בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תפארת ישראל למהר"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ב אדר א' תשע"ד

פרק מ"ח חלק ז

undefined

בשביל הנשמה

כ"ב אדר א' תשע"ד
5 דק' קריאה
טפחיים בידו של הקב"ה, טפחיים ביד משה והחלק באמצע, מלמד על הקשר של האדם אל הקב"ה באמצעות התורה
וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ, כִּי הַתּוֹרָה הִיא הַחִבּוּר בֵּין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהִשְׁפִּיעַ הַתּוֹרָה, וּבֵין הָאָדָם, הוּא הַמְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. וּלְכָךְ אָמַר, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָיָה תּוֹפֵס בִּשְׁנֵי טְפָחִים עֶלְיוֹנִים, וּמֹשֶׁה הַמְקַבֵּל הָיָה תּוֹפֵס בִּשְׁנֵי טְפָחִים הַתַּחְתּוֹנִים. וְאָמַר כִּי שְׁנֵי טְפָחִים חָלָק, וְאוֹתָם שְׁנֵי טְפָחִים חָלָק, מְשֻׁתָּפִים בָּהֶם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַנּוֹתֵן, וְהָאָדָם הַמְקַבֵּל. וְדָבָר זֶה מוֹרֶה, הַחִבּוּר הַגָּמוּר שֶׁיֵּשׁ אֶל הָאָדָם עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל יְדֵי הַתּוֹרָה*. כִּי הָכִי קָיְמָא לָן(בבא מציעא ז, א) , לְעִנְיַן שְׁנַיִם אוֹחֲזִים בְּטַלִּית, מַה שֶּׁהוּא בְּיַד כָּל אֶחָד הוּא שֶׁלּוֹ, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִים בְּשָׁוֶה, וּשְׁנֵיהֶם מְשֻׁתָּפִין בּוֹ, כָּךְ יֵשׁ לְפָרֵשׁ.
חטא העגל קודם שניתנה תורה לגמרי
אֲבָל עִקַּר הַפֵּרוּשׁ, כִּי בָּא לוֹמַר, כִּי בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ הָעֵגֶל, כְּבָר הִתְחִיל קַבָּלַת הַתּוֹרָה, וְלֹא הָיָה עֲדַיִן גְּמַר קַבָּלַת הַתּוֹרָה. וְהַתְחָלַת הַדָּבָר אֵינוֹ עִקַּר הַדָּבָר, וְכֵן גְּמַר הַדָּבָר אֵינוֹ עִקַּר הַדָּבָר. וְעִקַּר קַבָּלַת הַתּוֹרָה הִתְחִיל לָצֵאת אֶל הַפֹּעַל, וְלֹא יָצָא אֶל הַפֹּעַל לְגַמְרֵי. וְזֶה שֶׁאָמַר, כִּי הָיוּ שְׁנֵי טְפָחִים בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אוֹתָן שְׁנֵי טְפָחִים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁהֵם גְּמַר הַקַּבָּלָה, אוֹתָם הָיוּ בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא הָיָה גְּמַר הַנְּתִינָה. וּשְׁנֵי טְפָחִים בְּיַד מֹשֶׁה, הֵם שְׁנֵי טְפָחִים הַתַּחְתּוֹנִים, וְהֵם הַתְחָלַת הַקַּבָּלָה, שֶׁכְּבָר הָיָה הַתְחָלַת הַקַּבָּלָה, וּלְפִיכָךְ הָיוּ שְׁנֵי טְפָחִים בְּיַד מֹשֶׁה. וּשְׁנֵי טְפָחִים הָאֶמְצָעִים, וְהֵם עִקַּר הַקַּבָּלָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ שְׁנֵי טְפָחִים אֶמְצַע הַלּוּחוֹת, וְאֵין זֶה הַתְחָלָה וּגְמַר הַקַּבָּלָה, רַק עִקַּר הַקַּבָּלָה הֵם חָלָק. כְּלוֹמַר שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁהִתְחִיל לָצֵאת לַפֹּעַל, הִנֵּה אֵין זֶה בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַעֲדַיִן לֹא יָצָא לְגַמְרֵי אֶל הַפֹּעַל, וּלְכָךְ אֵין נֶחְשָׁב שֶׁהֵם בְּיַד מֹשֶׁה, הַמְקַבֵּל. וּלְפִיכָךְ שְׁנֵי טְפָחִים אֵינָם בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵינָם בְּיַד מֹשֶׁה, וְדָבָר זֶה מְבֹאָר. וְהַנְּתִינָה בְּעַצְמָהּ הִיא שֶׁהַלּוּחוֹת הִגִּיעוּ מִן יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל יְדֵי מֹשֶׁה, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה נֶחְלָק, קְצָת עַל מַה שֶּׁמִּמֶּנּוּ, וּקְצָת עַל מַה שֶּׁאֵלָיו1 , וּקְצָת עַל אֶמְצַע, שֶׁאֵינוֹ מַה שֶּׁמִּמֶּנּוּ2 , וְאֵינוֹ מַה שֶּׁאֵלָיו, כְּמוֹ שֶׁיָּדוּעַ. וּלְכָךְ אָמַר, כִּי שְׁלִישׁ מִן הַלּוּחוֹת הִגִּיעוּ לִידֵי מֹשֶׁה, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁאֵלָיו. וּשְׁלִישׁ בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁמִּמֶּנּוּ. וּשְׁלִישׁ בֵּינֵי וּבֵינֵי, וְאִם כֵּן, דָּבָר זֶה עֶצֶם הַנְּתִינָה. וְהָיָה חֶטְאָם בִּזְמַן עֶצֶם הַנְּתִינָה. כִּי אִם לֹא נָתַן לָהֶם כְּלָל, לֹא הָיָה הַשָּׂטָן מְגָרֶה בָּהֶם, כִּי עִקַּר הַגֵּרוּי מִצַּד עֶצֶם הַנְּתִינָה. וְאִם כְּבָר נִתְּנוּ הַלּוּחוֹת לָהֶם, לֹא הָיָה שׁוֹלֵט בָּהֶם, אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָיְתָה עֶצֶם הַנְּתִינָה, הָיָה שׁוֹלֵט הַשָּׂטָן.

___________________________________

אפשר לפרש עוד, כי התורה היא החיבור בין הקב"ה, נותן התורה, לבין האדם, מקבל התורה. לכן אמרו שהקב"ה אוחז טפחיים, הם הטפחיים העליונים, ומשה אוחז טפחיים, הם הטפחיים התחתונים, ושני טפחיים ביניהם, בהם יש חלק משותף לקב"ה הנותן והאדם המקבל. דבר זה מלמדנו על החיבור השלם, שיש בין הקב"ה ובין האדם באמצעות התורה. מכיוון שמקובלים אנו להלכה, לענין שנים אוחזים בטלית, כי מה שביד כל אחד מהם הוא שלו, ומה שביניהם חולקים בשווה, כיון ששניהם שותפים באותו החלק. כך ניתן לפרש.
אבל הפירוש העיקרי במאמר זה הוא, שבשעה שעשו את העגל כבר התחילה קבלת התורה, אך עדין לא נגמרה הקבלה. התחלת הקבלה אינה עיקר הקבלה, וכן סוף הקבלה אינו עיקר הקבלה. בכל אופן עיקר קבלת התורה התחילה לצאת לפועל אבל לא הסתיימה. זוהי הכוונה באומרם, שטפחיים היו ביד הקב"ה, כלומר הטפחיים העליונים, שהם סיום הקבלה היו עדיין בידיו של הקב"ה. ושני טפחיים בידו של משה, הם הטפחיים התחתונים, שהם התחלת קבלת התורה. ושני טפחים באמצע לא ביד זה ולא ביד זה, שהם עיקר הקבלה מפני שהם באמצע ואינם תחילת הקבלה ואינם סופה. עיקר הקבלה אינה ביד מי מהם אלא היא שטח חלק, רצונם לומר, כיון שכבר התחילה הקבלה, אינם ביד הקב"ה, ומאחר ועדיין לא יצאה הקבלה אל הפועל באופן שלם, גם אינם בידו של משה מקבל התורה. לכן שני טפחים אלו אינם לא ביד הקב"ה ולא ביד משה, ודבר זה מבואר הוא. בשעת הנתינה לא יתכן אלא 1 שחלק אצל מי שממנו התורה, חלק אצל מי שלו ניתנת התורה, וחלק באמצע ביניהם, 2 מה שאינו אצל הנותן ועדיין אינו אצל המקבל. לכן אמרו כי שליש אצל משה, שלו ניתנת התורה, שליש ביד הקב"ה, שממנו ניתנת התורה, ושליש ביניהם, שעדיין לא ניתן והוא עיקר הנתינה, ובמצב זה היה חטאם. כי אם עדיין לא היתה נתינה כלל, לא היה השטן מתגרה בהם. ואם כבר היתה הנתינה בשלמות לא היה יכול השטן לשלוט בהם כלל. רק בשעת הנתינה אז יכול השטן לשלוט בהם.


ביאורים
שנים רבות עברו מאז ניתנה התורה לישראל ובכל דור ודור מתגלים דברים חדשים, ועוד ועוד אנשים מעמיקים בדברי התורה, ומגלים עוד חלקים מגודלה ועומקה.
דווקא בגלל הריחוק הגדול, בגלל הפער של שנים רבות הקיים בינינו לבין מעמד הר סיני, בו קיבלנו את התורה ישירות מידו של הבורא עצמו, עלולה להיות החמצה גדולה. אדם עלול להעצים מאד את הקישור שלו לתורה עצמה , ולהחמיץ את הקשר שבין לימודה לבין הדבקות בהקב"ה. אדם שלומד תורה אינו עוסק בחכמה עליונה בלבד, אלא הוא מקבל תורה, זוכה כביכול להיות ממש שותף של הקב"ה ולדבוק בו. כך הסביר המהר"ל את דברי חז"ל על כך שהקב"ה אחז טפחיים מהתורה, ומשה אחז טפחיים ובאמצע נותרו טפחיים ללא אחיזה. האחיזה משני הצדדים כאשר נותר חלל ביניהם מבטאים קשר ושותפות עמוקים בין ישראל להקב"ה, שהרי כאשר קיים חֵלק באמצע שאין מי שאוחז בו, יש לַשניים שותפות וקשר זה לזה, וכל אדם שעוסק בתורה מתחבר לאחדות זו.
עומק נוסף מצוי בדברי חז"ל הללו, המתקשר למהלך הדברים שבפרק זה. חטא העגל התרחש מתוך קבלת התורה. המהר"ל הסביר לעיל שכוח החיסרון, כוחו של השטן, מקטרג ומסית את האדם דווקא בעת שבה הוא מתרומם מההתנהלות הרגילה של העולם. דווקא העת של קבלת התורה, דווקא הזמן שבו ישראל זוכים לקבל את התורה מידיו של הבורא, זהו הזמן שבו הם מתרוממים. זוהי המדרגה של כל מי שזוכה להיות בלימודו מקבל התורה, ודווקא אז בעת שהאדם זוכה לקבל תורה ממקור השלמות - מהקב"ה, מתרחשת המלחמה הגדולה בהעדר ובחסרון שהיא המלחמה ביצר הרע. אולם כפי שהסביר המהר"ל לעיל, היכולת של יצר הרע להפיל את ישראל בחטא העגל הייתה דווקא בזמן קבלת התורה, ואילו לאחר שישראל קיבלו את התורה, אם היה השטן מנסה להסיתם לא היה מצליח, כיוון שאז היו כבר מגיעים למדרגה שבה אין לשטן כל יכולת לשלוט. לכן היצר הרע שלט דווקא כאשר ישנה אחיזה למשה בלוחות, אולם היא אינה גמורה ורק שני טפחים בידיו, ולכן אין עדיין את ההגנה של התורה מפני החטא.

הרחבות
*במה מתבטא חיבורנו אל השם יתברך?
הַחִבּוּר הַגָּמוּר שֶׁיֵּשׁ אֶל הָאָדָם עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל יְדֵי הַתּוֹרָה. בחידושיו על הש"ס המהר"ל מבאר שישנן שלוש מדרגות של חיבור לקב"ה, החל מהמדרגה הפנימית ביותר ועד לדבקות בצדדים החיצוניים של האדם: מצד השכל שמבטא את מעלת האדם באופן היותר עליון זוכים לדבקות על ידי התורה שעיקר פעולתה בחכמה. מצד הנפש – זוכים לדבקות בשבת שהיא ברית בין האדם לקב"ה ובה באים לידי ביטוי כוחות הנפש השובתים ממלאכה. ומצד הגוף – הדבקות מגיעה בברית המילה שמחברת את האדם לבוראו בכל צורתו החומרית. [חדושי אגדות נדרים, עמוד ו-ז]
ב'נצח ישראל' המהר"ל מסביר מדוע השטן והיצר הרע מתגרים בישראל יותר מאשר ביתר האומות ומבאר שהסיבה היא מעלתם המיוחדת של ישראל. בניגוד לאומות, ישראל באופיים רחוקים מחטא שהרי הם בעלי שלמות מיוחדת שצריכה להתגלות, ולכן השטן מושך אותם לחטא. זו היא דרכם של השטן והיצר הרע להתנגד למעלה מיוחדת ועליונה הקיימת באדם. בהמשך שם מבאר המהר"ל שברגע נתינת התורה, כשנמסרו שני הטפחים החלקים מידו של הקב"ה לידיו של משה רבנו, התגלתה מעלת ישראל. לכן באותו רגע ממש משך אותם השטן לחטוא בעגל כפי שמבאר כאן. [פרק ב]

שאלות לדיון
כיצד התורה גורמת לנו להתחבר לקב"ה? מתי אנו רואים חיבור זה?
למה 'עצם נתינת התורה' הוא דווקא כאשר התורה היא 'שְׁלִישׁ בֵּינֵי וּבֵינֵי (באמצע)', ולא כאשר היא נתונה לגמרי?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il