ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ברכת הגוף וברכת הנשמה

דף הבית בית מדרש מדורים קרוב אליך Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

חשוון תשע"ו

ברכת הגוף וברכת הנשמה

גליון מס 97



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

את ברכת "אשר יצר" כולנו יודעים בעל־פה. מבין ברכות השחר היא היחידה שמלווה אותנו לאורך כל היום, ומרוב שהיא שגורה בפינו, אנו עלולים לא לשים לב לתוכנה ואף לפספס את הפלא שבהקדמתה והצמדתה לברכת "אלוקי, נשמה".
בברכת "אשר יצר" אנו מודים לה' על היצירה המופלאה של גוף האדם, בעל אין־ספור מערכות גאוניות שעובדות בהרמוניה מדהימה. אנו מבקשים מה' לשמור לנו עליו, על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שנהיה בריאים ונוכל לעבוד את ה' בשמחה. רק אתה, ה' יתברך, יודע עד כמה הגוף הזה על כל אבריו וחלליו מורכב ועדין ודורש שמירה מיוחדת.
טיול ארוך
בברכת "אלוקי, נשמה" אנו מדברים על רום מעלתה של הנשמה, "חלק אלו־ה ממעל ממש", טהורה היא! הנשמה מיוחדת לגמרי בקדוש־ברוך־הוא, כל־כולה אלוקות. היא עושה טיול ארוך בשביל לרדת עד לעולמנו: "אתה בראתה" – לעולם הבריאה, "אתה יצרתה" – לעולם היצירה, "ואתה נפחתה בי" – תחנה אחרונה, הנשמה הגיעה ליעד ונכנסה לגופנו.
למרות ש"אתה נפחתה בקרבי" מדבר על הגעת הנשמה למטה, הביטוי "נפיחה" מראה שהנשמה מגיעה ישירות מעצמותו של הקדוש־ברוך־הוא הנופח, "ויפח באפיו נשמת חיים", "וכמו שכתוב בזוהר: 'מאן דנפח מתוכיה נפח' (מי שנופח – מתוכו נופח), שתוכיות ופנימיות החיות מוציא בנפיחתו בכוח" (תניא פרק ב).
העולם הזה איננו ארעי
ומה פתאום להקדים את ברכת הגוף לברכת הנשמה? קודם כל, כי הגוף שלנו קדם לנשמה: בבריאתו ביום השישי למעשה בראשית נוצר הגוף ורק אחר־כך נתן בו ה' נשמה; הגוף מתפתח בחדשי ההיריון ומושלם לקראת הלידה, אך הנשמה נכנסת בו רק בקריאת השם/בברית המילה ומשתלמת בו רק בבת/בר־המצווה, לכן ראוי להודות ולברך קודם על הגוף. גם אחרי ירידת הנשמה לגוף, ה"אני" הספונטני והמודע שלנו הוא הגוף, ואילו "נשמה שנתת בי" – הנשמה היא אורחת מלמעלה שנכנסת "בי" הרגיל, הגופני – ולכן ברכת הגוף קודמת.
עד כמה שזה יישמע מוזר, הגוף שלנו איננו קודם רק מבחינה טכנית או תודעתית, אלא שהוא גם עיקר התכלית. הנשמה יורדת לעולם הזה בשביל לתקן את הגוף ואת הגשמיות, מה שאומר שהגוף חשוב יותר מאשר הנשמה שבאה לשרת, לתקן ולקדם אותו.
מקובל להביט על העולם הזה כעל תחנת ביניים, ואם כך, הרי שבגוף אין מטרה ותכלית כשלעצמו. אבל בברכת "אלוקי, נשמה" אנחנו אומרים את ההפך – תחנת הביניים היא דווקא העולם הבא! אחרי "אתה נפחתה בי", אמנם "אתה עתיד לטלה ממני" אבל "להחזירה בי לעתיד לבוא". תחיית המתים היא היעד האמיתי והתכלית. מקומה הנצחי של הנשמה הוא בתוך הגוף. סיום הברכה "המחזיר נשמות לפגרים מתים", אמנם רומז ליקיצה מהשינה שבה דומים אנו למתים, אבל עיקר הכוונה היא לתחיית המתים בה ירדו שוב כל הנשמות לעולם.
זוהי הסיבה העמוקה לקדימותה של ברכת "אשר יצר" לברכת "אלוקי, נשמה" – בריאת הגוף בראשונה ותודעת הגופניות הגלויה והמידית שלנו אינן רק חיצוניות שגויה אלא שיקוף של שורש הדברים ברוחניות: בגוף טמונה קדושה עליונה משל הנשמה. לכן "אלוקי, נשמה" מגיעה לאחר ברכת הגוף, ואף סמוכה אליה ואיננה פותחת ב"ברוך אתה" עצמאי. נתאווה הקדוש ברוך הוא שתהיה לו דירה דווקא בתחתונים, כאן בעולם הזה, ודבר זה יתגלה בעידן הגאולה ותחיית המתים באופן מושלם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il