ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המרד בכרם ביבנה ;">

דף הבית בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה מתמטיקה ואסטרונומיה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"ו

המרד בכרם ביבנה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בירושלמי במסכת ברכות (פ"ד ה"א) מובא מעשה במרד תלמידים כנגד רבן גמליאל, וזו לשונו בשינויים קלים:
"ומעשה בתלמיד אחד שבא ושאל את רבי יהושע תפלת הערב מהו? אמר לו רשות. בא ושאל את רבן גמליאל תפלת הערב מהו? אמר לו חובה. אמר לו והא רבי יהושע אמר לי רשות?! אמר לו למחר כשאכנס לבית הוועד עמוד ושאל את ההלכה הזאת. למחר עמד אותו תלמיד ושאל את רבן גמליאל תפלת הערב מהו? אמר לו חובה, אמר לו והא ר' יהושע אמר לי רשות?! אמר רבן גמליאל לר' יהושע את הוא אומר רשות? אמר לו לאו. אמר לו עמוד על רגליך ויעידו בך! והיה רבן גמליאל יושב ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לרבי חוצפית המתורגמן הפטר את העם. אמרו לרבי זינון החזן אמור, התחיל ואמר, התחילו כל העם ועמדו על רגליהם, ואמר לו [נחום ג,יט] 'כי על מי לא עברה רעתך תמיד'. הלכו ומינו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, בן שש עשרה שנה ונתמלא כל ראשו שיבות. והיה רבי עקיבא יושב ומצטער ואמר לא שהוא בן תורה יותר ממני אלא שהוא בן גדולים יותר ממני, אשרי אדם שזכו לו אבותיו אשרי אדם שיש לו יתד במי להיתלות בה, וכי מה היתה יתידתו של רבי אלעזר בן עזריה שהיה דור עשירי לעזרא... מיד הלך לו רבן גמליאל אצל כל אחד ואחד לפייסו בביתו".

הירושלמי ממשיך ומספר כיצד נעשה הפיוס. וז"ל המשך הירושלמי בתרגום חופשי:
"הלך אצל רבי יהושע ומצאו כשהוא מייצר מחטים. אמר לו מכך אתה מתפרנס? אמר לו ורק כעת ראית צורך לדעת זאת?! אוי לו לדור שאתה פרנסו! אמר לו רבן גמליאל נעניתי לך וציערתי אותך! מחל לו רבי יהושע, ושלחו להודיע לרבי אלעזר בן עזריה שהוחלט להחזיר את רבן גמליאל למעמדו הקודם. ושלחו אליו כובס אחד ויש אומרים שהיה זה רבי עקיבא. אמרו לו השליח: מי שהוא 'מזה בן מזה' – יזה! (מי שהוא כהן בן כהן, ועוסק בהזאת מי חטאת לטהר מטומאת מת - ימשיך לעסוק בכך!), מי שאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה מימך מי מערה ואפרך אפר מקלה?! (כלומר שרבי אלעזר בן עזריה שאין לו שלשלת דורות רצופה בהנהגת הצבור אינו יכול לזלזל בהנהגותיו של רבן גמליאל ולהחליפו) – אמר לו רבי אלעזר בן עזריה נתרציתם (למחול לרבן גמליאל)? אני ואתם נשכים לפתחו (של רבן גמליאל להחזירו לנשיאותו)! אעפ"כ לא הורידוהו לרבי אלעזר בן עזריה מגדולתו אלא מינו אותו אב בית דין".

מעשה זו מופיע בשינויים קלים גם בסוגיית הבבלי במסכת ברכות (דפים כז-כח), והבבלי מסיים שהתלמיד שבעקבות שאלתו התעורר המרד היה רבי שמעון בן יוחאי.
המעשה מעורר תמיהות רבות. המשניות כולן מלאות במחלוקות חכמים, ובדרך כלל היו התנאים נוהגים כפי שראו לנכון לפי הבנתם או כפי שקבלו מרבותיהם. ומדוע כעס רבן גמליאל על רבי יהושע שהורה שתפילת הערב היא רשות? ומדוע חשש רבי יהושע לומר את דעתו בענין זה ברבים?

התלמיד ששאל

שאלת מפתח שיש להתמקד בה היא מסורת הבבלי שהתלמיד ששאלתו גרמה להתעוררות המרד הוא ר' שמעון בן יוחאי.

בסדר תנאים ואמוראים, שהוא חיבור קדום מתקופת הגאונים, כתוב בנוסחה המובאת במחזור ויטרי (בפירוש לפרקי אבות במשניות הגדולות בהוצאת וילנא) 1 :
"כל סתם משנה כר' מאיר היא, כל סתם ברייתא ר' נחמיא, סתם ספרא ר' יהודה בר אלעי, סתם ספרי ר' שמעון בן יוחאי, וכולהו אליבא דר' עקיבא. והן תלמידי ר' עקיבא, ולא ראו ר' עקיבא ולא היו עמו בדור אחד , אלא הפליגו על דעתו".

לפי מסורת זו, רשב"י לא ראה כלל את רבי עקיבא שמוזכר כדמות מרכזית במרד כנגד רבן גמליאל, ואם כן בוודאי שלא ראה כלל את רבי יהושע שהיה בדור שקדם לרבי עקיבא.
ואמנם, נוסחה כעין זו בסדר תנאים ואמוראים ראה החיד"א בספר הפליאה שבספר הקנה, והקשה שבמסכת יבמות (דף סב,ב) משמע 2 שהיו תלמידיו ממש של ר' עקיבא, ולכן כתב שדברים אלו נכתבו על ידי תלמיד טועה. אולם המגיה לפרוש מחזור ויטרי כתב שקשה לומר שדברי תלמיד טועה נכתבו בסגנון דומה בכמה מקומות.
גם מהקדמת הרמב"ם לפרושו למשנה משמע שלא יתכן שרשב"י היה התלמיד ששאל את רבי יהושע. שם מונה הרמב"ם את רבי עקיבא בדור השני של התנאים, את רבי מאיר בדור השלישי, ואלו את רשב"י בדור הרביעי. שם עדין נקט הרמב"ם שלמרות הפרש שתי הדורות רשב"י היה תלמיד ממש לרבי עקיבא. אלא שהרמב"ם מונה שם את רבי יהושע בדור הראשון של התנאים. ומתבקש שלפי הפרש דורות כל גדול לא יתכן שרשב"י היה התלמיד ששאל את רבי יהושע.
הבנה זו מתבקשת ביתר שאת מהקדמת הרמב"ם ליד החזקה, שם כבר לא מונה הרמב"ם את רשב"י כתלמיד של רבי עקיבא. ושם נקט הרמב"ם שהמקורות התנאיים והסוגיות שמהן משמע שרשב"י היה תלמיד ממש של רבי עקיבא אינן כפשוטן, ויש להבינן במשמעות סמלית. וברור שאם רשב"י היה בדור מאוחר ולא למד מרבי עקיבא, הרי שלא היה בדורו של רבי יהושע ולא שאל אותו שאלה זו.

לפי הבנת ספר סדר תנאים ואמוראים ולפי הבנת הרמב"ם, ומסתבר שלפי הבנת מפרשים נוספים שנקטו כמוהם, כאשר הבבלי מציין שהתלמיד ששאלתו עוררה את המרד הוא רשב"י, הבבלי מרמז לנו שהדבר לא יתכן מבחינה היסטורית, ומדובר במעשה סמלי שיש להתבונן במשמעויות שמסתתרות בו.

רבן גמליאל ורבי יהושע נחלקו בענין תפילת ערבית הרגילה, ובמחלוקת זו לא נמנע רבי יהושע מלגלות את דעתו ברבים. אלא שהם נחלקו גם לגבי 'תפילת ערבית' במשמעות הסמלית שלה, ורבן גמליאל התנגד מתחילה בכל תוקף שרבי יהושע יגלה את דעתו בענין זה, ובכך דן המעשה הסמלי. לאחר שרבן גמליאל חזר בו, שלחו אליו 'כובס' להחזירו לנשיאותו, ויש אומרים שהיה זה רבי עקיבא. המעשה מציין זאת משום ששיטת 'הכובס' ושיטת ר' עקיבא קשורות למשמעות הסמלית של 'תפילת ערבית', וכדלקמן.

נקאי - הכובס
הזכרת ה'כובס' מרמזת לברייתא מופלאה שבסוגיית הירושלמי במעשר שני (פ"ה, ה"ב). בסוגיה מובאת ברייתא ובה חישובי מרחק וזמן, שמפליא לכאורה שהסוגיה אינה מודעת לכך שהם לא יתכנו במציאות שהיתה מוכרת גם להם. ומסופר שם, שבנות ציפורי היו עולות ושובתות בבית המקדש ומשכימות (למחרת בבוקר) לקציצת התאנים לפני כל אדם אחר, ובנות לוד היו לשות עיסתן בערב שבת ועולות ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיצו. במאמר"המחילות הגנוזות". התבאר שהעובדה הברורה שהדבר לא יתכן במציאות היא אמצעי מכוון! והיא נועדה לרמז שהסוגיה מדברת בשפה סמלית של 'לימוד זכות' על הדמויות השונות שבעם ישראל. יש הסוברים שכדי לקצר את הדרך לגאולה צריך להשתדל מאוד בעמל המלאכות; ויש הסוברים להיפך שכדי לקצר את הדרך לגאולה צריך להשתדל מאוד בעמל התורה והתפילה. כל דמות מצדיקה את עצמה ומקטרגת במידה מסוימת על חבירתה. אך בראייה נכונה ניתן לראות כל אחת מהן כמי שמקצרת את הדרך לגאולה. ולפי אותה 'ראיה זכה' אפשר להחשיב את ההשכמה לקציצת התאנים - להשכמה ל'שביתה בבית המקדש', ואת לישת הבצק - ל'תפילה' באמצעות 'עמל הכפים'; משום שרצונם הפנימי של אותם עמלים הוא לקצר את הדרך אל הגאולה.
הספור הפלאי הראשון שבברייתא הוא על דמות שנקראת נַקַּיי, ובמאמר "המחילות הגנוזות". התבאר שלפי כללי הכתיב של ימינו שמו של נַקַּיי מאוית נַקַּאי, וכך הוא מופיע באגדות אחרות. וכשם ש'בַּנַּאי' עוסק בבנייה כך נַקַּאי עוסק בניקיון. מהשוואת האגדות השונות עולה שנַקַּאי קרוי גם בשם 'ההוא סבא', והתוספות במסכת חולין (ו, א) כתבו שיש דעה שהוא אליהו הנביא. לקישור בין נַקַּאי לבין אליהו הנביא יש סיוע מנבואת מלאכי (ג, א- כד):
"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים : וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר ... וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:"

אליהו מפנה ומצרף ומטהר ומכבס ( כְבֹרִית מְכַבְּסִים ) את הדרך לפני בוא יום ה' שבו יתגלה המשיח. אליהו הנביא הוא 'הכובס' שמשיב את הלבבות, מגלה לעמלי התורה שעמלי המלאכות אינם רחוקים מהם אלא הם אנשים טהורים ש'עמל כפיהם' נחשב ל'תפילה' המקצרת את הדרך אל הגאולה.
.
והתבאר במאמר שבהמשך אותה ברייתא מובא רמז סותר, ולפיו אדרבא, העיסוק המרובה במלאכות יוביל אל הגלות, ואילו עמל התורה הוא זה שיוביל אל הגאולה. והברייתא מותירה את השאלה מהי הדרך הנכונה - ללא הכרעה. שאלה זו מרומזת במעשה המופלא ב'תפילת ערבית' והיא מרומזת במסכת ראש השנה במעשים בקבלת עדויות של ראיית הלבנה, וכדלקמן.

שחרית במזרח וערבית במערב
במסכת ראש השנה (דף כה, א) דנה הסוגיה בעדים שהעידו שהם ראו שני מראות, ולפי פשטות עדותם הם ראו את הירח (של החודש הקודם) בבוקר ואת הירח (של החודש הבא) במוצאי היום; ראיית שני המראות בהפרש זמן כה קצר חורגת ממנהגו של עולם. וז"ל הסוגיה:
"משנה. מעשה שבאו שנים, ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל... גמרא. תניא, אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כך מקובלני מבית אבי אבא: פעמים שבא בארוכה, ופעמים שבא בקצרה."

רבי יוחנן בן נורי טען שהם העידו על דבר שלא יתכן במציאות ולכן הם עדי שקר, ואילו רבן גמליאל טען שהדבר יתכן. במאמר הקודם"שחרית במזרח וערבית במערב". הובאו דברי הרמב"ם בפרושו למשנה שכתב ש"כל מי שמבין ומשכיל ובעל הבחנה אנושית!" - יודע שדבר כזה לא יתכן! והובא שם האופן שהרמב"ם ביאר את מחלוקתם ההלכתית .
והתבאר שמפשטות הירושלמי משמע לכאורה שרבן גמליאל נקט שהדבר יתכן במציאות, אלא שברור לירושלמי כפי שנקט הרמב"ם – שכל בעל הבחנה אנושית יבין שהדברים אינם כפשוטם, ושזהו קושי מכוון שמרמז שבמשנה משולב פן הלכתי ופן סמלי. המשנה דנה בעדות ראיית 'הלבנה הגשמית' ואגב כך היא דנה בעדות ראיית 'הלבנה הסמלית' - שהיא כנסת ישראל שנמשלה ללבנה.
העדות "ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב" מרמזת לברייתא המופלאה של 'הכובס'. והעדים מעידים שהם ראו את 'עם ישראל' (שנמשל ל'ירח') בתפארתו! שכן אותם אנשים שיוצאים לעמול בשדותיהם מבוקר עד ערב, הם בעצם אנשים ש'מתפללים' באמצעות 'עמל כפיהם'. ומי שמשכים בשחר לעמול בשדהו במזרח, הוא 'באופן סמלי' מתפלל תפילת 'שחרית' במזרח, וכשהוא ממשיך לעמול בשדהו בערב במערב הוא 'באופן סמלי' מתפלל תפילת 'ערבית' במערב. וזו המשמעות הפנימית של דברי רבן גמליאל שקיבל עדות זו: "כך מקובלני מבית אבי אבא: פעמים שבא בארוכה, ופעמים שבא בקצרה". והיינו, שריבוי 'עמל המלאכות' נחשב לריבוי 'תפילה', והוא 'מחילה' שמקצרת את הדרך לגאולה. וכפי שנקט נקאי הכובס באותה ברייתא פלאית.

ה'מחטים' של רבי יהושע
המעשה שמספר שרבן גמליאל נקט ש'תפילת ערבית' היא 'חובה', מרמז ל'קבלת העדות' הזו. ולפיו, רבן גמליאל נקט אז ש'חובה' על כל החכמים לחנך את התלמידים, ש'עמל המלאכות' הוא סוג של 'תפילה', ו'חובה' להשתדל במלאכות כל היום ואף בערב, וש'תפילת ערבית' שכזו היא 'חובה'. וכאשר נודע לרבן גמליאל, שרבי יהושע התיר לתלמיד (רשב"י) ששאל אותו באופן פרטי הנהגה שונה, רבן גמליאל הכריח אותו לחזור בו בפומבי.

במהלך ה'מרד' כנגד שיטת רבן גמליאל הושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בראשות הישיבה. וכשהלך רבן גמליאל לפייס את רבי יהושע בביתו, הוא גילה להפתעתו שרבי יהושע מתפרנס בדוחק מעשיית מחטים. מעשים אלו מרמזים על פגמים שבשיטת רבן גמליאל הישנה, ולפיה עמל המלאכות עד הערב ('תפילת ערבית') הוא 'חובה', משום שהוא יקצר את הדרך ל'גאולה', ותקרב העת שכל ישראל יעמלו בתורה. נכונותה של שיטה נמדדת כאשר אפשר לטעום מפירותיה עוד לפני הקץ, ורבי אלעזר בן עזריה ו'עיסוקו' של רבי יהושע מסמלים את כשלון השיטה.
רבי אלעזר בן עזריה מסמל את ה'עשיר' שיש לו די והותר, ובאופן אישי הוא יכול לטעום כבר מפירות הגאולה ולהיות כל היום בבית המדרש. אך מכיוון ש'תפילת ערבית' באמצעות המלאכות היא 'חובה', הוא עוסק במלאכות כל היום, ואינו 'טועם' מפירות הגאולה.
עיסוקו של רבי יהושע בייצור מחטים מסמל את ה'עני', שבאמצעות מלאכותיו מצליח לפתוח פתח כ'חודו של מחט' בהבאת הגאולה. אלא שה'מחילה' וה'פתח' שדרכם תגיע הגאולה צריכים להיות גדולים, ו'חודו של מחט' שרבי יהושע מצליח לייצר הוא זניח. ונראה פשוט, שאילו היה רבי יהושע יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, וודאי שעמלו בתורה היה מועיל יותר להבאת הגאולה.

הטענה שטוען רבי יהושע כלפי רבן גמליאל – "אוי לו לדור שאתה פרנסו!" היא טענה כלפי דרכו החינוכית של רבן גמליאל. יש עמלי תורה רבים שמצליחים מאוד בעמל התורה, אך הצלחה זו אינה עומדת להם בעמל המלאכות. ומה התועלת בכך שיעמלו במלאכות עד הערב. וכי לא עדיף שיוותרו על 'תפילת ערבית' סמלית שכזו, ולקראת סוף היום ייכנסו לבית המדרש ויעמלו בתורה.
רבן גמליאל הודה לדברי רבי יהושע והסכים שהוא ציער אותו, ושהוא לא ידע גם בצער שאר הדור. וחזר בו והסכים שאפשר להורות לתלמידים ש'תפילת ערבית' (באמצעות המלאכות) היא רשות.

חזרת רבן גמליאל
חזרת רבן גמליאל מרומזת במעשה שני המובא בהמשך המשנה בראש השנה (דף כה, א)
"... ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו לא נראה, וקיבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הורכינס: עדי שקר הן; היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כריסה בין שיניה? אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך. שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם - בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו..."


במאמר"ראינוהו בזמנו". התבארו הקשיים שבמשנה זו, והתבאר שגם שם משולב פן סמלי בפן ההלכתי. והתבאר שהמעשה השני שבמשנה חולק על קודמו. ידועים דברי הזוהר חדש (פרשת נח דף מ, א): "דאי יחזרון בתשובה רישי כנישתא או חדא כנישתא בזכותם יתכנש כל גלותא". העדות שבמעשה השני סבורה שאדרבא יש להרבות ב'תורה' וחזרה בתשובה משמעותה להתייחס ל'עמל הכפיים' כמו ל'הכרח' שיש לברוח ממנו ולמעט בו, ומכיוון שנראתה 'קהילה' שנוהגת כך, אפשר להעיד שראינו את המשיח בא.
ידוע מאמר החכם – ההכרח לא ישובח ולא יגונה. העדות שבמעשה השני רואה בעמל הכפים הכרח, ולפיכך היא אינה מגנה אותו, אך גם אינה משבחת אותו ואינה מחשיבה אותו ל'תפילה'; וזו כוונת תחילת העדות השניה באומרה "ראינוהו בזמנו". והיינו, שראינו קהל מעם ישראל (שנמשל ל'ירח') עמל בחוץ בשדות ובשווקים בזמן שבו הוא היה חייב לעמול לצרכיו ההכרחיים; כל אחד "בזמנו" הקצוב לו, שהרי הצרכים ההכרחיים של כל אדם אינם דומים זה לזה. וסוף העדות נאמר בלשון של קביעה – "וב'ליל' עבורו לא נראה". והיינו שקהל זה מעם ישראל "לא נראה" ב'ליל' בחוץ כשהוא מוסיף לעמול. וזאת משום שצריך להקדיש את הלילה לריבוי והוספה בלימוד תורה, ורבוי זה 'יוליד' כביכול את האדם במציאות חדשה שבה לא יהיה חייב עוד להרבות בשעות המלאכה, ויוכל להרבות בתורה.
ואמנם המשמעות הפשוטה של 'ליל עבורו' היא מוצאי יום ל' לחודש, משום שיום ל' הוא היום שנוסף ל'חודש מעובר'. אולם הקשיים שבמעשה השני מרמזים ש'ליל עבורו' מופיע שם בעיקר ב'משמעות סמלית', והיינו שה'לילה' הוא הזמן שבו מתאפשר לאדם ל'התעבר' ולחזור ולהיוולד כביכול במציאות חדשה, שבה יוכל להרבות בתורה.
מי שהחליט שהוא רוצה להיות מעוסקי התורה, החליט ש'תפילת ערבית' באמצעות המלאכות היא 'רשות'. והיה עמל בסוף היום בתורה, ובכך הוא גילה היכן נמצא רצונו העיקרי והיכן הוא משווע להיות. הקב"ה היה רואה את השתדלותו ושומע שוועתו והיה מגלגל לפתחו הזדמנויות להשתלב במקומות עבודה שבהם יוכל למעט בעסק ולהרבות בתורה, ולא יהיה חייב עוד לעבוד במשך כל שעות אור היום, אלא יוכל להיכנס לבית המדרש לכמה שעות. ובמשך הזמן יתרבו שעות אלו עד שיתכן ואולי יתאפשר לו ללמוד כל היום. ואם לא יזכה לכך בעצמו, יזכו לכך הבנים שיוולדו לו.
כאשר רבן גמליאל קיבל את העדות השניה, הוא חזר בו מהחלטתו הקודמת, וקבע ש'תפילת ערבית' באמצעות המלאכות היא 'רשות'. וכמו כן הוא קיבל את שיטת רבי עקיבא שקשורה לכך, וכדלקמן.

האב זוכה לבן
המעשה במרד מספר שרבי עקיבא נקט שהוא עצמו המחליף הראוי לרבן גמליאל, אלא שרבי אלעזר בן עזריה זכה לשבת בפועל בישיבה, משום "שזכו לו אבותיו". יש בכך רמז לשיטת רבי עקיבא באופן שיגיע הקץ, וכפי שהיא רמוזה במשנה בעדויות (ב, ט, בגרסת הרמב"ם): "הוא (*ר' עקיבא) היה אומר: האב זוכה לבן בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים. ובמספר הדורות לפניו הוא הקץ...". שיטת רבי עקיבא מרומזת בדברי רבי שמעון במשנה אחרת במסכת ראש השנה, שמספרת מעשה מופלא בקבלת עדים, והיא התבארה במאמר "טוביה הרופא ומשה רבנו"., ואין כאן מקום להאריך בה.
ולענייננו יש להסתפק בהפניית תשומת הלב לכך, שהמעשה במרד מדגיש את שיטת רבי עקיבא ולפיה "האב זוכה לבן", וכן שסוגית הבבלי מספרת שהשואל היה רבי שמעון.

מזה בן מזה
בסופו של המרד מחזירים את רבן גמליאל לנשיאותו, משום שהוא "מזה בן מזה". תיאור רבן גמליאל כ'מזה' מתאים לתיאורו של אליהו הנביא כ'כובס' בנבואת מלאכי: "כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים : וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר ...". הטהרה מטומאת מת נעשית על ידי הזאת מי חטאת בידי ה'מטהר', ובסופו של דבר מוסכם שרבן גמליאל מתאים למלא את שליחות אליהו כ'מזה' וכ'מטהר'.
המעשה מרמז, שהדרכות רבן גמליאל לצבור להתייחס לריבוי המלאכות עד הערב כמו ל'תפילה ערבית', מקורה בברייתא של נקיי, והיא הדרכה של אליהו הנביא שהוא מטהר ('מזה'). אלא שרבן גמליאל קיבל כעת את הבנת רבי עקיבא בהדרכה זו, שהדרכה זו היא 'רשות' ולא 'חובה'.
ואכן, שיש מי שיקדש ויטהר את חייו באמצעות העבודה במלאכות. אך מי שחפץ בכך יכול לקבל את שיטת רבי עקיבא ש'האב זוכה לבן'. והוא יכול לקדש ולטהר את חייו באמצעות הריבוי בעמל התורה, ולשאוף ולקוות שהקב"ה יגלגל לפתחו הזדמנות לעסוק על היום בתורה. ואם לא יזכה לכך בעצמו – יזכו לכך צאצאיו.

הושבת רבי אלעזר בן עזריה בישיבה
והירושלמי ממשיך ומספר שאמנם רבן גמליאל חזר להיות נשיא, ולהיות 'מזה' 'ומטהר'. אך גם רבי אלעזר בן עזריה נטש את עיסוקו במלאכות. הוא החליט שתפילת ערבית באמצעות המלאכות היא רשות, וכשהוצע לו להיות אב בית דין שעמל כל היום בתורה ופרנסתו מקופת הצבור, הוא נעתר להצעה זו. ומעשה דומה מרומז במסכת הוריות (י,א) שם מוכיח רבי יהושע את רבן גמליאל על שלא פעל למנות את רבי אלעזר חסמא ואת רבי יוחנן בן גודגדא למינוי דומה שפרנסתו מן הצבור, ורבי אלעזר קיבל את תוכחתו ומינה אותם.

ולפי מה שהתבאר במאמר, הירושלמי והבבלי מרמזים שמרד התלמידים שהיה בכרם ביבנה הוא 'מרד סמלי'. והמסופר בו על הושבת רבי אלעזר בן עזריה בישיבה מסמל את קבלת השיטה שעמל התורה הוא זה שיביא את הגאולה. ומעשים שיש בהם 'פן סמלי' שקשור לאותה שיטה, נאמר עליהם שארעו "ביום שהושיבו רבי אלעזר בן עזריה בישיבה". אך אין הכוונה ליום מסוים דווקא, ו'מעשים סמליים' אלו אירעו בתקופות שונות.




^ 1.נוסחה כעין זו מובאת במקומות נוספים כגון בנוסחת שד"ל ובנוסחת גראסברג. וראו בנוסחאות השונות שבמהדורת מצגר.
^ 2.החיד"א הקשה לפי גרסתנו שם. אמנם באגרת רב שרירא גאון משמע שגרסתו היתה שונה, וז"ל: "שנים עשר אלף [זוגות] תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכלם מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבאו אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ור' יוסי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות". כלומר, שלפי גרסתו תלמידים אלו באו לרבותינו שבדרום, ולא שתלמידים אלו קיבלו מרבי עקיבא. ובכל ענין גם גרסה זו שבפנינו אפשר להבינה במשמעות סמלית.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il