הגמרא הראשונה היא שהקניין אינו על הרצון אלא על השדה עצמה; וגם רב אשי עונה כך, אלא שבמקום לומר שקנו בקניין סודר הוא אומר שקנו בקניין חזקה, ואם כן אין בדבריו כל תוספת בעלת משמעות על עצם התשובה!

ועונים התוספות שרב אשי בא להשמיע, שלמרות שבדרך כלל כאשר אדם מוכר קרקע לחבירו, והקונה עושה את מעשה הקניין שלא בפני המוכר – על המוכר לומר לקונה לומר לו 'לך חזק וקני', ובלעדי אמירה זו אין למכירה תוקף, הרי שבשותפים אין צורך לומר זאת, ומספיק שסיכמו ביניהם שזה יקח רוח צפונית וזה יקח רוח דרומית.

התוספות אינם מבארים את הטעם לחידוש זה, שאין צריך לומר לך חזק וקני. הרא"ש אומר אף הוא כדברי התוספות, ומוסיף לבאר את הטעם, וזו לשונו: "ואע"ג דבעלמא אמר חזקה שלא בפניו צריך לומר לו לך חזק וקני, הני מילי בדבר שאין לו חלק בו אלא בקניין זה. אבל הכא שהקרקע היא של שניהם מועלת חזקה מדעתו שלא בפניו אפילו לא אמר לו לך חזק וקני". כלומר, כיון ששלקונה יש כבר חלק בשדה לפני החלוקה אין צורך באמירה. ועדיין יש להבין את גוף הטעם, הרי סוף סוף למרות שהשדה כבר שלו מדובר כאן בפעולה משפטית שיש צורך בשבילה בקניין, ומדוע צורת הקניין הנדרשת לשם כך שונה מקניין רגיל?

הרמב"ן חולק על הדין שחידשו התוספות, ולדעתו בכל מקרה יש צורך לומר לך חזק וקני. התוספות בנה את דבריו על דברי רב אשי שלכאורה אין בהם חידוש, אך הרמב"ן אומר שרב אשי לא ידע את תירוצו של ר' יוחנן, והגמרא הביאה את שניהם.

ביאור מחלוקת הראשונים על פי אבן האזל
במה נחלקו הראשונים?

כדי להבין את טעם ההבדל בין מכר רגיל לבין שותפים, מעלה בעל 'אבן האזל', ר' איסר זלמן מלצר, שתי אפשרויות להבנת הצורך באמירה 'לך חזק וקני'. אפשר לומר שאמירה זו הינה אמצעי לגילוי רצונו של המוכר ולגמירות דעתו, ובלעדיה לא נגמרה ההסכמה. אמנם המוכר והקונה דיברו ביניהם שהמוכר רוצה למכור והקונה רוצה לקנות, אך ללא האמירה 'לך חזק וקני' אין גמירות דעת מוחלטת. ואפשר לומר באופן אחר, שאמירה זו אינה בשביל גילוי הדעת, אלא היא חלק ממשי ממעשה ההקנאה . בלי הסכמתו של המקנה לביצוע מעשה הקניין, אין הקונה יכול לעשות מעשה קניין בחצר, שהרי אין היא שייכת לו.

מעתה, אם נבין שהאמירה נדרשת לגילוי הרצון, אכן אין סיבה להבדיל בין מכר רגיל לבין חלוקת שותפות. בשני המקרים יש צורך בגמירות דעת, וכך כנראה סובר הרמב"ן. אולם אם נבין שהאמירה היא חלק ממעשה ההקנאה, שכדי שהקונה יוכל לעשות מעשה קניין בדבר שאינו שלו עליו לקבל רשות, ברור כי בשותפים אין צורך בכך. וכך סוברים התוספות והרא"ש 1 .

שותף המוכר את חלקו לחבירו
עד כאן עסקנו בחלוקת חצר בין שותפים. הרדב"ז בתשובה דן במקרה אחר, בו אדם מוכר את חלקו לשותפו, וכותב שבמקרה זה יש צורך לומר 'לך חזק וקני'. וכותב על כך המחנה אפרים, שדבריו אינם כדברי התוספות והרא"ש בסוגייתנו, שכתבו שבחלוקת שותפות אין צורך לומר זאת. לעומתו כותב הפתחי תשובה 2 שלא קשה על הרדב"ז: ראשית משום שהרמב"ן חולק על התוספות, וזכותו של הרדב"ז לסבור כמותו, וכן יש להבדיל בין המקרים: התוספות והרא"ש עוסקים בחלוקת שותפות, שמוגדרת כבירור שני החלקים. לעומת זאת כאשר אדם מוכר חלקו לשותפו הרי זו מכירה רגילה, ולכן יש צורך לומר לך חזק וקני.

נתבונן בחילוקו של הפתחי תשובה: לפי סברת אבן האזל לשיטת התוספות, שהטעם שאין צורך לומר לך חזק וקני הוא שאמירה זו נועדה רק לקבל רשות לעשות בחצר מעשה קניין, ובשותפים ממילא יש רשות לכל אחד להשתמש בחצר, הרי שגם בשותף המוכר את חלקו לחבירו כך הדבר! וממילא צודק המחנה אפרים, שאין לחלק בין המקרים.

ביאור שיטת התוספות לפי הפתחי תשובה
נראה שהפתחי תשובה הבין אחרת את הסיבה שבחלוקת שותפות אין צורך באמירה לך חזק וקני. לשיטתו, חלוקה אינה אלא בירור, ומעשה של בירור חלקים כלל אינו דורש מעשה קניין, שכן כל אחד מקבל את חלקו השייך לו כבר לפני כן. לעומת זאת כאשר שותף קונה את חלקו של השני הרי הוא מקבל חלק שלא היה שייך לו, והרי זה כהקנאה רגילה.

חלוקת שותפות – בירור חלקים או הקנאה?
ונראה שבגוף השאלה כיצד להבין את צורת חלוקת השותפות, בירור חלקים או הקנאה, נחלקו הרמב"ם והרא"ש.
הטור 3 מביא מחלוקת ראשונים: הרא"ש כתב שאם השותפים עשו קניין שזה רוצה ברוח פלונית וזה רוצה ברוח פלונית, הרי זה נחשב קניין דברים, שאינו מועיל, ויש צורך שהקניין יהיה על החלקים בעצמם. אולם לשונו של הרמב"ם 4 היא שעושים קניין "שזה רצה ברוח פלונית וזה רצה ברוח פלונית", ואם כן הריהו חולק על הרא"ש. ובפשטות דברי הרא"ש הם המובנים, שהרי לפי הרמב"ם אין כאן קניין על חפץ ממשי אלא על דברים ורצון בלבד, ויש להבין את טעמו של הרמב"ם שכתב שקניין זה מועיל.

הבית יוסף דן בדבר, וכותב שהרמב"ם עוסק באופן שהשותפים ביררו את דבריהם לפני הקניין – מהו החלק שיקבל כל אחד - ולכן הקניין מועיל, והרא"ש שחלק עליו הבין שהוא עוסק באופן שלא הוזכר בירור עד לאחר הקניין. ועדיין יש להבין את הסברו לשיטת הרמב"ם, מה בכך שהצדדים ביררו דבריהם לפני הקניין? סוף סוף הקניין עצמו נעשה על הרצון, וזהו קניין דברים! וכך העיר כבר הפרישה על דברי הבית יוסף.

הדרישה מבאר את הרמב"ם אחרת, ולפיו דברי הרמב"ם מתפרשים כפשוטם, שהקניין הוא על עצם הרצון. ומבאר הדרישה, שההסכמה ביניהם אינה על עצם החלוקה, אלא על האופן שבו היא תתבצע: איזה חלק בדיוק כל אחד רוצה. ומחדש הרמב"ם, שלמרות שלא אמרו 'זה שלך וזה שלי' אלא רק מה כל אחד רוצה – אין זה קניין דברים, כיון שהקניין הוא רק על צורת החלוקה ולא על עצם החלוקה.

גם הסברו של הדרישה זוקק עדיין ביאור, כיצד מועיל מעשה קניין שאינו על החפץ עצמו? וכדי להבין זאת נראה לומר, ששורש מחלוקת הראשונים נעוצה במהותה של חלוקת שותפות. לרמב"ם חלוקת שותפות היא למעשה בירור מהו החלק השייך לכל אחד, ולכן אין צורך לשם כך במעשה קניין, אלא די בהסכמה איך תהיה החלוקה. תפקיד החלוקה מעיקרו אינו אלא לברר איזה חלק שייך לכל אחד, וממילא גם הקניין מברר רק את צורת החלוקה. אולם לפי הרא"ש פעולה של חלוקת שותפות היא הקנאה רגילה, ולכן קניין "שזה רצה ברוח פלונית וזה ברוח פלונית" הוא קניין דברים.

הבנה זו מתאימה לדברי הרמב"ם בהלכה הבאה: "האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל, כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן בהנייה שנעשית להם ששמעו זה מזה לדבר שהסכימו עליו גמר כל אחד מהן ומקנה לחבירו". הרמב"ם מחדש שאם השותפים עשו קניין שיעשו על פי הגורל – הדבר מועיל, ועל כך השיג הראב"ד "לא נתחוורו דבריו". הראב"ד לא פירש את כוונתו, אך פירשו המפרשים שלראב"ד – גורל אינו מעשה קניין, וממילא אינו מספיק להקנאה. ונראה שהסבר המחלוקת הוא שלפי הרמב"ם חלוקה עניינה בירור החלק השייך לכל אחד ולכן גורל מספיק, אף שאינו מעשה קניין בחלקים עצמם. חיסרון של קניין דברים יהיה רק אם שיעשו קניין שהם יחלקו ביניהם, שכן קניין זה לא עשה כלום, הוא לא בירר מה מקבל כל אחד. אולם אם קבעו איך מחלקים ועל כך עשו קניין – אין צורך ביותר מכך, כיון שעוסקים בחלוקת שותפות. לעומת זאת לפי הראב"ד, חלוקת שותפות אינה פעולה של בירור אלא של הקנאה, כדעת הרא"ש.

צורת החזקה לפי הרמב"ם
מחלוקת מהותית זו בין הרמב"ם לרא"ש באה לידי ביטוי בהלכה נוספת.

הרא"ש 5 כותב כי אין צורך ששני הצדדים יעשו מעשה קניין, אלא כאשר אחד השותפים עשה קניין ממילא זכה גם השותף השני, שכן אין זה שונה מקניין חליפין רגיל, בו רק המוכר עושה קניין סודר וממילא זכה הקונה בחליפין.

המפרשים דנו בשאלה מהי דעת הרמב"ם ביחס לכך. הרמב"ם 6 כתב "וכן אם הלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו, אע"פ שלא קנו מידם אין אחד מהם יכול לחזור בחבירו". הטור כתב שמדברים אלו משמע שהרמב"ם חולק על הרא"ש, וסובר שיש צורך שכל אחד יעשה בנפרד חזקה בחלקו, אולם הבית יוסף כתב שהרמב"ם רק העתיק את לשון הגמרא, וכשם שבגמרא פירשו התוספות והרא"ש שאין הכוונה ששניהם צריכים לעשות מעשה חזקה – כך אפשר לפרש בדעת הרמב"ם 7 .

נראה שצודק הבית יוסף שאין מדברי הרמב"ם ראיה מוחלטת, אך יש בהחלט גם מקום להבין בדברי הרמב"ם כפי שהבין הטור, שצריך ששניהם יעשו קניין, שכן הרמב"ם כפוסק הלכה רגיל לפרש את דבריו יותר מהגמרא, וכיון שהוא השאיר את לשון הגמרא כמו שהיא – הדבר מלמד שלדעתו הגמרא מתפרשת כפשוטה, וכל אחד צריך לעשות מעשה קניין. הבנה זו מתאימה לשיטת הרמב"ם, שרגיל לפרש כהבנה הפשוטה יותר בגמרא.

הבית יוסף 8 מביא את ההגהות מיימוניות שכתב גם הוא "ודוחק לומר דאו זה או זה קאמר", ומבאר שלא מדובר בקניין גמור, אלא צורת החלוקה היא "לאו חזקה ממש קאמר כגון נעל גדר ופרץ אלא הילך כל אחד בחלקו". הוא מדייק זאת מהמילה 'והלך', וחידושו של רב אשי הוא שאע"פ שבדרך כלל הילוך אינו מועיל לשם קניין (מלבד שביל של כרמים שזה עניינו), מכל מקום בקניין רוחות מספיק הילוך, כיון שבירר כל אחד רוח לעצמו הרי גמר בדעתו שיהיה זה חלקו, אבל כיון שזו חזקה גרועה לא זכה אחד על ידי המעשה של השני.

כדברי ההגהות ברמב"ם יש לדייק מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות שכתב "הלך והחזיק ברגלו ". נעל גדר ופרץ אינם ברגלים ובודאי לאו דוקא ברגלים! אלא משמע כמו ההגהות, שמדובר בהילוך. והדברים מסתברים גם מההקשר בו מדובר, בשני שכנים שתמיד השתמשו בחצר, ועכשיו הריהם ממשיכים להשתמש בדרך אחרת.

הבית יוסף הוסיף וכתב שנראה שגם ההגהות מיימוניות יודה שאם אחד עושה קניין גמור הדבר מועיל, ודוקא בהילוך שהיא חזקה גרועה אין חזקת האחד מועלת לחבירו. אך אולי ניתן להוסיף ולומר שבדווקא צריך ששניהם יעשו מעשה קניין, והטעם לכך הוא שכיון שאין זו פעולת הקנאה אלא בירור יש צורך דווקא באופן שכל אחד מברר את חלקו, ולא יועיל מעשה קניין רגיל.

ושמא אף משמעות 'מחזיק' בהקשר זה כלל אינה מעשה קניין, אלא המשך ההשתמשות: גם לפני כן כל אחד השתמש, אך עכשיו בצורה אחרת. למעשה, קשה לראות בחזקה זו מעשה קניין המעביר את הבעלות, שהרי גם כשהם היו שותפים הם השתמשו בחצר, ואין במעשה זה שום חידוש. ובסברא זו דן המחנה אפרים, ביחס לשוכר שרוצה לקנות את הקרקע, האם הוא צריך מעשה בולט מעבר להשתמשות הרגילה? שלכאורה כיון שכל הזמן השתמש בחצר, מעשה הקניין אינו בולט. וכאמור, הדבר דומה למקרה שלנו.

על כל פנים, נחלקו הראשונים אם חלוקת שותפות נחשבת הקנאה, או שהיא נחשבת בירור, ואם נבין כך מספיקה הסכמה לעצם צורת החלוקה, אין צורך במעשה קניין אלא הליכה בעלמא - בירור החלקים, ומספיק גם גורל.

ביאור שתי ההבנות בגדר השותפות
ננסה להבין מדוע באמת חלוקת שותפות שונה מהקנאה רגילה, ולשם כך נשאל מהי משמעות השותפות? באופן ראשוני ניתן לומר שבשותפות יש לכל אחד חצי, אך הדבר אינו פשוט, שהרי אין כל ערך לחצי כלי? על כן ניתן לומר שכל אחד בעלים על הכל, אך גם הבנה זו אינה פשוטה, שהרי אין שתי בעלויות על אותו דבר – לא יתכן שגם ראובן בעלים על הכל וגם שמעון בעלים על הכל!

לכן אפשר לומר שמצב של שותפות - לפחות בדבר שאין בו כדי חלוקה – הוא מצב שבו לשניהם יחד יש בעלות על כל החפץ. דומה הדבר למצב המשפטי של חברה בע"מ. גדר זה הינו מופשט – ל"שניהם יחד" יש בעלות על כל החפץ (גדר זה מזכיר גם את דברי המהר"ל על מעלתו של לימוד בחברותא, שחברותא הופכת את התורה לכללית. התורה אינה תורה של ראובן ולא של שמעון, אלא היא של הכלל, של החברותא).

נמצא לפי הבנה זו שבפועל יש לכך אחד חצי מהערך של הכלי, אך בעצמותו של הכלי אין לאף אחד כלום, שהרי הוא שייך לשניהם. רק שניהם יחד יוכלו לתבוע את החפץ.

אכן אפשר לומר אחרת, שלכל אחד יש חצי כלי, ולמרות שאין לכך ערך – זה מה שיש. לפי הבנה זו, יש לכל אחד בעלות ממשית על חלק מהחפץ, והוא יכול לתבוע חלק זה.

ובפשטות, שאלה זו נתונה במחלוקת ראשונים בדין גוד או איגוד. מבואר בגמרא 9 כי בחפץ שאין בו כדי חלוקה, יכול האחד לומר לחבירו 'או שאתה קונה ממני את חלקי, או אני קונה ממך את חלקך'. הרא"ש הביא את שיטת הר"י מיגאש, לפיו דין זה נאמר רק במתנה או בירושה, שאז השותפות היא בעל כרחם, אבל לא כאשר השותפים השתתפו מרצונם. בפשטות, טעמו של הר"י מיגאש הוא שדין גוד או איגוד הוא תקנה, ואינו מעיקר הדין – וממילא התקנה מוגבלת למקרה שאכן היא נצרכת. הרמב"ם חולק, ולדעתו בכל שותפות אפשר לומר גוד או איגוד, ונראה שלדעתו היכולת לומר זאת היא מן הדין. ומעתה נתבונן, מה ההיגיון שיוכל אדם לכפות את חבירו מן הדין לחלוק? מדוע חבירו אינו יכול לומר לו שישארו שותפים?

אם השותפות היא בחפץ ולכל אחד יש חצי כלי אזי באמת אין סיבה שיוכל אחד לכפות את חבירו לחלק, זכותו של כל אחד לומר שאין הוא רוצה לוותר על החצי שלו. אך אם לכל אחד יש חצי מהערך , הרי שהערך ניתן לחלוקה. החפץ שווה מנה, ואפשר לחלק את המנה לשנים.

ולאור הבנת מצב השותפות, נבין גם את משמעותה של חלוקת שותפות בה עסקנו בתחילה. אם בשותפות שניהם יחד בעלים על הכל, הרי שחלוקת השותפות פירושה שכל אחד קונה מהבעלות המשותפת חלק, וזהו רק מימוש הבעלות בפועל, אין כאן ממש הוצאה מיד השני, ועל כן די בהילוך, ומאידך מובן מדוע כל אחד צריך לעשות קניין, כי אין כאן החלפה אלא כל אחד צריך לעשות פעולה המראה על מימוש הזכויות שלו בשותפות 10 . וכך גם משמע מלשון הגמרא 'שקנו מידם' . מי קנה מידם? מדוע צריך להיכנס מישהו שלישי, מדוע לא כתוב 'שעשו קניין'? משמע שצריך לעשות שני קניינים, וכך מסביר הפלפולא חריפתא, וזאת משום שצריך לקנות מהשותפות, משני נציגי השותפות. אולם אם לכל אחד יש חצי אין צורך בשני קניינים, מספיק שאחד יעשה קניין ובכך החלוקה נגמרת, כמו בקניין סודר, וכדברי הרא"ש.


^ 1 יש לציין כי הסבר זה אינו כתוב בפירוש באבן האזל אך כך נראה בכוונתו.
^ 2 סימן קצב, ג.
^ 3 סימן קע"ג.
^ 4 הלכות שכנים ב, י.
^ 5 סימן א, אות ג.
^ 6 הלכות שכנים ב, י.
^ 7 ומוסיף הב"י שמה שכתוב בטור הוא טעות סופר ויש לגרוס הרמב"ן, וכתב שכן כתב הרמב"ן בחידושיו. אולם הדברים לא נמצאו בחידושי הרמב"ן שלפנינו.
^ 8 סימן קע"ז.
^ 9 יג ע"א.
^ 10 ויש להעיר על הפלפולא חריפתא, שמסביר באופן אחר את הצורך שכל אחד יקנה מהשני.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il