בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

בשול אחר בשול

כידוע בדיני החזרה בשבת, תבשיל שהונח מערב שבת על גבי כירה גרופה וקטומה (כלומר שהוציאו ממנה את הגחלים או ששמו עליהם אפר), והיא כבר מבושלת, מותר בשבת עצמה להוריד את התבשיל מעל הכירה ואחר כך להחזירו לכירה, כדעת בית הלל במשנה בפרק כירה. וכל זה כמובן בתנאים המבוארים בפוסקים בדיני החזרה. מדברי הרמב"ם דייק הבית-יוסף שתבשיל המבושל כמאכל בן דרוסאי אסור להחזירו. האחרונים הקשו על כך מהתלמוד הירושלמי שפוסק להיפך. בשיעור זה נאמרו שני תירוצים בנידון: מחלוקת בין הבבלי והירושלמי או שהרמב"ם והירושלמי מדברים על מקרים שונים.

undefined

הרב חיים כץ

ר"ח שבט התשס"ה
8 דק' קריאה 62 דק' צפיה
מקורות:
רמב"ם הל' שבת פ"ט ה"ג, ומגיד משנה שם.
ירושלמי פ"א ה"י "רב ביבי בשם ר' יוחנן".
שבת לח: במשנה, ובגמ' "גלגל מאי".
ירושלמי פ"ג ה"א "הגורף עד שיגרוף".
שו"ע או"ח סימן שי"ח סעיף י"ח, ומשנ"ב ס"ק קי"ג ושעה"צ קל"ו, ומשנ"ב ס"ק קי"ח ושעה"צ קמ"ח.
שם סעיף ד', ומשנ"ב ס"ק ל"ג.
רמב"ם הל' שבת פכ"ב ה"ח.

החזרת דבר המבושל כמאכל בן דרוסאי לכירה גרופה וקטומה
כתב הרמב"ם בפרק ט' הלכה ג': "המבשל על האוּר דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל - פטור." דייק הבית-יוסף בסימן רנ"ג, שמלשון הרמב"ם משמע שדוקא בדבר שהיה מבושל כל צרכו פטור, אבל אם היה מבושל כמאכל בן דרוסאי ובשלו באוּר - חייב!
ופסק מכך הבית-יוסף הלכה למעשה:
הגמרא הרי אומרת בתחילת פרק כירה, שקדירה שהושהתה על האש בכירה גרופה וקטומה מערב שבת, וניטלה בשבת, אפשר להחזירה לכירה. אומר הבית-יוסף שאפשר להחזירה רק אם היא מבושלת כל צרכה, אם לא - יש כאן בעיה של איסור דאורייתא לדעת הרמב"ם.

המגיד משנה במקום כותב שמקור דין זה של הרמב"ם הוא במשנה בפרק חבית (קמה:): "כל שבא בחמין לפני השבת, שורים אותו בחמין בשבת" ואמרו בגמרא: "אמר רב ספרא כגון תרנגולתא דר' אבא". כלומר מה נחשב מבושל כל צורכו שבא בחמין לפני השבת ואז מותר לשרותו בשבת אפילו בכלי ראשון? כגון תרנגולתא דר' אבא. ומכאן שהמבשל דבר מבושל אפילו באוּר ממש - פטור.
ומוסיף הרב המגיד: "ודעת הרשב"א וקצת מהמפרשים שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בו משום חיוב בישול דבר תורה", כלומר שאין בישול אחר בישול מדאורייתא בדבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי. רואים מכאן שגם המגיד משנה דייק ברמב"ם כדברי הבית-יוסף.

הסתירה מדברי הירושלמי
והאחרונים, החלקת-יואב והאגלי-טל, הקשו על הבית-יוסף מהתלמוד הירושלמי בפרק ראשון בשבת הלכה י': "רב ביבי בשם ר' יוחנן (אמר) תבשיל שור שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר להחזירו על גבי כירה קטומה". משמע הפוך מדברי הבית-יוסף.

ננסה לישב קושיה זו בשתי דרכים:
א. הדבר תלוי במחלוקת בין התלמוד הבבלי והירושלמי.
בירושלמי מופיע עוד דין. המשנה אומרת בפרק ג' בשבת: "אין נותנים ביצה בצד המיחם בשביל שתגלגל (שתיצלה - רש"י) ולא יפקיענה בסודרים". שואלת הגמרא בתלמוד הבבלי: "אבעיא להו גילגל מאי? אמר רב יוסף גילגל חייב חטאת". התלמוד הבבלי פוסק להלכה שאם גילגל ביצה חייב חטאת. אמרו האחרונים לכאורה בירושלמי כתוב אחרת: "ר' יצחק בר גופתא בעי קומי ר' מנא: עשה כן בשבת חייב משום מבשל? עשה כן בבשר וחלב חייב משום מבשל?" הירושלמי דן כאן על עירוי מכלי ראשון (זה נושא לדיון בין הראשונים אם זה נחשב כלי ראשון או שני) והוא שואל שאלה כפולה בבישול בשבת ובבישול בשר בחלב. "אמר ליה... איזהו בישול - כל שהאוּר מהלך תחתיו" דווקא בישול באש הוא מבשל. מכאן דייקו האחרונים שהירושלמי חולק על הבבלי בבישול. הבבלי הסתפק האם בבישול בחמי האוּר (תולדת האוּר) חייב ופסק שחייב. ואילו לפי הירושלמי אם גילגל לא חייב כי אין האוּר מהלך תחתיו.

וכן רואים בעוד מקום בירושלמי. במשנה הראשונה בפרק ג', הירושלמי דן מה מוגדר כירה גרופה וקטומה: "הגורף עד שיגרוף כל צורכו? מן מה דתני הגורף צריך לחטט ביד, הדא אמרה עד שיגרוף כל צורכו". מסביר הפני-משה: כדי שתוגדר הכירה גרופה צריך לגרוף לגמרי את כל הגחלים מהכירה. ממשיך הירושלמי: "הקוטם עד שיקטום כל צורכו? מן מה דתני מלבֶּה עליה נעורת של פשתן, הדא אמרה אפילו לא קטם כל צורכו". מסביר הפני-משה, שמספיק מעט אפר והגחלים כבר כבים והולכים מאליהם. רואים שלפי הירושלמי, כמו שאמרנו קודם, בישול מדאורייתא זה רק כאשר האש מהלכת תחתיו. ובכירה גרופה וקטומה שבה אין אש - אין בישול מן התורה כלל וכלל.

ומכאן אפשר ליישב את קושיית האגלי-טל על הבית-יוסף מהירושלמי. הבית-יוסף אמר שרק קדירה שמבושלת כל צורכה אפשר להחזיר לכירה גרופה וקטומה, אבל במאכל בן דרוסאי יש כאן בישול מדאורייתא. ולפי מה שאמרנו לא קשה מהירושלמי, כי הירושלמי לשיטתו שבכירה גרופה וקטומה אין אש, ולכן מותר להחזיר אפילו קדירה שלא נתבשלה כל צורכה על גבי כירה גרופה וקטומה, שהרי אין בה בישול מדאורייתא, כי אין האוּר מהלך תחתיו, וזה רק תולדת האוּר.

אבל הרמב"ם פוסק להלכה כמו התלמוד הבבלי, שפסק שהמגלגל ביצה חייב חטאת, ובישול בתולדות האור חשוב בישול כמו האש עצמה, ולשיטתו צודק הבית-יוסף שאם אדם מחזיר תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי על גבי כירה גרופה וקטומה, גם אם אין בה אש הרי זה תולדות האוּר וחייב משום מבשל.

ב.בדרך השניה לתירוץ הבית-יוסף נקדים כמה דברים:
כתוב בשולחן ערוך סימן שי"ח סעיף י"ח: "האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האוּר, אם לא נתבשל כל צורכו אין מוציאין בכף מהן, שנמצא מגיס ואיכא משום מבשל, ואם נתבשל כל צורכו מותר". הכלל הוא שיש איסור להגיס (לבחוש) בתבשיל כי זה מקרב את המאכל העליון אל תחתית הכלי והוא מתבשל. מדובר כאן על אלפס וקדירה שהם כלי ראשון. ובגלל האיסור להגיס בקדרה אסרו גם להוציא תבשיל מקדירה כזאת, שיש חשש שמא יגיס בה ויתחייב משום מבשל. ממשיך השולחן ערוך: "אבל צמר ליורה, אף על פי שקלט העין - אסור להגיס".
מכל מקום, ההלכה הראשונה של השולחן ערוך מדברת על כלי ראשון שהורד מעל גבי האש, ומחלקת בין נתבשל כל צורכו ללא נתבשל כל צורכו.

דעת הכל בו - כל מגיס בתבשיל שעל גבי האש חייב חטאת
כותב המשנה ברורה: "שהעבירן מרותחין - נקט שהעבירן לרבותא, שאפילו בזה אסור כשלא נתבשל כל צרכו, ובנתבשל כל צורכו אפילו עומד על גבי האוּר מותר להוציא בכף". זאת אומרת שכל מה שכתב השולחן ערוך, שמדובר כשהוריד את הקדירה מעל גבי האש, זה להשמיענו שבלא נתבשל כל צורכו אפילו אינן על גבי האש - אסור. אבל בנתבשל כל צורכו אפילו אם התבשיל עומד על גבי האש - מותר להוציא ממנו בכף ואין חשש לבישול.
ממשיך המשנה ברורה: "כן משמע בבית-יוסף, אבל באליה רבה מסיק דיש לאסור בזה". וכותב המשנה ברורה בשער הציון שמקור דברי האליה רבה בכל-בו, ולדעת הכל-בו אם היה הגסה ממש יש בו חיוב חטאת.
ובסעיף קטן קי"ח אומר המשנה ברורה: "וכתב הרב המגיד שלדברי הכל, כל שאין בבישולו חיוב כגון במבושלת כל צורכו, אין בהגסתו חיוב. ובית-יוסף כתב בשם הכל-בו, שכשהיא על האש חייב בהגסה אפילו במבושל כל צורכו". ובשער הציון כותב: "ולא אדע הטעם, דמאי עדיפא הגסה מבישול ממש".

{האמת היא שיש כאן קצת פלא שהמשנה ברורה עצמו כתב זאת בסעיף ד', שכתב השולחן ערוך שדבר לח שנתבשל כל צורכו ונצטנן יש בו משום בישול. אבל דבר יבש שנתבשל כל צורכו מותר לשרותו בחמין בשבת. והמקור לדין זה הוא המשנה שהביא קודם הרב המגיד. וכתב המשנה ברורה: "אבל לא יתנו לכלי ראשון שעומד על גבי האש". ומביא בשער הציון: "אליה רבה, מפני שיש מחמירין שעל האש יש בישול אחר בישול". וזה אותו דין של האליה רבה שראינו קודם, שעליו אמר המשנה ברורה שאינו יודע הטעם לדבריו}.

מכל מקום, מה הביאור בדברי הכל-בו?

מעשה בשול ותוצאת בשול
ראינו שהירושלמי דימה בישול בשבת לבישול בשר בחלב. והפוסקים כבר עמדו על כך.
הדרכי-תשובה (ביורה דעה סימן מ"ז) שואל מה הדין אם אדם לקח בשר מבושל כל צרכו וחָלָב מבושל כל צרכו, ובישל שניהם יחד, האם חייב או לא? האם עבר על איסור בשר בחלב? והביא שורה של פוסקים שאמרו שדבר זה אסור מדאורייתא.
מה ההבדל? הרי בדיני בישול בשבת אין בזה איסור מדאורייתא.

אמרו האחרונים יסוד - יש שני דינים של בישול: בישול מצד המעשה ומצד התוצאה .
בישול כמו שאומר הירושלמי שצריך דווקא על גבי האש, זה מעשה של בישול. בשבת, מכיון שמלאכת מחשבת אסרה תורה, דין ה"מלאכת מחשבת" מגדיר לנו שהמלאכה חשובה לא רק מצד עצם הפעולה אלא גם מצד התוצאה. לדוגמא, אם אדם לוקח אוכל שאינו ראוי לאכילה ומביא אותו למצב של "ראוי לאכילה" על ידי בישול בתולדות האוּר, מדין מלאכת מחשבת הוא עשה כאן בישול, כי בתוצאה הפך האוכל להיות ראוי לאכילה, למרות שלא בושל על גבי האש ממש.
אבל כאשר אדם מניח תבשיל על אש ממש, אין אנו זקוקים לתיקון האוכל, כי אנו לא דנים מצד התוצאה אלא מצד הפעולה, ויש כאן פעולת בישול.

ממילא אמרו האחרונים שכשאדם מניח דבר על גבי האש יש כאן פעולת בישול גם אם הדבר מבושל כל צורכו, למרות שזה בשול אחר בשול. דוגמא לדבר: יש איסור לחמץ מנחה (להכניס שאור לעיסה של מנחה), מה דין המחמץ אחר מחמץ? אומרת הגמרא - חייב. מדוע? כי המעשה אסור והיתה כאן פעולה של החמצה. גם בנידון דידן יש איסור להניח תבשיל על גבי האש וזה אסור מצד הפעולה. רק כאשר המעשה איננו אז יש לדון מצד התוצאה, דהיינו הפיכת הדבר להיות ראוי לאכילה.

וזה ההסבר לשיטת הכל-בו והאליה רבה , שכיוון שיש כאן מעשה של בישול, אע"פ שהתבשיל מבושל כל צורכו - חייב.

היוצא מהיסוד הנ"ל שאמרו האחרונים
ועל פי זה אפשר להבין את דברי הר"ן בפרק ראשון דף ו:
"ומדאמר ביורה עקורה וטוחה, שמע מינה דאפילו בעקורה יש משום מגיס ומבשל, אבל כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי תו ליכא למיחש להכי. ומיהו הני מילי בקדרה אבל בצמר ליורה לעולם אסור להגיס בו, שאע"פ שקלטו העין, דרך הצבעים להגיס בהם תמיד כדי שלא יחרכו וכו' ".

שואלים האחרונים: הרי לר"ן יש יסוד שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו בישול אחר בישול, ומדוע ביורה יש? על כרחנו, אמרו האחרונים, שיש בישול אחר בישול כשהדבר נמצא על גבי האש , כי כאן האיסור הוא בפעולה עצמה, במעשה הבישול.

וכן ברש"י בדף יח: במחלוקת בין בית-שמאי לבית-הלל בשביתת כלים, שלבית-שמאי יש איסור שביתת כלים בשבת ולבית-הלל אין. שואלת הגמרא: "גיגית, נר וקדירה ושיפוד מאי טעמא שרו בית שמאי?" כלומר לבית-שמאי איך אדם משאיר לעצמו אוכל לשבת על גבי הכירה? מתרצת הגמרא - יפקיר אותם. אומר רש"י: "קדירה שעל גבי כירה שאי אפשר שלא תצטמק בשבת". כי היה מקום לטעון שאין צורך להפקיר כי מדובר שהתבשיל מבושל כל צורכו ואין בישול אחר בישול, לכך אמר רש"י: "אי אפשר שלא תצטמק".
וקשה, אז מה אם התבשיל יצטמק, הרי זה לא בישול?
תשובה: לפי בית-שמאי, כאשר התורה ציוותה על שביתת כלים, היא אסרה על הכלי את הפעולה , שהכלי לא יבשל. ומצד פעולת הבישול הרי הכלי עומד על גבי האש ויש כאן בישול.
וכאמור לעיל, זוהי שיטת הכל-בו ובעקבותיו האליה רבה.

האם היסוד הנ"ל מתאים גם לרמב"ם?
אמנם הרמב"ם ודאי חולק על דעה זו, שכתב (בפרק ט' הלכה ג') שאע"פ שהקדירה על האוּר, בדבר שמבושל כל צרכו - פטור. אולם מצד שני, על פי החילוק הנ"ל בין מעשה בישול לתוצאת בישול אפשר להסביר את דברי הרמב"ם, שלמרות שבוודאי חולק על הכל בו, מכל מקום גם לרמב"ם יש את ההבחנה הזו. היכן?

האחרונים הקשו סתירה ברמב"ם. בפרק כ"ב הלכה ח' כותב הרמב"ם: "דבר שנתבשל קודם השבת.. אע"פ שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת". שאל היד-המלך, הרי לכאורה ברמב"ם בפרק ט' לא משמע כך, שכתב: "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו... פטור . ותירץ היד-המלך ש"פטור" היינו מותר.
אבל אי אפשר לומר כן, שהרי "פטור" ברמב"ם זה פטור אבל אסור, כמו שכתב בפירוש בפרק א'.
אלא צריך לומר שגם לרמב"ם יש את החילוק הנ"ל, שבבישול דבר שנתבשל כל צורכו על האש ממש אסור מדרבנן, ושלא על גבי האש - מותר לכתחילה.

הדרך השניה לישוב הקושיה
אחרי כל ההקדמות אפשר לתרץ את דברי הבית-יוסף:
מקודם אמרנו שהירושלמי סובר שב"כירה גרופה וקטומה" מדובר שגרף את כל הגחלים, וכירה גרופה וקטומה זה לא אש. בבית-יוסף בסימן רנ"ג מפורש שהמושג "כירה גרופה" אינו מצריך הוצאת כל הגחלים. אז אפשר לומר שלפי הבית-יוסף הכירה הגרופה נחשבת אש. וברמב"ם דייק הבית-יוסף שבדבר שמבושל כמאכל בן דרוסאי על האור חייב חטאת. אבל כל זה דווקא על גבי האוּר כמו שכתב הרמב"ם, אבל שלא על גבי האור אולי אין איסור מן התורה, כי אין כאן מעשה בישול.

אז אפשר לומר שכל מה שאמר הבית-יוסף בשם הרמב"ם שאסור להחזיר דבר המבושל כמאכל בן דרוסאי על גבי כירה גרופה וקטומה, זה כירה שנחשבת אש כהסבר הבית-יוסף לכירה גרופה וקטומה, לכן יש איסור מדרבנן בהחזרה, כי יש כאן מעשה של בישול . ואילו מה שאמרו בירושלמי זה כירה שאינה אש (כמ"ש בירושלמי פ"ג ה"א שגרף את כל הגחלים) ולכן מותר להחזירה לכירה, ואין כאן אפילו איסור דרבנן.

הערה: הדברים האלו יכולים להאמר בדעת הרמב"ם, אבל בבית-יוסף זה לא אפשרי, כי הוא כתב בפירוש שמה שאסור להניח תבשיל שמבושל כמאכל בן דרוסאי על גבי האש זה אפילו בתולדת האוּר, וחייב חטאת למרות שזה לא אש ממש (כלומר גם כאשר אין כאן מעשה של בישול על גבי האש ממש).

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il