בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • דרשות הר"ן
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

ח' אדר ב' תשע"ד

הדרוש הראשון חלק ב

undefined

בשביל הנשמה

ח' אדר ב' תשע"ד
5 דק' קריאה
"אנא אלך מרוחך"
אַחַר זֶה אָמַר: שֶׁמִּצַּד זֶה בְּעַצְמוֹ יִתְחַיֵּב שֶׁאֵין לְהִסָּתֵר מֵה' יִתְבָּרַךְ וְאֵין מִפְלָט מִמֶּנּוּ בְּשׁוּם עִנְיָן, כִּי אָמְנָם נוּכַל לְהִסָּתֵר מֵהָאָדָם יַעַן כָּל יְדִיעָתוֹ בָּנוּ אֵינָהּ רַק מִצַּד מַה שֶּׁיַּשִּׂיג בְּמִקְרֶה, רְצוֹנִי לוֹמַר: מַה שֶּׁיִּרְאֶה אוֹתָנוּ אוֹ יְמַשֵּׁשׁ אוֹתָנוּ, וְהַדָּבָר הַנִּרְאֶה וְהַמִּתְמַשֵּׁשׁ אֵינֶנּוּ אֲמִיתַּת הָעֶצֶם, וְלָכֵן, כָּל עוֹד שֶׁנַּסְתִּיר מִקְרֵינוּ מִמֶּנּוּ לֹא יַשִּׂיג אוֹתָנוּ, אֲבָל ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ אֲמִתָּתֵנוּ וְעַצְמֵנוּ לֹא מִצַּד מִקְרֵינוּ•, גַּם כִּי נַחְשֹׁב לְהַסְתִּיר מִקְרֵינוּ אִם נוּכַל, מַה יִּהְיֶה. וְהוּא שֶׁאָמַר (שם ז): "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח". הִנֵּה הוֹכִיחַ שֶׁאֵין מָנוֹס לָנוּס מֵה' יִתְבָּרַךְ בִּשְׁתֵּי טְעָנוֹת, הָאַחַת: כִּי אֵין בָּאָדָם יְכֹלֶת לָלֶכֶת אִם לֹא יוֹלִיכֵהוּ ה' יִתְבָּרַךְ•, כַּאֲשֶׁר הִקְדִּים וְאָמַר: "אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי", וְהִזְכִּיר זֶה בְּעַד כָּל תְּנוּעוֹת הָאָדָם כִּי הוּא יוֹדֵעַ סוֹדָם, וְאִם לֹא יָבוֹא הָעֵזֶר מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ לֹא יוּכַל לִפְעֹל בָּהֶם, וְלָכֵן – "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח". "אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם" – כִּי גַם אִם אֶשָּׂא כְּנָפַיִם מְמַהֲרוֹת לָעוּף כְּכַנְפֵי שַׁחַר אֲשֶׁר בְּרֶגַע יִפְרֹשׂ אוֹרוֹ* מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב וְאֶשְׁכֹּן בְּאַחֲרִית יָם, לֹא אוּכַל לִבְרֹחַ מִמְּךָ, כִּי כָּל זֹאת הַמְּרוּצָה וְהַהִתְעוֹפְפוּת אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה אִם לֹא בְּעֶזְרֶךָ, וְהוּא אָמְרוֹ: "גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי" וגו', כְּלוֹמַר: [כִּי לֹא אוּכַל לָלֶכֶת אִם לֹא תוֹלִיכֵנִי. אַחַר הִנִּיחַ זֹאת הַטַּעֲנָה וְאָמַר טַעֲנָה אַחֶרֶת, וְהוּא אָמְרוֹ: "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ" וגו', כְּלוֹמַר:] גַּם כִּי נַנִּיחַ כִּי הָאָדָם יִהְיֶה שַׁלִּיט עַל הַהֲלִיכָה מִצַּד טִבְעוֹ, אֵיךְ יִסָּתֵר מֵה' יִתְבָּרַךְ, כִּי מַה שֶּׁהוּא נִסְתָּר מִן הָאָדָם הָיָה מִצַּד שֶׁיְּדִיעָתוֹ נִתְלֵית בְּמִקְרָיו, וְכָל עוֹד שֶׁיַּסְתִּיר מִקְרָיו יַסְתִּיר עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ, אֲבָל אִם אַסְתִּיר מִקְרַי מִמְּךָ, גַּם אִם אוּכַל, מִפָּנֶיךָ לֹא אֶסָּתֵר, בִּהְיוֹת יְדִיעָתְךָ קַיֶּמֶת בְּעַצְמִי וַאֲמִתָּתִי.

"לא נכחד עצמי ממך"
וְהוּא אָמְרוֹ אַחַר כָּךְ לְבָאֵר הַדָּבָר: "לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ, גָּלְמִי* רָאוּ עֵינֶיךָ" וגו', פֵּרוּשׁ: שֶׁאֵין סָפֵק שֶׁאֲמִתָּתִי וְעַצְמִי לֹא נִכְחָד מִמְּךָ, כִּי לוּ הָיְתָה יְדִיעָתְךָ אוֹתִי נִתְלֵית* בְּמִקְרַי – אֵיךְ עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ, וְגַם שָׁם – גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ. הִנֵּה אִם כֵּן, מִצַּד שֶׁיְּדִיעָתְךָ בַּאֲמִתָּתִי וְעַצְמִי – לֹא אוּכַל לְהִסָּתֵר מִמְּךָ וּ"בַנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק", אֲבָל אֲנִי, מִצַּד שֶׁיְּדִיעָתִי נִתְלֵית בְּמִקְרִים – "וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ* אֵל מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם", רָצָה לוֹמַר: שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינִי יוֹרֵד לִפְרָטֵיהֶם, אֲבָל גַּם רָאשֵׁיהֶם וּכְלָלֵיהֶם שֶׁהוּא דָּבָר קַל בְּכָל חָכְמָה, עָצְמוּ מִמֶּנִּי מְאֹד, אֵין חֲקִירָתִי מַסְפֶּקֶת בָּהֶם.

במחקר איננו עוסקים במעשה בראשית
הִנֵּה אִם כֵּן נִתְבָּאֵר, שֶׁיְּדִיעַת הָאָדָם וַחֲקִירָתוֹ אֵינָהּ מַגַּעַת לְהַשִּׂיג אֲמִתַּת הַדְּבָרִים בְּעַצְמָם, רַק מִקְרֵיהֶם, וְגַם בָּזֶה יְשׁוֹטְטוּ רַבִּים* וְתִרְבֶּה הַדַּעַת, וְזֶה* אֵינֶנּוּ חֵלֶק מִ"מַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" כְּלָל שֶׁהוּא נִמְסַר לַנְּבִיאִים וְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל* דָּבָר נִמְסַר לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת. וּמִפְּנֵי שֶׁכָּל מַה שֶּׁנְּדַבֵּר בּוֹ בְּעִנְיַן הַפָּרָשָׁה אֵינוֹ נוֹגֵעַ לָעִנְיָן הַזֶּה כְּלָל, אָנוּ יְכוֹלִים לְדַבֵּר בַּמִּקְרָאוֹת וּלְהָבִין בָּהֶם כְּכֹחֵנוּ.
___________________________________
יִפְרֹשׂ אוֹרוֹ – השחר ברגע אחד מאיר ממזרח למערב (במהירות האור). גָּלְמִי – ראשית התרקמות האדם כגולם. נִתְלֵית – תלויה. רֵעֶיךָ – רעיונותיך, מחשבותיך. יְשׁוֹטְטוּ רַבִּים וכו' – דניאל יב, ד. ינסו רבים להבין ולא יעלה בידם. וְזֶה – ידיעה חוקי הטבע והכרת גוף האדם. אֲבָל – אלא.

ביאורים
לעיתים מתגנבת מחשבה בלב החוטא שיש אפשרות לברוח מה' יתברך. שיש איזה מקום בעולם בו הוא יהיה משוחרר מאחריות מוסרית ולא לשאת בתוצאות מעשיו המקולקלים. דוד המלך מלמדנו שתפיסה זו אינה נכונה. ראשית, אין לאדם יכולת לברוח למקום בו ישתחרר מצלם האלוהים שבו, שהרי הוא זה שנותן לו כוח ללכת. שנית, אף אם נאמר שהוא יוכל לברוח ולהסתתר, עדיין ה' ידע על כל מעשיו. האחריות המוסרית לא הוסרה מעל כתפיו. בורא האדם לא זקוק לסימנים חיצוניים כדי להכיר את האדם. הוא יודע את מצבו הרוחני לפי טבע בריאתו. זאת בשונה מידיעת איש את רעהו שהיא נעשית רק לפי הסימנים החיצוניים. אתמול ראינו את תחילת פרק קלט בתהילים שעסק בהבדל בין ידיעת ה' לבין ידיעתנו. בהמשך הפרק כותב דוד המלך את שתי הסיבות הללו:
"אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ, וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח" – האדם רוצה לברוח מריבונו של העולם ומחפש את האושר בזריקת אחריות והתעלמות מצלם האלוהים שבו.
"אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ" – אם אעלה לרום השמים או ארד לשפלי התהום, ה' נמצא שם.
"אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר, אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם" – אפילו אם אעוף ברגע אחד לקצהו של העולם עדיין ה' מלווה אותי.
"גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" – זאת מכיוון שגם כדי להגיע לשם הייתי צריך את הדרכתו וליוויו של הקב"ה. אין יכולת לאדם להגיע רחוק אם אין בתוכו נשמה אלוהית המניעה את האדם בדרכו.
"וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי, וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי" – הדרך השנייה להימלט מהקב"ה היא להסתתר. להתחבא בחושך. זהו דבר שאינו תלוי במעשה כזה או אחר, אלא המציאות החשוכה גורמת לכך שאי אפשר לראות.
"גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ, וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר, כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה" – אך גם במעמקי החושך ה' רואה את האדם כמו בצהרי היום.
"כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי, תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי" – הסיבה לכך היא שה' יודע את קורותינו. לא בגלל שהוא רואה את מעשינו החיצוניים אלא הוא מכיר את המהות שלנו ועל פיה מודע למעשינו.
"וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל, מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם" – לעומת ידיעת ה' היודעת כל, ידיעת האדם את חבריו היא כבדה וקשה כי היא תלויה בראיה חיצונית של המעשים. דרך זו של ידע יכולה להוביל לטעויות רבות.
זהו ההבדל בין חכמות החול לבין מעשה בראשית. חכמות החול מתבוננות על הטבע במבט חיצוני וניסיוני, ולכן גם גויים יכולים לדעת אותם, ואילו מעשה בראשית מתבונן על מהותם של תופעות הטבע, לכן נמסר רק לנביאים וחכמי ישראל.
הר"ן שאל כיצד יש לדרוש על העניינים העמוקים שבמעשה בראשית מול הקהל הקדוש שלפניו. הר"ן הכריע שהוא לא יעסוק במעשה בראשית אלא רק יבאר את פסוקי התורה בפרשה זו.
הרחבות
•בין 'מקרים' ל'עצם'
אֲמִתָּתֵנוּ וְעַצְמֵנוּ לֹא מִצַּד מִקְרֵינוּ. קיים הבדל מהותי בין מקרה בו נפנה אל אדם על ידי תואר: 'הבחור הגבוה שאוהב שוקולד', לבין פנייה אישית: 'איתמר' או 'חיים'. במקרה הראשון הזכרנו פרטים המתארים חלק מאישיותו. במקרה השני הזכרנו את האדם עצמו. האדם אינו אוסף פרטים שונים שעומדים בפני עצמם, אלא הפרטים יוצרים מכלול של אופי ואישיות המגדירים את האדם. אם נתוודע לפרטים רבים אודות אדם מסוים, אף על פי שהם 'מקרים', ואינם 'עצם' האדם, נוכל לצפות פרטים עתידיים עליו, כגון כיצד יגיב במצבים שונים. בדרך זו אפשר להתוודע לפנימיות האדם ולאופיו. מסיבה זו כותב המהר"ל "כי השם הוא עניין המהות" (נתיבות עולם עמ' נד; עיין עוד רלב"ג בראשית ב, יט).
•כיצד ה' עוזר לנו
לֹא יוֹלִיכֵהוּ ה' יִתְבָּרַךְ. בכוח האדם לבחור ולפעול כרצונו. אם כן, מדוע אומר הר"ן כי האדם זקוק לעזרה מהקב"ה? על כך הרחיב רבי חיים מוולוז'ין : "מאז (מרגע בריאת העולם) כל יום וכל רגע ממש, כל כוח מציאותם וסידרם וקיומם (של כל העולמות) תלוי רק במה שהוא יתברך שמו משפיע בהם ברצונו יתברך כל רגע כוח... ולו היה הוא יתברך מסלק מהם כוח השפעתו אף רגע אחת כרגע היו כולם לאפס ותהו" [נפש החיים א, ב]. העזרה המתמדת מהקב"ה היא בכך שבכל רגע ורגע מחדש בנו את כל כוחותינו ויכולותינו.

שאלות לדיון
הר"ן אומר שהקב"ה רואה את כל מה שאנחנו עושים. זה לא קצת מעצבן שיש מישהו שמסתכל עליך כל הזמן?
כיצד ייתכן שבכל זאת אנחנו ממשיכים לחטוא? האם זה בגלל שלא אכפת לנו שהקב"ה מתבונן בנו?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il