בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמיני
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

פרץ עוזה

מה היה חטאו של עוזה? אלו שתי שיכחות שכח דוד? מה למד דוד מאחיתופל?

undefined

הרב דוד דב לבנון

פרשת שמיני תשנ"ט
6 דק' קריאה
הפטרת השבוע (פר' שמיני) עוסקת בהעלאת ארון ארון האלקים מבית אבינדב, ובמה שארע אז בפרץ עוזה, שהעיב על השמחה. נראה שהקשר של ההפטרה עם הפרשה הוא בהשוואה בין פרץ עוזה לבין מות נדב ואביהוא. נדב ואביהוא מתו "בקרבתם לפני ה' וימותו", ועוזה מת גם הוא בתופסו את ארון האלקים, וקרבתו היתרה אליו גרמה את מיתתו. ננסה לעיין בחטאו של עוזה וע"י זה להבין גם את חטאם של נדב ואביהוא, בחינת בא זה ולמד את זה.

החטא שבתפיסת הארון
הכתוב מתאר את מעשהו של עוזה כך: ( שמואל ב פרק ו)

(א) ויסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף:
(ב) ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ידוד צבאות ישב הכרבים עליו:
(ג) וירכבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה ועזא ואחיו בני אבינדב נהגים את העגלה חדשה:
(ד) וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה עם ארון האלהים ואחיו הלך לפני הארון:
(ה) ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ידוד בכל עצי ברושים ובכנרות ובנבלים ובתפים ובמנענעים ובצלצלים:
(ו) ויבאו עד גרן נכון וישלח עזא אל ארון האלהים ויאחז בו כי שמטו הבקר:
(ז) ויחר אף ידוד בעזה ויכהו שם האלהים על השל וימת שם עם ארון האלהים:
(ח) ויחר לדוד על אשר פרץ ידוד פרץ בעזה ויקרא למקום ההוא פרץ עזה עד היום הזה

מה היה חטאו של עוזה, אמרו חז"ל (סוטה ל"ה.) מפני שהיה לו לדעת ש"ארון נושא את נושאיו" ולא היה לו לחשוש שישמטוהו הבקר. לכאורה קשה להבין חטא זה, הרי הוא רואה ששמטוהו הבקר, ושמא יפול ארון האלקים ויתבזה, האם עליו לסמוך בענין זה על הנס?

על כן מובן מה שאמרו חז"ל ששורש החטא היה בעצם העובדה שנשאו את הארון על עגלה ולא על הכתף, כמצות התורה. ודוד הרגיש שזה חטאו ששכח פסוק מפורש בתורה "ויחר לדוד" - שנעשו פניו "כחררה", מרוב צער על כך. כיצד קרה לו דבר זה ששכח פסוק מפורש בתורה? מובא בילקוט שמעוני (שמואל ב, רמז קמב)
" דרש רבא מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות דכתיב זמירות היו לי חקיך , אמר לו הקב"ה דברי תורה שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותם זמירות הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ואיהו אתיה בעגלה".

חז"ל ראו באמירה זו "זמירות היו לי חוקיך"- כעין קלות הדעת בדברי תורה, שיכולים להאמר כמין זמר, ומתוך קלות ראש, והלא דברי תורה צריכים להלמד באימה בריתת ובזיע, וכן אמרו "אשרי אדם מפחד תמיד- ההוא בדברי תורה" (ברכות ), ופרש"י: שיחזור על למודו תמיד שמא ישכח, וכפי שאמרו כאן "התעיף עיניך בו ואיננו". אלא שאם אמירה זו יסודה בטעות, איך נקבעה לדורות בכתבי הקודש בספר תהילים?

ונראה לומר שמלכתחילה צריך ללמוד תורה מתוך קבלת עול, ומתוך עמל התורה, ואז הופכת התורה כ"דבש ונופת צופים", ו"פקודי ה' ישרים משמחי לב", וחוקי התורה נהים לירה (הרב קוק אמר:"כמו שיש חוקים בשירה, כך יש שירה בחוקים" ), ותורה שנלמדת בלא נעימה, עליה הכתוב אומר "ואני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (סוף מגילה), ובאופן זה נכון לומר זמירות היו לי חוקיך".

שתי שכחות ששכח דוד
מובא בילקוט שמעוני (שמואל ב רמז קמב):
" רבי ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא תשעים אלף זקנים מינה דוד ביום אחד ולא מינה אחיתופל עמהם והוה ארונא טעין כהניא לרומא וטריף להון לארעא שלח דוד ואייתי לאחיתופל, אמר ליה לית את אומר לי מה נעביד לדין ארונא דהוה טעין כהניא לרומא וטריף להו לארעא, אמר ליה שאל לאילין חכימיא דמניתא, אמר ליה דידע למוקמיתיה ולא מוקים ליה יהא סופיה למחנקא אמר מיליא דמינקייא אמרין בכל יומא בכנישתא לא הוית ידעית ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו,
וכן אתה מוצא בשעה שבא דוד לחפור תמליא של בית המקדש חפר חמש עשרה מאות אמין ולא אשכח תהומא ובסופא אשכח חד עציץ ובעא מרמיתיה אמר ליה לית את יכיל לי, אמר ליה למה אמר ליה דאנא הכא כביש על תהומא, אמר ליה ומן אימת את הכא אמר ליה מן שעתא דאשמע רחמנא קליה בסיני ואמר אנכי ה' אלהיך וזעת ארעא ושקעת ואנא יהבית הכא כביש על תהומא, אעפ"כ לא שמע ליה וכיון דרמייה סליק תהומא בעי משטפי עלמא, והוה אחיתופל קאי תמן אמר כדון דוד מת ואני מלך, אמר דוד מאן דחכים למוקמתיה ולא מוקמיתיה יהא סופיה מתחנק אמר מה דאמר ואוקימתיה התחיל דוד עולה ואומר שיר המעלות אעפ"כ הוה סופיה מתחנקא, הדא הוא דמתלא אמר צריך בר נש חשש על לווטתא דרבא אפילו על מגן".

שתי שכחות שכח דוד, ושתיהן למד מאחיתופל. למה נגרמה לו שכחה ראשונה כבר אמרנו. ולמה נגרמה לו שכחה שניה?
נראה שהדבר קשור בקושי לבנות את בית המקדש. החרס המכסה את התהום, נמצא שם מזמן מתן תורה, כאשר "ארץ רעדה ושקטה"- אמרו חז"ל אם רעדה למה שקטה ?
אלא בהתחלה רעדה שמא לא יקבלו עליהם את התורה, אח"כ שקטה שקבלו אותה. שבלי תורה אין קיום לעולם, והיה חוזר לתוהו ובוהו, וקבלתם את התורה עצרה את התהום שלא ישטוף את העולם. ועתה שוב בבנין המקדש תלוי העולם (על שלושה דברים העולם עומד: על התורה- קבלת תורה מסיני, ועל העבודה-ביהמ"ק , ועל גמילות חסדים).ומובא ברמב"ן פר' קורח שדוד התעורר לבנות את המקדש אלא נגזרה גזרה שלא יבנה אותו, אבל אם ישראל היו חפצים בכך היה נבנה "ויסת ה' את דוד לאמר לך מנה את ישראל " ההסתה הזאת באה כדיח לעור את העם למצות מחצית השקל אלא שהם לא התעוררו לכך, ולכן נענשו במגפה. ואז נגלה לדוד מלאך ה' בגורן ארונה שבו נבנה המקדש, ושם נעצרה המגפה. א"כ התקון לחטאת היה ב"שלום" בין כל כלל ישראל וחבור עם הקב"ה וזה הרמז במחיקת ה' לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.

מה למד דוד מאחיתופל?
מובא באבות (ו, ד) "הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וקראו רבו אלופו ומיודעו שנאמר +תהלים נ"ה י"ד+ ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד ואין כבוד אלא תורה שנאמר +משלי ג' ל"ה+ כבוד חכמים ינחלו +שם /משלי/ כ"ח י'+ ותמימים ינחלו טוב ואין טוב אלא תורה שנאשם /משלי/ ד' ב'+ כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". ורש"י שם פרש (ע"פ מסכת כלה רבתי פרק ח') ששני הדברים שלמד ממנו היו א. שלא להלך בקומה זקופה, אלא מתוך אימה ויראה שנאמר: "בבית אלקים נהלך ברגש". ב. להיות ביחד, ולא כת"ח שלומדים לבד. שנאמר: "חרב אל הבדים ונואלו" וכנראה דרשו זאת מהמשך הפסוק המובא במשנה : "אלופי ומיודעי - אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש". יחדיו- להיות ביחד. ברגש- מתוך אימה ויראה. ונראה ששני הלמודים האלו לימד אחיתופל במדרש שהזכרנו: א. להלך לבית אלוקים באימה וברגש למד ממה שאמר לו אחיתופל "בכתף ישאו" - כפי מה שפירשנו לעיל שזה צריך להיות מתוך קבלת עול ובכובד ראש. ולא מתוך זחיחות הדעת וקומה זקופה. ובאמת דוד תקן חטא זה בפעם השניה כשהעלה את ארון האלקים מבית עובד לעיר דוד שנשאו על הכתף (כמובא בדברי הימים), וכן השפיל את עצמו לפניו, ברקודים שרקד לפניו ואמר "והייתי שפל בעיני".

ב. יחדיו- למד ממה שלמדו אחיתופל ששם ה' נמחק כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. וכן לעשות שלום בין הקב"ה לעולם. ורומז גם לשלום בין ת"ח. ולמה שלא הצליח להשפיע על העם שיחפוץ לבנות את בית המקדש, נמצא שהיה זה כשני ת"ח שלומדים בד בבד, ואין הדבר נותן פירות.
נראה עוד ששני הדברים שלמד מאחיתופל מרמזים על שני בתי המקדש, בית ראשון- יסודו היה בגלוי אלקים שבו, בעשרה נסים שהיו בבית המקדש, ובארון אלקים שבו, בעשרה נסים שהיו בביהמ"ק, ובארון שהיה בבית קדשי הקדשים, ונחרב בגלל ע"ז היינו בגלל גאווה ובגלל שלא הייתה בו אימה מספקת כלפי השכינה. והיה חסר בו "בבית אלקים נהלך ברגש". בית שני- יסודו באחדות של ישראל, שבנוהו עזרא עם אנשי הכנסת הגדולה. ופירש המהר"ל שהיה בו יסוד האחדות הנרמזת במילה "הכנסת הגדולה". לא היו בו נסים, ולא היה בו ארון, וכוחו נבע מישראל. לכן חרב בגלל שנאת חינם. ובגלל שהיה חסר בו"אשר יחדיו נמתיק סוד" . וכן חטאו בכך "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" שנהגו קלות ראש בשכינה, והיה חסר להם "בבית אלקים נהלך ברגש".

ולכאורה קשה אם אחיתופל למד את דוד שני דברים כ"כ חשובים וגדולים איך אפשר ללמוד מכאן שאפי' למד מחברו אות אחת כבר צריך לקרוא לו אלופו ומיודעו? עונה "רוח חיים" לר' חיים מוולאז'ין שאחיתופל היתה תורתו מן השפה ולחוץ ולא היה מחובר ל"אחד" - יחידו של עולם. ואעפ"כ דוד למד ממנו, ואמר "שמע האמת מפי מי שאמרה", לכן ק"ו שאם למד מחברו "אפי' דבר אחד" היינו שאותו דבר מחובר אל ה"אחד" שעליו לנהוג בו כבוד ולקרא לו "אלופי ומיודעי".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il