בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • עבדו את ה' בשמחה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

דקלה אלואי ז"ל

שמחה ואבל באדר

עיסוק במהות השמחה והגורמים לה.

undefined

הרב זאב קרוב

7 דק' קריאה
משנכנס אדר
"אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט ע"א).

ממאמר חז"ל זה אפשר, דרך אגב, ללמוד דברים נוספים:
1. בחודשים רגילים שאינם אדר או אב, אדם צריך להיות בשמחה 'בינונית', לא להרבות ולא למעט כי אם לשמוח באיזון. אמנם, "מצווה להיות בשמחה תמיד" 1 , אך לא נאמר עד כמה.
2. מפשט הדברים אנו לומדים כי גם בחודש אב יש מקום לשמחה שהרי "ממעטין בשמחה", ולא מבטלים אותה לגמרי. מאידך, גם בחודש אדר יש מקום לאבל מסוים שהרי "מרבים בשמחה" אבל לא מדובר על שמחה שלמה 2 .

מדוע גם באדר אסור לשמחה שתהיה שלֵמה? ומאיזה טעם בחרו חכמים לומר כי באב "ממעטים בשמחה" ולא אמרו במפורש כי עלינו להתאבל או להצטער?

כדי לענות על שאלות אלו נקדים ונעסוק בשאלה, מהי שמחה?
המהר"ל כותב על השמחה:
"כי השמחה היא מצד השלמות, ואשר יש לו שלמות הוא שמח..." ('נתיבות עולם', 'נתיב התורה' פי"ח, עמ' עה).

זה הטעם לכך ששמחת חתן וכלה היא שמחה מיוחדת:
"ראויה השמחה לחתן... כך ראויה השמחה כאשר יש מציאות שלם. ואין לך מציאות יותר שלם מזווג חתן וכלה" ('תפארת ישראל', פ"ל, עמ' צ).

שמחה היא תוצאה וביטוי לשלמות האדם. כאשר אדם מרגיש חיסרון בדבר מה, והוא משיג אותו, הרי שהוא שמח.

לפי הבנה זו, כותב הרב קוק 3 כי מי ששב בתשובה חייב לשמוח. אם אדם מאמין כי תשובה מרוממת אותו ומקרבת אותו לשלמות הרי שבהכרח יתמלא בהרגשת סיפוק של השלמת החיסרון - ויהיה שמח.

ייתכן שזו הדרך להבין את הפגם היסודי של "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח, מז). מהפסוק לומדים כי השמחה בקיום המצוות ובעבודת ה' אינה בבחינת 'הידור מצוה' כי אם יסוד למצווֹת. אם אדם מקיים תורה ואינו שמח הרי שיש בזה דבר והִפּוּכוֹ. אדם שאינו שמח בעבודת ה', כביכול, מכריז כי אין הוא מאמין שהתורה משלימה אותו. השמחה מבטאת שהתורה הופכת להיות חלק ממך, ואתה מתקדם ונהיה שלם. אם אינך שמח בעבודת ה', סימן הוא שאינך קשור לתורת ה' התמימה והמשיבת נפש.

אסור שימלא שחוק פיו
אם שמחה נובעת משלמות, הרי שיֵקַל עלינו להבין את דברי רשב"י, האומר 4 כי אין למלא שחוק פינו בעולם הזה. העולם הזה עולם חסר הוא; כשלונות רבים, אסונות, קשיים, צרות לא מעטות, חולאים ומיתה יש בו, ואיך תיתכן הרגשת שלמות וכיצד נמלא את פינו בשחוק?

את דברי רבי חנינא שאמר: "בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת" (שבת יב ע"ב), מבאר הרב קוק בדרך הבאה:
"השבת היא יום המנוחה המורה ליום שכולו שבת שעליו נאמר: 'טוב להודות לה'' ... והיינו שמי שיסתכל בחיים ההוים שהם מלאים רעות רבות מצרות מחלאים ומיתה וכל אביזרייהו, הלא יגזר אמר שנח לו לאדם שלא נברא משנברא, ואיכה זה יתעורר מצד ההשקפה הזאת להודות לה' ולשמוח במעשיו" ('עין איה' שבת ח"א, מח, עמ' 30).

בשבת, על האדם לתת את לבו על בורא העולם ועל הבריאה שברא. ביום זה אנו נקראים לחזק את ההכרה "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות כ', יא). היופי שבבריאה והחכמה שבה מחזקים את ההכרה הזאת ומביאים את האדם להודות לה'. אם ינחמו אבלים בשבת, אם יזכירו את הצרות ואת המוות, עלולים לפגום בהכרה המיוחלת ולמעט את ההודאה לבורא, על עולם שכזה.

כיצד אפשר לשמוח כאשר רואים דעות מעוותות, מידות שאינן הגונות וחולאים קשים? איך אפשר לדבר על שלמות בעולם שכזה? ממילא, קשה יותר להודות לה' בשעה כזו, ולכן ביקשו שלא להתיר לנחם אבלים בשבת.

שלמות בעולם הזה
אבל, לא רק חיסרון יש בעולם, וממילא יש מקום לשמחה מכמה צדדים, שכן יש בעולם הזה גם דברים טובים ושלמים. קיימת חָכְמה נפלאה, המתגלה לעינינו בנבראים רבים; ונמצאים אנשים טובים וגומלי חסדים. טוב להודות לה' ולשמוח על בריאתו הנפלאה ועל מרכיביה הטובים. אברהם אבינו שואל את בוראו על המקום המושחת ביותר: "אולי ימצאון שם עשרים (צדיקים)" (בראשית י"ח, לא). בשאלה זו הוא לימד אותנו כי צריך לחפש את החיובי הקיים גם במקום הנורא ביותר. אין בָּהרגל להתבונן רק על 'חצי הכוס הריקה' ממידת ה'עין הטובה' של אברהם אבינו. אדם יכול להצר על החולאים הרוחניים והפיסיים שבעולם, אך כל זה לא יוכל להסתיר את הטוב שבחייו. התורה והחכמים מחנכים אותנו לראייה שלמה ומאוזנת על חיינו. כך נפסק להלכה כי אדם שמת אביו מברך: "ברוך דיין האמת", אך אם השאיר לו אביו ירושה מברך גם 'שהחיינו' או 'הטוב והמיטיב' 5 . אין ספק, שכל אדם כואב את אובדן אביו, אך העובדה שאביו השאיר לו ירושה, מחייבת גם היא התייחסות. אמנם, אין להשוות את חיי אביו לרכוש חומרי, אך גם אי אפשר להתעלם מהטוב שרכוש זה יכול לגרום לאדם.

מלבד לאותה שמחה על הדברים הטובים והנפלאים שאנו חיים ונפגשים אִתָּם הרי שיש מקום לשמחה מטעם נוסף:
"חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם, שהיא שמחה לו" ('שולחן ערוך', 'אורח חיים', רכ"ב, ג).

אין מדובר בטשטוש בין הטוב לרע. אין בחובת הברכה על הרעה דרישה להרגיש הנאה מהרע כשם שהוא נהנה מהטוב. אלא, להאמין שהרעה שהקב"ה מביא היא לצורך השלמת האדם. כמאמר הכתוב: "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך" (דברים ח', ה).

נביא את דברי הרב קוק על חובה זו:
"יש ציור להבין רעות העולם מפני הכרח החומר. אם כן, אין שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר על הרעה מפני שכל מה שעשה הוא טוב מאד... והציור האמיתי הוא, שיכולת הקדוש ברוך הוא אין להגבילה בהכרח החומר, ויוכל החומר בחוק יכולתו הבלתי תכליתית להברא בתנאים היותר שלמים, אלא שיש תכלית לכל רעה שתבא ממנה טובה עצמית, ויתרון הטובה תהיה ניכרת לשעתה כשתבא איך היא נעלה דוקא מפני שבאה על ידי רעה שקדמתה. על כן, ראוי להזכיר שמו יתברך בברכה על הרעה כמו על הטובה " ('עין איה', ברכות ח"א, קא, עמ' 159).

יש להבין כי גם המחלות והמוות הם חלק משלמות אחת גדולה, ולהכיר כי הבריאה כולה על כל מרכיביה, שורֶה בה אור אלוקים. כפי שמעיד הקב"ה בעצמו: "עושה שלום ובורא רע אני ה'" (ישעיהו מ"ה, ז).

זה מהלך אחד - ויש על מה לשמוח גם בעולם הזה ואפילו על הרעה.

חבריו של רבי עקיבא בשעה שראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים בכו וכאבו את המצב הנורא; אבל רבי עקיבא צוחק על אף כאבו. הוא רואה את התהליך שהחל בחורבן הנורא, ומוביל לגאולה שלמה יותר. חבריו הודו לו על הראייה המיוחדת והשלמה הזו ואמרו לו: "עקיבא ניחמתנו" 6 .

אם כן, ברור כי המעמד התמידי של שמחה בחיים מצד אחד, והעובדה שהשמחה לא תהיה שלמה מאידך, משלימים זה את זה ונותנים לנו ראייה שלמה ומאוזנת על הבריאה. אמנם, יש זמנים שבהם השמחה רבה מכיוון שמדובר בשעות מיוחדות של התעלות והשלמה; ויש שעות של מיעוט השמחה עקב זמנים של קושי והעדר, אך המעמד התמידי הוא שמחה עם הכרה בדברים הטובים והמושלמים, והכרה בדברים הרעים והחסרים שהם חלק מכוונת השלמות של בורא העולם.

השלמות שבהשתלמות
יתרה מזו, אפשר למצוא את ההבנה של מגמת החינוך לשמחה מתמדת יחד עם הרגשת החיסרון, בהגדרת מהותו וייעודו של העולם הזה:
"מגמת ההויה כולה, מצד החפץ הכמוס האין סופי, היא כפי הגלותה לנו, עצה גדולה של התעלות והוספה נצחית, שאם אין מציאות של קוטן וחסרון לא יוכל להיות רק גודל ומילוי, אבל לא התגדלות, ודריכה תדירית לתוספת ברכה" ('אורות הקודש', ח"ב, עמ' תקל).

בורא העולם הוא השלם בכל מיני שלמויות ו"אין עוד מלבדו". כל שלמות בנבראים מבטאת חיסרון גדול. למשל, האפשרות לומר על צמח שהוא שלם נובעת מהעובדה שאין בצמח אלא כוח חיים מצומצם וחולף מהר מאד, ואנו מדברים על 'שלמות' יחסית וחלקית ביותר. כך הדבר בכל הנבראים שאנו מדברים על שלמותם, כביכול. אבל האדם נברא 'בצלם אלוקים'. ובמה דמיונו לבוראו? בכוח ההשתלמות הנצחית שבו. אין אנו שלמים בפועל כבורא העולם, אבל יש בנו שלמות בכוח. פוטנציאל אין סופי להתקדם, להשתכלל ולהשתלם.

לשם כך, חייב להיות במציאות 'קוטן' ו'חיסרון'. החיסרון והכישלון שבמציאות שמאפשרים את ההתקדמות האין סופית של האדם מישראל.
"כן הוא אומר: 'אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי' (מיכה ז', ח), אילולי שישבתי בחשך לא היה אור לי" (מדרש תהלים ה, א).

שמחת האדם בעולם הזה היא שמחת ההשתלמות ולא שמחת השלמות. שמחת ההשתלמות כוללת בתוכה את המציאות של קוטן וחיסרון, ולכן היא אינה שמחה מן הסוג של "ימַלֵּא שחוק פיו". זוהי שמחת ההשתלמות היודעת את חֶסְרונותיה ואת היותה בכוח ולא בפועל. רק בזמנים מיוחדים שמממשים חלק מרכזי בשלמות הזו, אנו מתעלים לזמנים של "מרבים בשמחה".

שמחת הרצון החופשי
אם מבינים כי בעולם יש 'קוטן' ו'חיסרון' בכוונת מכוון - כדי שנשתלם תמיד, אזי מעצם ההשתלמות נובעת שמחתנו. ברור שההבנה שמצב זה הוא מצב של שלמות בעולם תלויה בהכרתנו כי בידינו להתעלות ולהשלים את החסרונות והקוטן. אם אדם חושב כי הטבע הוא מקרי או שהוא תלוי בַּ'גורל העיוור' הרי שכל חייו של האדם תלויים בדברים שמחוצה לו. התפיסה הכפרנית הזאת מותירה את האדם בעולם שבו הוא כבול בשרשראות ברזל, ואין ביכולתו להשפיע על עולמו. זהו עולם עצוב ואכזר שאין בו מקום לשמחה כלל. שהרי מה יכול אדם לעשות כנגד הרשעה והצרות? על פי תפיסה זו מציאות הרע שחורה משחור, ללא כל תקנה וללא תקווה.

האמונה כי לאדם יש רצון חופשי, שיכול להשפיע ולתקן בעולם, ההכרה כי בזה דומה האדם ליוצרו היא המובילה להכרת השלמות שבאדם וברצונו וממילא לשמחה:
"ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עוז וחדוה, אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו, והוא מושל בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה" ('אורות הקודש', ח"ג, עב, עמ' קה).

הדור קבלוה - ברצון
המן הפיל פור, לכאורה, המן היה ה'כל יכול' בתקופה ההיא. הוא המחליט והקובע את המציאות במלכות פרס. אך זהו רק למראית עין. הוא לא קבע את התאריך הרצוי לו. הוא הפיל פור. הוא היה נתון, כביכול, לַ'גורל העיוור'. הדברים לא היו תלויים ברצונו, אלא, 'מה שיהיה יהיה'.

לעומתו, עם ישראל התעלה למדרגת הרצון העליונה. "הדור קבלוה" (שבת פח ע"א) - קבלוה מרצונם ולא מכפייה, הרצון החופשי בטהרתו יכול לגבור על הרע, גם אם הוא חזק במראה חיצוני, כפי שנראה להמן. עם ישראל גילה כי בְּידו לנצח את הרע ולהשפיע שפע טוב לעולם.

בתיאור של קבלת התורה במעמד הר סיני לא שומעים על שמחה. את התורה קיבלנו בכפייה. הקבלה לא הייתה תלויה בידינו ובהחלטתינו, וממילא לא היה מדובר בהשתלמות שלנו, אלא בשלמות שהבורא טבע בנו.

בפורים הייתה השתלמות שביטאה את יכולתנו לתקן את החסרונות, ולהתעלות מעל 'הקוטן'. לכן, בימי הפורים, בחודש אדר - קיימת שמחה גדולה וראוי להרבות בה.


^ 1 'ליקוטי מוהר"ן' תנינא כד.
^ 2 זהו פשט המאמר. אמנם, התוספות במגילה ה ע"ב, ד"ה ממעטין, מבאר בעניין מקח וממכר עם גוי - שיש להימנע לחלוטין ואין הכוונה רק למעט, ומזה היו שלמדו על שמחה שאסורה כלל; ברם, פשט הדברים אינו כן. כדרכנו, כתבו התוספות במסכת יבמות מג ע"א, ד"ה מלישא; ועיין 'שער הציון' תקנ"א, ס"ק א.
^ 3 'אורות התשובה' פ"ג, וכן פ"ה, א.
^ 4 "אמר ר"י בשם רשב"י: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה' (תהלים קכ"ו, ב), אימתי - בזמן ש'יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה' (שם)" (ברכות לא ע"א).
^ 5 "ת"ש: מת אביו והוא יורשו, בתחילה אומר 'ברוך דיין האמת' ולבסוף הוא אומר 'ברוך הטוב והמטיב'..." (ברכות נט ע"ב).
^ 6 מכות כד ע"ב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il