בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וארא
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך "קול צופיך" גיליון 294

משה רבנו ויציאת מצרים

מידת הדין הופכת למידת רחמים; וארא – אל מעלתם של האבות; מי גילה רז זה לבני?; ואזכר את בריתי; ואני ערל שפתיים; הצפרדעים ומסירות נפשם; התפאר עלי למתי אעתיר לך; למען תדע כי אין כה' אלוקינו; ותעל הצפרדע.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

טבת התשס"ה
12 דק' קריאה
מידת הדין הופכת למידת רחמים
פרשתנו פותחת בפסוק "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" (שמות ו, ב). ידוע ששֵם אלוקים הוא דין, ושם ה' הוא רחמים. לעיתים הרשעים הופכים מידת הרחמים למידת דין, והצדיקים הופכים מידת הדין למידת הרחמים (עיין כלי יקר דברים כו, טו על הפסוק "השקיפה ממעון" מה שהביא משם תנחומא פרשת כי תשא אות יד, כל השקיפה לרעה חוץ ממתנת עניים המהפך רוגז לרחמנות וכו', וכן עיין ברש"י בראשית יח, טז על הכתוב "וישקיפו על פני סדום", "כל השקפה במקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך, שגדול כח מתנות עניים שהופך מידת הרוגז לרחמים").

הקב"ה פונה למשה בשם אלוקים "וידבר אלוקים אל משה", אומר רש"י (שם) "דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה". משה רבנו בא כביכול בטרוניא לקב"ה ואמר לו "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה, כב-כג). אומר לו הקב"ה " אני ה'" - אתה יכול להפוך את מידת הדין לרחמים, וכיון שאתה התכוונת לטובה, אני אהפך לך למידת הרחמים. ואומר רש"י:
"ויאמר אליו אני ה' - נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן ליפרע. כשהוא אומר אצל עונש כגון 'וחללת את שם אלהיך אני ה', וכשהוא אומר אצל קיום מצות כגון 'ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה'' נאמן ליתן שכר".

ולמעשה הקב"ה אמר למשה רבנו עוד בתחילת השליחות "ולא יתן לכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה" וכו' (שמות ג, יט).

ואומר בעל אוה"ח הקדוש (שמות ו, ב): "וידבר אלהים וגו'. צריך לדעת מה דיבר אלהים. גם הודעת אני ה' אחר שכבר אמר לו למעלה זכרון השם ואמר לו (ג טו) זה שמי לעלם. אכן להיות שדיבר משה לפני אל נורא ואיום דברים שאינם מהמוסר ובפרט לפני מלך גדול, ודבר זה נמשך לצד שהראה לו פנים צוחקות פנים שמחות הרשומים בשם הוי"ה, לזה הראהו ה' פנים של מורא שהם בחינת הדין הרשומים בשם אלהים, והוא אומרו וידבר אלהים אל משה". אבל משה רבנו רעיא מהימנא לא יכל לסבול שבגלל שדיבר עם פרעה "הרע לעם הזה".

וארא – אל מעלתם של האבות
ואומר הקב"ה למשה "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בקל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו, ג). אומר רש"י: "וארא – אל האבות". ולכאורה מה רש"י מחדש הרי כבר נכתב במפורש בפסוק אל אברהם אל יצחק ואל יעקב? אלא הפשט הוא שרש"י השתמש בלשון קצרה (וכך מבואר בשפתי חכמים).

אבל אומר אוה"ח הקדוש, לכל אחד מהאבות היתה מעלה מיוחדת. אברהם אבינו – היה איש החסד, והיה הולך בכל מקום ומפרסם אלוהותו יתברך שמו ויתעלה כמו שכתוב "ויקרא שם בשם ה' קל עולם". יצחק אבינו – היתה לו מידת הגבורה, ומידת מסירות נפש (אין הכוונה שחייב אדם למסור את נפשו למות, אלא הכוונה לקיום המצוות במסירות נפש,כמו שכתוב בתהלים נה, טו "בבית אלוקים נהלך ברגש" - ברגש ר"ת ברד, גשם, רוח, שלג, ויצר הרע אומר לאדם כיצד תלך להתפלל או ללמוד תורה, יתגבר ויעשה זאת במסירות נפש בכל המצבים). יעקב אבינו – מיטתו שלמה, ומסמל את מידת האמת והשקידה בלימוד התורה. והאבות הנחילו לנו את הדברים הללו. ואם נשאל, הרי אין התורה ירושה (אלא מורשה), ואם האב חכם אין זה אומר שהבן יצא חכם? אלא הכוונה היא, כשם שהאב מנחיל את תכונותיו לבניו, כך אבות העולם הנחילו לנו את תכונותיהם, ואת הכלים "ואידך זיל גמור".

חז"ל אומרים (מסכת נידה דף ל' ע"ב) שכתינוק נמצא במעי אימו מלאך מלמדו את כל התורה, וכשיוצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה. נשאלת השאלה, אם כן בשביל מה הוא לומד ובשביל מה מכים אותו? אלא הוא לומד כדי שכשיגדל וילמד לא יהיו בעיניו כחדשים, שכיון שכבר למד פעם אחת יקל לו ללמוד שוב, וזו הסיבה שהמלאך מלמדו ואח"כ משכחו כדי שהתורה תהיה נלמדת ע"י עמל, ככתוב "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" (ויקרא כו, ג), אומר רש"י "הא מה אני מקיים אם בחוקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה". ואח"כ כותב רש"י "הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים" וכו'.

מי גילה רז זה לבני?
הגמרא אומרת (ב"מ פ"ה ע"ב), וז"ל:
"אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי (אליהו הנביא היה מצוי בישיבתו של רבי). יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה ולא אתא (ביום ר"ח אחד התעכב אליהו הנביא ולא בא) א"ל (רבי לאליהו הנביא) מאי טעמא נגה ליה למר? (מדוע התעכבת מלבוא) אמר ליה (אליהו הנביא): אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה (הלכתי למערת המכפלה והערתי את אברהם אבינו ושטפתי את ידיו כדי שיתפלל ואח"כ השכבתיו) וכן ליצחק וכן ליעקב. (שאל אותו רבי) ולוקמינהו בהדי הדדי (מדוע לא הערת את שלושתם ביחד) סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה (אם הייתי מעיר את שלושתם ביחד הם היו מרבים בתפילה ומיד היה בא המשיח שלא בזמנו, לכן אין ניתן לי רשות להעמידן יחד) א"ל (רבי) ויש דוגמתן בעולם הזה (שתפילתן נשמעת)? אמר ליה (אליהו): איכא ר' חייא ובניו. גזר רבי תעניתא, אחתינהו לר' חייא ובניו (בקשו מר' חייא ובני להיות שליחי ציבור), אמר (ר' חייא) משיב הרוח ונשבה זיקא (ונשבה הרוח) אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא. כי מטא למימר (כשהגיע לומר) מחיה המתים רגש עלמא, אמרי ברקיעא מאן גלי רזיא בעלמא (מי גילה רז זה בעולם)? אמרי אליהו. אתיוהו לאליהו מחיוהו שתין פולסי דנורא. אתא אידמי להו כדובא דנורא על בינייהו וטרדינהו" (ירד אליהו הנביא על התיבה ונדמה להם כמו דב של אש, ובלבל אותם ולא יכלו להמשיך בתפילתם).

ואזכר את בריתי
וכתוב "וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכר את בריתי" (שמות ו, ד - ה). הגמרא במסכת ברכות (דף ה' ע"א) דנה בשאלה מה הם יסורים של אהבה, ומביאה מחלוקת בענין, וז"ל:
"פליגי בה רבי יעקב בר אידי, ורבי אחא בר חנינא. חד אמר אלו הם יסורין של אהבה, כל שאין בהן בטול תורה שנאמר 'אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו'. וחד אמר אלו הן יסורין של אהבה, כל שאין בהן בטול תפלה שנאמר 'ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי'. אמר להו רבי אבא בריה דר' חייא בר אבא הכי אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: אלו ואלו יסורין של אהבה הן, שנאמר 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח'. אלא מה ת"ל 'ומתורתך תלמדנו' אל תקרי תְלַמְּדֶנּוּ אלא תִּלְמדנו, דבר זה מתורתך תלמדנו ק"ו משן ועין, מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה. והיינו דרבי שמעון בן לקיש דאמר רשב"ל נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין נאמר ברית במלח דכתיב ולא תשבית מלח ברית ונאמר ברית ביסורין דכתיב אלה דברי הברית מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם".

בגמרא כתוב "והיינו דרבי שמעון בן לקיש" – משמע מכך שאין מחלוקת בין ר' יוחנן לר"ש. אבל המפרשים אומרים שיש מחלוקת ביניהם, רבי יוחנן אומר ק"ו משן ועין, אבל אם אדם זר בא והיכה עבד והוציא לו את שינו ועינו ביחד, אין העבד יוצא לחירות אלא משלם לו דמי שינו ועינו ודיו. אבל אם אדם טיפש או ילד לקח בשר ומלח אותו - התמתק הבשר. ואילו רשב"ל אומר שלומדים ממלח היינו אפילו לא מודה שזה בא מרבו. אם אדם אומר שהיסורים שקיבל הם מאיתו יתברך שמו ויתעלה, אז היסורים מכפרים. אבל אם אומר שהם באו במקרה או באשמת השונא, אז היסורים אינם מכפרים. אבל מדין ברית מלח, בין אם יאמר שהיסורים מה', ובין אם לאו, זה מכפר.

ועל זה נאמר בפסוק "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכר את בריתי". עם ישראל היו צריכים לומר אנו קבלנו עונש מהשמים, אבל הם אמרו שמצרים מעבידים אותם. אומר הקב"ה אם אתם אומרים שמצרים מעבידים אתכם ולא אני, מדוע יתמתק? ואעפ"כ ואזכר את בריתי - ברית מלח. כמו שבברית מלח מתמתק אפילו בלי מחשבה כך גם כאן יתמתק, וזו סנגוריא גדולה לעם ישראל.

ובהמשך אומרת הגמרא,
"תניא רשב"י אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא תורה מנין שנאמר וכו', העולם הבא דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר".

נר מצוה – אדם עושה מצוה זה כמו נר, עולה כסף לקנות לולב ואתרג. ותורה אור – תורה היא כמו אור השמש בלי כסף, יוצר אור ובורא חושך, וכולם נהנים ממנה.

ואני ערל שפתיים
וכתוב "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", ואח"כ אומר משה רבנו "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (שמות ו, ט, יב). אומרים חז"ל זה אחד מק"ו שבתורה, אם בנ"י לא שמעו אלי ק"ו שפרעה לא ישמע אלי. אבל יש לזה פרכא והיא, עם ישראל לא שמעו לך כי הם היו טרודים בעבודתם הקשה, בעבודת פרך. אבל פרעה אוכל שותה וישן והוא שלֵו ושאנן, ואם כן בודאי שהוא יוכל לשמוע בנחת את דברי משה למרות שהוא ערל שפתים.

פרעה היה עושה עצמו שהוא אלוה, ומה שאוכל ושותה אינו מוציא. אבל הוא היה משכים בבקר בהחבא כדי ללכת ליאור לעשות צרכיו. שמעתי מחכם מנשה שלו ע"ה ששמע משם בעל הבא"ח שתיאר זאת כך, כתוב שהקב"ה אומר למשה "השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה". פרעה יוצא בבקר לכיוון היאור, ובדרך פוגש אותו משה רבנו ואומר לו: שלום עליכם, מה שלומך אדוני המלך? איך אתה מרגיש? וכו' והאריך בדיבורו. אומר לו פרעה, נו.. נו.. ומה אתה עוד רוצה? אך משה מאריך עוד בדברים. אומר לו פרעה אני צריך ללכת. אומר לו משה להיכן? לנוחיות? תגיד שאתה הולך לנוחיות, ושוב משה האריך עימו בדברים ואומר לו, דע לך לאחר שאדם הלך לנוחיות הוא צריך ליטול ידיו ולברך אשר יצר וכו' ושוב האריך בדברים. אומר לו פרעה תעזב אותי אני צריך ללכת! אומר לו משה אתה רואה שאינך אלוה, אלא בן אדם. ועשה לו זאת כדי שידע פרעה את "מעלתו" שהוא אדם כמו כל בני האדם.

משה רבנו אומר "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים". משה רבנו אינו חפץ בשליחות זו מחמת שהיה ערל שפתים.
וראה זה פלא, כאשר עמד משה רבנו והקהיל את כל בני ישראל אנשים נשים וטף (עיין רש"י דברים פרק א' פסוק ג') בין ראש חודש שבט ל - ז' באדר (כאשר רק הגברים מגיל עשרים ועד ששים היו שש מאות אלף במספר, הרי שעם הנשים והטף היו יותר משני מיליון אנשים) הוא עומד ומדבר, ולא באולם אלא במִדְבּר ששם הקול נאבד במרחבי החולות האינסופיים, ובלי מערכת הגברת קול, ולא היתה לו שום הגבלה. כלומר במשך חדש ושבוע משה רבנו, שהיה 'ערל שפתים', מדבר ללא הפסקה, מה שאדם רגיל כלל לא יכול לעשות, ואפילו כיום שיש קלטות, א"א להשמיעם במשך חדש באופן רציף, אלא רק מספר שעות מועט.
אמר לו הקב"ה למשה רבנו אם לא היית מתלונן, לא היית ערל שפתיים. וכעת, אם אתה מדבר דברי תורה תוכל לדבר בשטף, אבל אם באמצע לימוד התורה תרצה לבקש איזה דבר לצורכך הפרטי, כגון כוס מים או שידליקו את האור, אתה תהיה ערל שפתים.

האבן עזרא מוסיף ואומר (שמות ב, ג): משה רבנו גדל בבית פרעה ולכן יש לו תכונה של מלכות, של אומץ. והיו יכולים לטעון כיון שהוא ניחן בכושר שכנוע ודיבור רהוט, לכן הוא הצליח לשכנע את בני ישראל. אבל כעת שהוא ערל שפתים ויש לו קושי בדיבור וממילא גם בשכנוע, לא יוכלו לטעון זאת, ולמרות זו בנ"י שמעו בקולו.

הצפרדעים ומסירות נפשם
כשרצה הקב"ה לשלוח צפרדעים למצרים, הזהיר משה רבנו את פרעה ואמר לו: "וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים" (שמות ז, כט). אומר בעל הטורים, ג' פעמים מוזכר בתנ"ך את המילה ' ובכה' ולא כמו שרגילים לכתוב 'ובך'. הראשונה כאן, השניה "כי בכה ארוץ גדוד" (שמו"ב כב, ל), מלמד שבאו בהם הצפרדעים גדודים גדודים. והשלישית "בכה חסיתי" (תהלים קמא, ח).

פעם אחת דרשתי את הפסוק הזה לפי מה שכתב בעל הטורים, ובאותו מעמד היה הרה"ג שבתאי יודלביץ' זצ"ל – הנודע בשם 'המגיד הירושלמי', והוא עמד לדרוש אחרי ואמר לציבור שהרב אליהו (שיבלחטו"א) יודע ללמוד, וידיו רב לו בהלכה ובפסיקה, אבל אינו יודע לדרוש, ואני אסביר את דבריו. והוא התחיל להמחיש כיצד היתה מכת הצפרדעים ומהו גדודים גדודים שכתב בעל הטורים, וכך אמר, הנה כתוב שהקב"ה מבשר לפרעה שבו עצמו תתחיל מכת הצפרדעים. בשמוע פרעה כן, ציווה לבנות בביתו חדר אטום לחלוטין, וכל דלת או חלון יהיו כפולים וסגורים היטב, וכל חריץ או סדק ייסתמו, ובאופן זה חשב למנוע חדירתה של כל צפרדע שהיא לביתו, ומשעשו עבדיו כן, היה שבע רצון.
והנה, הוא מסתכל מחלונו המשוריין ורואה המון עצום של צפרדעים שצועדים בקצב שוה ואומרים 'שמאל ימין שמאל! שמאל ימין שמאל!', לחלקם כובע שחור כי הם מחיל התותחנים, לחלקם כובע לבן כי הם מחיל הים! לאחר מכן ראה תהלוכה דומה של צפרדעים ולראשם כובע אדום, כי הם היו מגדוד של חיל צנחנים. וכך ראה שעוברים מיליוני צפרדעים מכל סוגי החילות. יבש גרונו של פרעה מהמחזה וביקש לאכול חתיכת לחם, והנה קופצת לו צפרדע ישר לתוך פיו ונבלעה בתוך בטנו, והתחילה לקרקר בעוז. ופרעה התחיל לצעוק, אך אף אחד לא שומע אותו כי הוא בחדר אטום.

הצפרדעים גילו מסירות נפש רבה שנכנסו לתוך תנוריהם של המצרים, על פי ציווי ה'. עוד ענין של מסירות נפש מצינו בנביא, שם כתוב על חנניה מישאל ועזריה שחייבום להשתחוות לפסל, והם הלכו ושאלו את דניאל מה לעשות, והוא שלח אותם ליחזקאל, ויחזקאל אמר להם להתחבאות. אבל הם לא שמעו לעצתו אלא הלכו ברחובה של עיר בשעה שכולם נאלצו להשתחוות לפסל.
קרא להם נבוכדנצאר וביקש להשליכם לכבשן האש. והם שאלו את יחזקאל האם ה' יציל אותנו? והוא ענה להם: לא, כיון שהיה עליהם להתחבאות.
אך לבסוף אמר ה' ליחזקאל ולדניאל אני אציל אותם, אבל אני רוצה לראות אם יש להם מסירות נפש. ואכן כשזרקו אותו לכבשן הם ניצלו ללא שום פגע, ואפילו גלימתם לא נשרפה, והיה זה בזכות מסירות נפשם למען פרסום מלכותו של הקב"ה בעולם. וכשלא נשרפו קרא להם נבוכדנאצר ואמר להם אני זרקתי שלשה, ועכשיו אני רואה ארבעה אנשים. אמרו לו זה המלאך גבריאל שצינן לנו את המקום.

ומהיכן הם למדו להיזרק לכבשן האש? הם עשו ק"ו מהצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם נכנסו לתוך תנור חם (הקב"ה לא ציוה על צפרדעים מסויימים להכנס לתנור, אלא כל אחד מהם במסירות נפש רצה לעשות זאת כדי להזיק לפרעה), אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה (עיין פסחים נ"ג ע"ב ותוד"ה מה ראו).

כתוב במדרש על אחאב וירבעם שאמרו לבתו של נבוכדנצר שה' שלח אותם להתחתן אתה. אך היא תמהה על בקשתם שהרי ליהודים אסור לישא גויה, וספרה זאת לאביה (כשהיו בנ"י במצרים הם שמרו על הבית היהודי ולא התבוללו, ואע"פ שהמצרים עינו אותם, לא היתה אשה יהודיה שנישאה למצרי.
ולפי חוקי הגויים הבן הולך אחר האב, ואם יהודיה היתה מתחנת עם מצרי הבן מצרי ולא היו מענים אותו. ולא לחינם אמרו בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים). קרא להם נבוכדנצאר ושאלם לפשר הענין, ואמרו לו שכך ציוה ה'.

אמר להם נבוכדנצר שהוא רגיל לבדוק דברים מעין אלו ע"י שהוא זורק לכבשן האש את האדם הטוען שיש עמו נבואה, והיה אם כנים דבריו והנבואה אמיתית הרי שהוא יינצל מהכבשן, שהרי משמים בחרו בו להשלים את שליחותו ובודאי יצילו אותו מן האש, ועל כן רצה להשליכם לכבשן האש, ואמר להם שכך עשה גם אצל חנניה מישאל ועזריה. אמרו לו שאין זה דומה, כי הם היו שלושה, והם אינם אלא שנים! אמר להם מי אתם רוצים שאשלח עמכם כדי שתהיו שלושה, ואמרו לו שהם רוצים את יהושע הכהן הגדול. שלח המלך לקרוא לו, והשליך את שלושתם לכבשן האש, והם נשרפו מייד, וליהושע הכהן הגדול לא קרה דבר מלבד שנחרכו מעט שולי מעילו.
שאל אותו נבוכדנצאר מדוע נשרף לו הבגד והרי לחנניה מישאל ועזריה לא נחרכו אפילו החוטים של שולי מעיליהם, ואפילו ריח שריפה לא היה בהם? ענה לו: שעצם שכנותו לאותם רשעים השפיעה למרות שלא חבר להם כלל, ולכן נחרכו מעט משולי בגדיו. וחז"ל אומרים לא כן, אלא ששולי בגדיו מרמזים על יוצאי חלציו, כי בניו התחתנו עם נשים גויות ורצו לגיירם בגיור קונסרבטיבי ולכן נחרכו שולי גלימתו. יעקב אבינו אמר "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" - בגד רומז לבנים צדיקים וחשובים.

התפאר עלי למתי אעתיר לך
אחרי מכת הצפרדעים ביקש פרעה ממשה "העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את העם ויזבחו לה'" (שמות ח, ד). פרעה דואג קודם לעצמו – ויסר ממני, ורק אח"כ "ומעמי". אומר לו משה "התפאר עלי למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך להכרית הצפרדעים ממך ומבתיך רק ביאור תשארנה" (שם, ה'), כלומר, לאיזה יום תרצה שיכרתו. ופרעה אומר לו "למחר". ומשה אומר לו, אתה רוצה לסבול עד מחר, לו יהיה כדברך למען תדע כי אין כה' אלוקינו. לכאורה היה פרעה צריך לומר: הסר את הצפרדעים עכשו ! ומדוע אמר למחר?

אלא פרעה היה ראש האפיקורסים ורשע גדול, ואמר בליבו אם משה שואל אותי למתי תרצה שיצאו הצפרדעים הרי שהוא יודע שהם יסורו בעוד כשעה, והוא בודאי מצפה שאבקש ממנו להסירם מעלי עכשיו, אבל כדי להרגיזו אני אבקש ממנו למחר כי אני רוצה שידעו כולם שאינו דובר אמת, ולמשה לא אכפת שהצפרדעים ישארו עוד יום, הרי עם ישראל לא סבל מהם.

למען תדע כי אין כה' אלוקינו
בכל עשרת המכות היה עונש למצרים, והארה לעם ישראל - למען תדע כי אין כה' אלוקינו. במכת ערוב כתוב "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". אם היו הולכים יהודי ומצרי, הערוב היה פוגע רק במצרי. שמעתי מחכם מנשה שלו זצ"ל, אם היה הולך יהודי ושני מצרים מחבקים אותו אחד מימין ואחד משמאל, אפילו החמור שבערוב, שאין לו שכל, היה מכניס ראשו ומפריד ביניהם ופוגע במצרים, וזהו שכתוב והפלה ה'. וכל זה כדי ללמד את בני ישראל שאפילו הבהמות שומעות בקול הקב"ה. גם במכת ברד מצינו שאש ומים עשו שלום בניהם כדי לעשות את רצון הבורא יתברך שמו ויתעלה.

ותעל הצפרדע
לגבי מכת צפרדע כתוב " ויעשו כן החרטומים בלטיהם ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים" (שמות ח, ג). אומר רש"י: ותעל הצפרדע - צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים זהו מדרשו.
ויהי רצון שהקב"ה יזכנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ומחשבתנו היא מחשבה טובה - אנו רוצים שהקב"ה יגאלנו גאולה שלמה, בביאת הגואל ובבנין אריאל, יראו עינינו וישמח לבנו, בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il