בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מצורע
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חנה

יסודות הטהרה שבמטמוניות

מדוע רק הכהן קובע ומכריע בעניין הצרעת? מדוע צריך הקב"ה לגלות את המטמוניות בדרך שכזאת? מי הם ארבעת המצורעים שלמרות מידותיהם הרעות לא איבדו את נקודת הטוב שבליבם?

undefined

הרב דוד דב לבנון

תזריע מצורע תשס"ב
6 דק' קריאה
והובא אל הכהן
"כי יהיה באיש נגע צרעת והובא אל הכהן", התורה קבעה שטומאת צרעת וטהרתה תלויה אך ורק בכהן. לכאורה הדבר תלוי בחכמה ובידע הלכתי, ומדוע מסרה התורה את ההכרעה בדבר רק לכהן? נראה שזאת מפני שנגע הצרעת אינה עניין טבעי אלא כעין נס שבא להתריע בפני האדם על חטאו ולעוררו לתשובה, כפי שכותב הרמב"ם בסוף הל' טומאת צרעת פרק טז "וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברישעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברישעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר הישמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך".

וכן כתב הרמב"ן בפרושו לתורה רמב"ן (ויקרא פרק יג פסוק מז) "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת - זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו . ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא העניין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה:

ובתורת כוהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתיישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם . וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם".
ולכן ענין טומאתו וטהרתו נמסרה לכהן, שבכוחו להשפיע מכוחו הרוחני ולטהר את האדם מחטאו כפי שנאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא"

בדרך מליצה אומרים על הפסוק "והובא אל הכהן", שהכוונה היא ל"חפץ חיים" הכהן הגדול מאחיו, שבכוחו להביא רפואה למצורע, מפני שטומאת צרעת באה על לשון הרע, והחפץ חיים למד כיצד להינצל מחטא זה.

נאמר במשנה (נגעים פרק יב משנה ה) "כיצד ראיית הבית ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית אלא כנגע נראה לי בבית". מפרשי המשנה מבארים זאת משום "למד לשונך לומר איני יודע". ונלע"ד שיש כאן עומק יותר מזה. שבאה המשנה ללמד אותנו, שרק למי שמוטל עליו להשפיע לרחק או לקרב, לטמא ולטהר הוא יכול לומר טמא וטהור, אבל אדם שהוא זר לדבר, ואין הטומאה והטהרה תלויים בו, אסור לו לקבוע דעה בדבר אף שנראה לו שהוא מבין ויודע, ויכול להביע דעתו. מפני שרק למי ששייך בדבר, יש את הסייעתא דשמיא לכוון לאמת ולומר דברים שישפיעו, ואחרים אין להם את אותה הסייעתא דשמיא, ואינם מסוגלים לרדת לעומקו של חטא לדעת טבעו ודרך תשובתו. וגם בהל' לשון הרע מצאנו שאסור לומר על פלוני שחטא אף שזה אמת אלא אם כן הדברים שאומר הם לצורך כדי להשפיע על החוטא לחזור בו מדרכו הרעה.

ה"משך חכמה" מסביר מדוע המצורע מובא דווקא אל הכהן, מפני שמחלתו מדבקת ורק הכהן שהוא צדיק ויש עליו השגחה אלוקית מיוחדת, שבזכותה לא ידבק מהמחלה יכול להתקרב אל המצורע ולבודקו אם טמא או טהור הוא.
לכאורה דבריו קשים, על פי מה שהבאנו לעיל, שהצרעת אינה מחלה טבעית ופוגעת בחוטאים, אם כן מה חשש יש בה למי שאינו נגוע בחטא? אמנם בגמ' כתובות ע"ז: מסופר על חכמים שנזהרו שלא להתקרב אל המצורע כדי שלא להידבק ממנו, "מכריז רבי יוחנן: היזהרו מזבובי של בעלי ראתן. רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה. רבי אלעזר לא עייל באהליה. רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה. ריב"ל מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר: +משלי ה'+ אילת אהבים ויעלת חן - אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא?", אולם נראה שהם דברו על מצורע בשם מושאל ולא על מצורע שדברה התורה.

ונראה ליישב דבריו, שהמצורע מדבק את חבריו בהתנהגותו הרעה, ולכן גזרה עליו התורה "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", הוא דבר לשון הרע והפריד בין בני אדם, עונשו מידה כנגד מידה שייפרד מבני אדם. וע"כ מי שיבוא בחברתו עלול גם כן לקבל צרעת, והמשימה הזאת לטמאו או לטהרו הוטלה על הכהן שחזקה עליו בכוח תורתו ישפיע עליו טוב. מובא בגמ' כתובות על ר' יהושע בן לוי שחרף כל החכמים, התקרב למצורעים ולמד עמם תורה.

נראה להסביר את גישתו ע"פ המובא בשו"ע הרב הלכות תלמוד תורה בעניין שלא ללמד תלמיד שאינו הגון, שמצד שני נאמר "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבתורה מחזירן למוט ב" ומיישב שם, שאמנם הרב אינו מחוייב ללמדו תורה שמא יזיק לו, אבל אם הוא רוצה מותר לו לנסות ולקרבו על פי הכלל שהמאור שבתורה יכול להחזירו למוטב. וכך נהג ר' יהושע בן לוי שאמר אם מעלה חן על לומדה, רמז לפנימיות התורה (חכמה נסתרה) שהיא המאור שבתורה שמחזירן למוטב.

ונתתי נגע צרעת - בשורה היא להם
נאמר בתורה (ויקרא פרק יד) "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", ודייקו חז"ל שהלשון " נתתי" מורה על מתנה, ופרש"י "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן".

ולכאורה קשה מדוע צריך הקב"ה לגלות את המטמוניות בדרך שכזאת שבאה ע"י חורבן וניתוץ הבית? ועוד האם יתכן להוציא מקרא מידי פשוטו שנגע הצרעת הוא עונש ובא על החטא? נראה להסביר שבודאי לכתחילה נגע הצרעת בא כעונש על החטא, אולם כל מטרתו לתקן את האדם ולהעלותו למדרגה גבוהה יותר ממה שהיה מקודם כדרגת בעלי תשובה שהם במעלה גבוהה יותר מצדיק גמור. והרמז לכך הוא בנתיצת הבית המנוגע שנראה לכתחילה כמשבר וחורבן שאין לו תרופה, ואיך יצמח דבר טוב מחורבן שכזה של בית שאף אבניו אסורות בהנאה לעולם? אלא מצאו חז"ל מקום לומר, שע"י נתיצת הבית ימצא את המטמונות שהטמינו האמורים. נמצא שהסתירה הייתה לצורך בנין מעולה ומשובח ממנו. וכך כתב השפת - אמת:

הדברים מתבארים בעומק יותר על פי דברי המהר"ל, שכל הוויה חדשה, יוצאת מתוך העדר, כמשל של לידה שבאה מתוך חבלי לידה, וכזרע שנרקב באדמה לפני שפורץ החוצה בצמיחה רעננה, כך גם המטמוניות הללו לא ימצאו בבית אלא לאחר ניתוצו. המדרש רואה בפרשת נגעי הבתים רמז לבית המקדש

לפי המבואר לעיל נראה לבאר גם את משמעות חורבן הבית שבא כדי שנמצא את הטמון בתוכו כדי שנוכל לבנות בית חדש לה' שיהיה יותר טוב מקודמו, ואכן הבית השני היה מכמה בחינות גדול מהראשון כפי שנאמר"גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון" . כעין זה אנו מוצאים חסד ורחמים בתוך הדין גם בהלכה של "ופינו את הבית"...


באור מחשבתי במחלוקת שבין מתיבתא דרקיעא והקב"ה בעניין נגעים מובא בגמ' ב"מ פ"ו.
והנה הרמב"ם פסק כחכמים, כיצד פסק נגד הקב"ה? כס"מ מתרץ לא בשמים היא. נראה שהרעיון במחלוקת זו היא, בהנחה שהנגעים באים בגלל החטא, ובאו ללמדנו שאף אם כל מתיבתא דרקיעא אומרים טמא, והקב"ה עדין מוצא באדם נקודת זכות ואומר טהור. ואע"פ שלהלכה"לא בשמים היא" , ואסור לסמוך על שורש טהרה פנימי זה, אבל יש לדעת שעדין היסוד של הטהרה קיים בפנימיות ובל יידח ממנו נידח. (ואולי העובדה שדברים אלו יצאו מפי רבה שאמר "טהור", בהקשר לבריחתו מפני האויבים שרדפו אחריו בגלל מלשינות של יהודים, מלמדת שהוא למד עליהם זכות, למרות הכל. ידוע שרבה היה מוכיח את בני עירו במילי דשמיא עד שאמר מי יבכה בהספדי, אטולם הייתה בכך אהבה מסותרה כלפיהם ובלבו פסק עליהם "טהור").

ארבעת המצורעים
דוגמא יפה למצורעים, שהנביא מעיד עליהם שלא אבדו את נקודת הטוב שבלבם, אפשר ללמוד מארבעת המצורעים שהם גחזי ושלושת בניו. הצרעת פגעה בהם בגלל שהם חמדו את ממונו של נעמן, וגרמו בכך לחלול השם. והנה שצרו מחנה ארם על ישראל, הקב"ה הראה לישראל נס והניס את מחנה ארם והם השאירו את כל רכושם במחנה ואוכל לרוב. הראשונים להיוודע על כך היו ד' המצורעים, מסופר שהם נכנסו למחנה לקחו כסף וזהב והטמינו אנו רואים את הלהיטות שלהם לרכוש, כפי שהכרנו אותם בעבר. ואז הם אומרים לעצמם הייתכן שהם יסתירו את התשועה הגדולה הזאת מישראל והם הולכים ומבשרים להם זאת. נמצאת הבשורה הגדולה הזאת באה על ידי המצורעים ללמדך שגם בהם יש נקודת טוב שנתגלתה, ובזכותה זכו הם להיות המבשרים טוב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il