בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהעלותך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

מצוות החצוצרות

מה מטרת התקיעה בחצוצרות? האם נוהגת מצווה זו היום וכיצד? החצוצרות ביטוי לתפילה; התקיעה בחצוצרות התבצעה במועדים ובשעת הצרה, כיצד מתחברים שני ניגודים אלו? החצוצרות – ביטוי של מלכות; מה משמעות המילה חצוצרות?

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשס"ג
12 דק' קריאה
משה רבנו נצטווה לעשות לו חצוצרות להנהגת העם במדבר, ונוהגת מצווה זו לשעה ולדורות כמבואר בכתוב (במדבר פרק י):
עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת...וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלוקיכֶם אֲנִי ה' אֱלוקֵיכֶם:

התורה מפרשת את מטרת התקיעה בחצוצרות לשלושה דברים עיקריים, ואלו הם:
א.למקרא העדה ולמסע המחנות. מצווה זו נהגה לשעתה בזמן משה רבנו. ואפשר שעל זה אמרו חז"ל במדרש "עשה לך" - "את משתמש בהן ואין אחר משתמש בהן", ולאחריו נגנזו החצוצרות, מפני שמקרא העדה ומסע המחנות היה רק במדבר.

ב.בעת מלחמה או בעת צרה להריע בחצוצרות כדי להיזכר לפני ה'. וכן ברמב"ם (עשה נ"ט) וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה והוא אמרו (שם) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו'".

ג. ובימי המועדים בזמן הקרבת הקורבנות של הרגל, כך כתב הרמב"ם שם "והמצוה הנ"ט היא, שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים והוא אמרו ית' (שם י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות". והחינוך מצוה שפ"ד הוסיף שמצוה זו נוהגת במקדש בכל יום בזמן שהקריבו קורבנות צבור 1 .

המצווה בזמן הזה - בתעניות בעת צרה
והנה לאחר חורבן הבית בעונותינו, לא שייכת המצווה לתקוע במקדש במועדים. ויש לעיין אם נוהגת המצווה לתקוע בעת מלחמה או עת צרה?
נאמר במשנה (ראש השנה דף כו עמוד ב) "שופר של ראש השנה של יעל, פשוט ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדין. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. ובתעניות בשל זכרים, כפופין ופיהן מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע. שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות" . ובגמ' שם "אמר ליה רבא: לא אמרו אלא במקדש. תניא נמי הכי: במה דברים אמורים - במקדש, אבל בגבולין: מקום שיש חצוצרות - אין שופר, מקום שיש שופר - אין חצוצרות ... אמר רבא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מאי קראה - דכתיב +תהלים צח+ בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', לפני המלך ה' - הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא - לא".

נמצא, שמצוות החצוצרות בעת צרה נוהגת בגבולין, ולכאורה שייכת גם בזמן הזה. למרות זאת, תמה בעל המאור שם מדוע לא מצאנו שתוקעים בחצוצרות, ומביא תקנת הגאונים לתקוע בשופר דוקא. והרמב"ן במלחמות ה' שם מיישב, שהמצווה בחצוצרות היא רק בצרת כלל ישראל כמו שמשמע בפסוק "מלחמה בארצכם", אבל ביחיד או אפילו צבור שאינו כלל ישראל, לא שייכת המצווה בחצוצרות, ולכן תקנו הגאונים לתקוע בשופרות, לזכר בעלמא, וכהכנעה לפיו יתברך לאמר "חשובים אנו לפניך כבהמה".

והנה זכינו בימינו לשיבת ציון של חלק חשוב של האומה, והגמרא בהוריות אומרת שקהל שבארץ ישראל נקרא קהל, ולכן נראה שצרות המתרחשות בארץ ישראל נחשבות לצרת כלל ישראל, וחוזרת המצווה לתקוע בחצוצרות.

משמעות התקיעה בחצוצרות - תפילה
משמעות הכתוב לתקוע בחצוצרות כדי להיזכר לפני ה' ולהושע, משמע שהחצוצרות הן ביטוי של תפילה. וכפי שנראה להלן מדברי הרמב"ן.

חלקו הראשונים אם יש מצוות עשה להתפלל בכל יום. הרמב"ם מנה זאת כמצוות עשה, וז"ל "והמצוה החמישית היא, שצונו לעבדו יתעלה וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר (משפטים כג כה) ועבדתם את י"י אלהיכם ואמר (ראה יג ה) ואותו תעבודו ואמר (ואתחנן ו יג) ואותו תעבוד ואמר (ס"פ עקב) ולעבדו. ואעפ"י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפילה. ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי (פרש' יב עמ' רכח) אמרו מנין לעיקר תפילה בתוך המצות מהכא את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד. ואמרו (מדרש תנאים ממדרש הגדול פ' ראה) עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום (מ"א ח דה"ב ו)".

הרמב"ן השיג עליו וסובר שתפילה היא רק מתקנת רבנן. יחד עם זאת, סובר הרמב"ן שיש מצוות עשה להתפלל בעת צרה, וז"ל: "ומה שדרשו בספרי (עקב) ולעבדו זה התלמוד ד"א זו תפלה אסמכתא היא. או לומר, שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות, ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו 'כעיני עבדים אל יד אדוניהם'. וזה כענין שכתוב (בהעלותך י) 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני י"י אלהיכם' והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה והוא הענין שבאר שלמה ע"ה כמו שכתוב (מ"א ח דה"ב ו) בהעצר השמים ולא יהיה מטר וכתיב רעב כי יהיה דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו אויבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה כל תפלה כל תחנה אשר יהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעו איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה. וכבר דרשו עוד שם בספרי 'רבי אליעזר בן יעקב אומר: ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, להלן ליחיד וכאן לצבור, כאן לתלמוד כאן למעשה. יאמר שנצטוינו לעבוד השם ית' בכל לבבנו בלמוד תורתו ובעשיית מצותיו".

הרמב"ן למד מצוות התפילה בעת צרה מהמצווה לתקוע בחצוצרות בזמן מלחמה, משמע שהתקיעה בחצוצרות היא ביטוי של צעקה ותפילה. ולכאורה מצוות החצוצרות לפי הרמב"ן נוהגת רק בצרת כלל ישראל, האם נאמר שהתפילה בעת צרה היא גם כן רק בצרת כלל ישראל? מדיוק לשונו נראה שגם בצרת יחיד גם כן יש מצווה להתפלל, כך הוא מדייק מתפילת שלמה, וכן מדיוק הכתוב בקריאת שמע. ולפי זה נצטמצמה מחלוקתם, שגם לפי הרמב"ן יש מצווה להתפלל תמיד בעת צרה, ואם כן למי שמתבונן ימצא שיש להתפלל בכל יום.

נראה להשוות את חידושו של הרמב"ן שלמד מהתקיעה בחצוצרות שתפילה בעת צרה דאורייתא, לחידושו של הרמב"ן שהלל בחגים דאורייתא, וגם את זה למד מהתקיעה בחצוצרות. וז"ל בהשגות לספר המצוות שורש א "והנראה מדבריהם שהוא (ההלל) מן התורה, כמו שפירשתי ויהיה הל"מ או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתוב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה אלא שמיעטו ראשי חדשים בגבולין מפני שאינו מקודש לחג ואינו טעון שירה".

השוואה בין התקיעה בחצוצרות במועדים ובעת צרה
יש להבין מה משמעות התרועה בחצוצרות, מצד אחד נראה שהיא ביטוי של שמחה במועדים לשמחה, ומצד שני משתמשים בהם בעת צרה ומלחמה, ולכאורה כאן זה במשמעות של בכי וצעקה, האם יש כאן כוונות של קולות מתחלפים? ולכאורה הרי מוני המצוות כתבו שזו מצוות עשה אחת (עיין מנ"ח שם שהתקשה בדבר מדוע אין כאן שתי מצוות), וא"כ נראה שכוונה אחת להן.

נראה שגם בעת צרה שתפילתו היא בודאי בדרך תחנונים, אבל כדי שיוכל להתפלל אסור לו להתייאש ולפול בעצבות, אלא עליו למלא את לבו באמונה וביטחון בקב"ה מושיעו בעת צרה, והחצוצרות מבטאות עוצמה של ביטחון, וכיון שבוטח בה' ממילא הוא מתמלא בשמחה "ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך", נמצא, שאותה שמחה של המועדים נחוצה גם בעת צרה כהכנה לתפילה.

וכך אמרו חכמינו ז"ל (שבת ל ע"ב) "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה , שנאמר (מלכים ב' ג) 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ". וכך גם ביחס לתפילה (ברכות לא ע"א) "תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה".

נראה לדייק זאת בטעם המצווה שכתב החינוך (מצוה שפ"ד) "משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים. כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון. ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה".

ממוצא דבריו נראה, שטעם החצוצרות כדי לעורר את האדם, ולהסיר ממנו "מחשבות ידועות ... כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם, ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן ", לכאורה אדם הנתון בצרה איזו מחשבות זרות מפריעות לו בתפילה? אלא אלו הן מחשבות היאוש ואיבוד האמונה, ונופל בעצבות בלא שאר רוח לתפילה, וכל אלו הן כמחשבת פיגול בעת התפילה. וכדי לבטל את המחשבות הנ"ל, ציוותה התורה להשתמש בקול הניגון, שמעורר את השמחה בה' ואת הביטחון בו "שמחו צדיקים בה' והרנינו כל ישרי לב". ולפי זה החצוצרות שבאות לעורר את השמחה ברגלים תפקידם גם בעת צרה לעורר את השמחה כהכנה לתפילה.

ונראה שהחצוצרות הן הניגוד למה שמסמל השופר, שהוא מסמל יותר הכנעה "חשובים אנו לפניך כבהמה", הנה מצוות יום ראש השנה בשופר מפני שבו אנו ממליכים עלינו את ה', ולכן צריכים להכניע את עצמנו, אבל במועדים לשמחה או בעת צרה שצריך לרומם את הרוח המצווה בחצוצרות.

המגרפה להרים את הדשן בניגון!
האדמו"ר מפיאסצנא בספרו "אש קודש" (פרשת וארא) אומר את הרעיון הנ"ל, בהסבר הגמ' (ערכין דף י ע"ב) "אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: מגריפה היתה במקדש, עשרה נקבים היו בה, כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר. במתניתא תנא: היא אמה וגבוה אמה, וקתא יוצא הימנה ועשרה נקבים היו בה, כל אחד מוציא מאה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר. אמר רב נחמן בר יצחק, וסימניך: מתניתא גוזמא".

ופרש"י שם "מגריפה - שבה גורפין את דשן המזבח וודי"ל והוא כעין כף". והקשה תוספות "מגריפה היתה במקדש - פי' בקונטרס שגורפין בה הדשן, וקשה דהא היתה כלי זמר אלא נראה לפרש דשני מיני מגריפות היו אחת לדשן ואחת של שיר".

אולם איך ניישב את רש"י? ותירץ "אש קודש", הקורבן בא חלף האדם וכשרואה את הדשן יכול לבוא ח"ו לידי יאוש, והיאוש הוא משורש עמלק, אשר נחש עפר לחמו", ולכן מצווה "להרים את הדשן", ולהתרומם ע"י כוח הניגון המבטא ביטחון בקב"ה.

חצוצרות - ניגון של מלכות
מצוות החצוצרות שנצטווה משה, ביטאה הנהגה של מלכות, כמו שנאמר "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו", כך גם נאמר שהמסעות היו על פי משה "ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך", ועל פי החצוצרות, ואם כן השווה את הנהגת משה לקב"ה בענין זה.

חז"ל אמרו (במדבר רבה (וילנא) פרשה טו) "דבר אחר, 'עשה לך שתי חצוצרות כסף' זה שאמר הכתוב (משלי כד) 'ירא את ה' בני ומלך' מהו ומלך? המליכהו עליך". כלומר מי שיש לו את הגבורה להמליך את הקב"ה עליו הוא ראוי להיות מלך.

ועוד נאמר במדרש שם "ממי אתה למד מאברהם ע"י שנתיירא מן הקב"ה נעשה מלך שנא' (בראשית כב) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ומנין שנעשה מלך שנא' (שם /בראשית/ יד) אל עמק שוה הוא עמק המלך מהו שוה עמק המלך שהשוו הכל ונטלו עצה וקצצו ארזים ועשו כסא והושיבוהו מלך עליהם ולא תאמר אברהם בלבד אלא אפילו משה שנתיירא מן הקב"ה נעשה מלך לכך כתיב ירא את ה' בני ומלך".

המלך האמיתי הוא זה שאין עליו אלא אלקיו, שאינו ירא מאיש, ואינו מפחד ממה שיאמרו הבריות. וכל מנהיג יש לו את ניגון הניצוח שלו, משה בחצוצרות ויהושע בשופרות, כפי שאמרו במדרש "אתה עושה ולא לאחר, אתה משתמש בהן ואין אחר משתמש בהן, תדע לך! שהרי יהושע תלמידו של משה לא נשתמש בהן אלא בשופרות, כשבא להלחם ביריחו וכו' ". ודוד המלך היה ראוי גם כן להשתמש בחצוצרות אלא שגנזן למקדש, והוא השתמש בכינור. וז"ל המדרש "עשה לך, אתה משתמש בהן שאתה מלך ואין אחר משתמש בהן אלא דוד המלך, שנאמר ויעמדו הלוים על עמדם השיר משורר וחצוצרות מחצרים, אמר רב: החצוצרות שהיו במקדש אף הן נגנזו, אבל דוד המלך היה משתמש בכנור שנא' (תהלים נז) עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר אמר ר' פנחס הכהן בר חמא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו מיד היה עומד דוד וכל התלמידים שהיו עוסקין בתורה והיו יגעים ומנדדים שינה מעיניהם והוגין בתורה עד עמוד השחר לפיכך היה אומר דוד עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר דרך השחר מעורר בני אדם אבל אני אעירה שחר אני מעורר השחר".

הכינור גם הוא מסמל את גבורתו של דוד, שהיה מתגבר כארי וקם חצות לילה להודות לה', ולכן הוא מסמל את כוח המלכות שלו.

אפשר לומר שכוח ההנהגה של משה שבאה לידי ביטוי בחצוצרות, היא הנהגה של תורה, וראיה מהכתוב במסעות "ויהי בנסוע הארון קומה ה' ויפוצו אויביך", בזכות ארון ברית ה', וכוח הנהגת דוד המלך בתפילה, וראיה לכך שהכינור היה מעיר אותו לומר שירות ותשבחות לקב"ה. ובזכות שתי הקולות הללו קול תורה וקול תפילה היו מתגברים בעת צרותיהם. (רמב"ם לעיל פירש מה היא עבודה "עבדהו בתורה עבדהו בתפילה).

הפרשה מדברת על השררה שיתנה ללויים "קח את הלוים מתוך בני ישראל", והמדרש עוסק בכלי הניגון שלהם, וז"ל: (במד"ר פרשה טו,יא) "קח את הלוים, הלכה: כמה נימין היו בכנור שהיו הלוים מנגנים בו? א"ר יהודה: ז' נימין היו בכנור, שנא' (תהלים טז) 'שובע שמחות את פניך נעימות' אל תהי קורא שובע אלא שבע שמחות, וכן דוד אומר: 'שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך', ולימות המשיח נעשית שמונה, שכן דוד אומר בניגון: (שם /תהלים/ ו) 'למנצח בנגינות על השמינית', ולעתיד לבא נעשית עשר, שנא' (שם /תהלים/ קמד) 'אלקים שיר חדש אשירה לך בנבל עשור', ומי התקין להם? שמואל ודוד, שנא' (ד"ה =דברי הימים= א ט) 'המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם', והם העמידו חלוקי השיר, והיו הלוים עומדים על הדוכן ומזמרים לפני מי שאמר והיה העולם, ראה חיבה שחיבב הקב"ה את הלוים, כך אמר הקב"ה למשה, הרבה הלוים חביבין לפני קח אותם לשמי לשררה, מנין? ממה שקרינו בענין 'קח את הלוים' ".

הזכרנו לעיל את המצווה לתקוע בחצוצרות על הקורבן, מצווה זו מוטלת על הכהנים, אולם כלי הניגון העיקרי של הלווים הוא הכינור, מפני שהם משוררים פרקי תהילה לה', ולכן הם מנגני בכינור כדוד שאומר לה' שירות ותשבחות בכינור.

שפת אמת מסביר את השינויים שיהיו בכינור של שבעה נימין ושל שמונה נימין ושל עשרה נימין, מפני שהשיר מתפתח לפי הזמן, והלווים יש להם רגישות לזמן, ולכן הם נפסלים בשנים (מגיל שלושים עד גיל חמישים) 2 . ואפשר להוסיף שגם דוד שניגן בכינור היה רגיש לזמן, והתעורר לקול רוח צפונית שהיתה מנשבת על מיתרי כינורו, ואמר "שיר חדש אשירה לך בנבל עשור אזמרה לך".

חצוצרות - שני חצי צורות
המגיד הגדול ממזריטש אמר על הפסוק "עשה לך שתי חצוצרות כסף" - "שתי חצי צורות", ותלמידיו העמיקו לבאר דבריו, וכוון דבריהם שכנסת ישראל היא רק חצי צורה בלי הקב"ה. מה הקשר של דרשה זו לחצוצרות? והנה לפי מה שהבאנו מהמדרשים, שהחצוצרות מסמלות מלכות, יסודה של מידת המלכות שהיא מצד עצמה "לית לה מגרמה כלום" (=אין לה משל עצמה כלום), המלך האמיתי הוא זה שמבטל עצמו למי שממליך מלכים ולו המלוכה, ולכן רמז כאן את הרעיון של שני חצי צורות.

ולפי זה יובן מה טעם הביאו במדרש כאן את האגדה בענין חנוכת הבית של שלמה, וז"ל המדרש (במדבר רבה (וילנא) פרשה טו ד"ה יג) "עשה לך שתי חצוצרות כסף, זה שאמר הכתוב (תהלים כד) 'שאו שערים ראשיכם' בשעה שהכניס שלמה את הארון למקדש אמר: 'שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם' שהיו הפתחים שפלים ואמר 'הנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד', אמרו השערים 'מי הוא זה מלך הכבוד', מיד בקשו השערים לירד עליו ולרוץ את ראשו, אלולי שאמר: 'ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה' וחזר ואמר 'ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה שאו שערים ראשיכם' אמר להם: התגדלו שמלך הכבוד עליכם, מיד חלקו לו כבוד ונשאו עצמן ונכנס הארון, אמר להם הקב"ה: אתם חלקתם לי כבוד, חייכם! כשאני אחריב את ביתי אין אדם שולט בכם, תדע: שכל כלי המקדש גלו, שנא' (דניאל א) 'ויתן ה' בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלקים', אבל שערי בית המקדש במקומן נגנזו, שנאמר (איכה ב) 'טבעו בארץ שעריה', מהו 'ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה', שהוא חולק ליראיו מכבודו. כיצד? הוא נקרא אלהים וקרא למשה אלהים, (שמות ז) 'ראה נתתיך אלהים לפרעה' הוא מחיה המתים וחלק מכבודו לאליהו והחיה את המת, שנא' (מלכים א יז) 'ויאמר אליהו ראי חי בנך', ולמלך המשיח ילבוש לבושו שנא' (תהלים כא) 'הוד והדר תשוה עליו' מה כתיב (שם /תהלים/ מז) 'עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר' אמר לו הקב"ה: למשה מלך עשיתיך, שנא' (דברים לג) 'ויהי בישורון מלך' מה מלך כשהוא יוצא תוקעין לפניו, אף אתה עשה לך שתי חצוצרות כסף, כשתכניס את ישראל יהיו תוקעין בהם והן מתכנסין, שנא' 'ותקעו בהן ונועדו אליך' לכך עשה לך.
צריך להבין מדוע היו השערים שפלים שהארון לא היה יכול להיכנס בהם? האם אפשר ששלמה תכנן את כל בנין הבית ולא חשב על הכנסת הארון לתוכו?

נראה שמשמים רצו להראות שהשראת השכינה במקדש היא בחינה של נס, ובלא ש"ה' יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" 3 , ומאידך גיסא, השכינה לא תשרה בתחתונים בלא שיבנו לה משכן, וכאן בא לידי ביטוי בחינת "שתי צורות" שמתאחדות לאחת, וכמו הכרובים שהם שתי צורות זכר ונקבה המסמלות את הקב"ה וכנסת ישראל שפונות אחת אל רעותה. נאמר במדרש שכאשר אמר שלמה "הנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד", בקשו השערים לרוץ את ראשו, עד שפירש שכוונתו לקב"ה מלך הכבוד. אולם מדוע טעו בתחילה לחשוב שהוא מתכוון לעצמו? נראה שבאמת שלמה התכוון לעצמו, שכן הוא כחצי צורה של מעלה, ושמו כשמו של הקב"ה "שלמה - מי שהשלום שלו", (בגמ' שבועות - כל שלמה שבשיר השירים קודש חוץ משנים), והוא היה היחיד שישב על כסא ה' כמו שנאמר (דברי הימים א פרק כט) "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל". אלא לאחר שהסביר שהוא מצד עצמו אינו כלום וה' הוא הממליך מלכים , והוא מלך הכבוד, אז הוגבהו השערים. ולכן המדרש מאריך להוכיח שהקב"ה נקרא מלך הכבוד בגלל שהוא חולק כבוד ליראיו.


^ 1 המנחת חינוך (סק"ז) מבאר את מחלוקתם ע"פ הספרי כאן, שמביא מחלוקת "וביום שמחתכם – אלו השבתות, ר' נתן אומר: אלו התמידים", הרמב"ם פוסק שהמועדים הם הרגלים ור"ח, והחינוך סובר שגם השבתות והתמידים נקאים מועדים לשמחה, ולכן יש לתקוע בהם בחצוצרות, ובכל אופן למעשה תקעו בכל יום במקדש, ולפי הרמב"ם התקיעות הללו הן מדרבנן. יש לציין שהתוספות בתחילת מקום שנהגו בפסחים הביא ירושלמי, שבזמן הקרבת תמידים זה כמו יו"ט, ומקשה איך מותר לעבוד בימות החול? ומתרץ, משום שזו גזירת הכתוב "ואספת דגנך". הירושלמי מתאים עם הספרי שהקרבת התמידים היא מועד לשמחה.
^ 2 המקובלים דברו על שלוש קדושות : נפש שנה מקום. אומר השפ"א: הכהנים הם בחינת נפש ולכן נפסלים במומים, הלווים בחינת שנה ונפסלים בשנים, וישראל הם בחינת מקום ולכן להם דוקא נתחלקה הארץ ולא ללויים והכהנים.
^ 3 המדרש תהילים נאמר בסגנון אחר "דבקו שערים זה בזה", וזה היה בודאי מעשה נסים, להראות שהכל בידי שמים.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il