בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

מסכת בבא בתרא - דף לא'.

שתי כתי עדים המכחישות זו את זו

כת עדים אחת אומרת כך, וכת עדים אחרת אומרת להיפך. כיצד יש להתייחס אל העדים? האם בכוחו של הספק להחליש את אמינותו האישית של כל עד? בשאלה זו והשלכותיה דן שיעור זה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ח שבט התשס"ד
10 דק' קריאה 49 דק' צפיה
מקורות:
בבא בתרא לא ע"ב
שולחן ערוך סימן ל"א, סעיף א
כתובות כג ע"א
שבועות מז ע"ב
קידושין עג ע"ב
סנהדרין ט ע"ב
ש"ך מו, קח
רמב"ם גירושין יב, י
בבא קמא עג ע"א
בבא בתרא לא ע"א
חידושי ר' עקיבא איגר לבבא בתרא

דברי הגמרא
למדנו במסכת בבא בתרא 1 :
איתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי:

לדעת רב הונא, כל אחת מהכתות יכולה להמשיך ולהעיד בפני עצמה בעדויות אחרות. לעומתו אומר רב חסדא 'בהדי סהדי שקרי למה לי', וכיון שלגבי כל כת התעורר חשש שהיא משקרת, אין לקבלה לעדויות אחרות. אכן, גם לדעת רב הונא אין לצרף שני עדים משתי הכתות לכת אחת, כי אחד מהם הוא ודאי שקרן. וכן נפסק בשולחן ערוך 2 .

האם שני עדים שהכחישו זה את זה יכולים להמשיך ולהעיד יחד?
הש"ך במקום מביא את ספיקם של קהילת קודש בריסק, ביחס לשני עדים שהכחישו זה את זה, האם הם יכולים להמשיך להעיד ביחד עדות אחרת. יש מקום לומר שדינם כשני כתות עדים שאינן יכולות להעיד אחר כך יחד, אבל יש מקום לומר שיש הבדל, כי אף אחד מהם לא נפסל על ידי שני עדים! וכתב הש"ך שבשאלה זו נפלה מחלוקת גדולה בקהילת קודש בריסק.

שאלה נוספת שיש לשאול היא מה הדין כששתי כיתי העדים באו כולם יחד, ככת אחת, להעיד בעדות אחרת. האם נקבל את הכת, כי לפחות חלקם עדים נאמנים, או שמא בגלל הידיעה ששנים מהם פסולים נאמר שכל הכת פסולה על פי הדין 'נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה'?

שיטת הר"ן - מחלוקת הש"ך והנתיבות
הש"ך רוצה לפשוט את ספיקם של חכמי בריסק מדברי הר"ן. הגמרא בכתובות 3 עוסקת במקרה שעד אחד אומר על אשה שהיא התגרשה ועד אחד אומר שלא התגרשה, ואומרת הגמרא:
תרוויהו באשת איש קמסהדי, והאי דאמר נתגרשה הוי ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

כלומר, אנו אומרים שהיא אשת איש, שהרי על כך יש שני עדים, אבל אין אנו אומרים שהיא גרושה שהרי על כך יש רק עד אחד. והנה מדברי הגמרא "תרוויהו באשת איש קמסהדי" משמע שלולי העדים לא ידענו שהיא אשת איש, ושואל הר"ן - אם כן כיצד אפשר לסמוך על העדים ביחס לכך, הרי לגבי הגירושין הכחישו זה את זה, ואחד מהם שקרן? ומתרץ הר"ן שמדובר שהם מכחישים זה את זה באופן שאין חשש שהם משקרים, וכגון שהם מסכימים שנזרק לה גט אלא שמתווכחים אם הגט היה קרוב לו או לה, וכיון שיתכן שטועים אינם נפסלים.

מפורש בקושיית הר"ן שלמרות שאין שני עדים המעידים נגד אחד העדים, הריהו פסול! ומכאן מביא הש"ך תשובה לספיקם של חכמי בריסק.

הנתיבות דוחה את ראיית הש"ך:
גם קושיית הש"ך לא קשה, דשם העד האומר נתגרשה אינו מעיד שראה קידושין, רק שמעיד שראה שנתגרשה על כרחך שהיתה אשת איש, וכיון שעל הגירושין מחזיקים אותו כמשקר או אומר בדדמי ממילא ליכא כאן רק עד אחד שהיתה אשת איש, ושפיר הקשה הר"ן.

הנתיבות כותב שכיון שאנו לא מקבלים את עדותו של העד על הגירושין ממילא אי אפשר לקבל את עדותו על הקידושין, שהרי העדות על הקידושין כלולה בעדות על הגירושין. אולם, לא נראה שזוהי כוונת הר"ן. הר"ן מתבסס בקושייתו על כך ששתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אינן מצטרפות, ולפי הנתיבות אין צורך להגיע לכך, גם אם נאמר שעקרונית ששתי כיתי עדים מצטרפות בדרך כלל, כאן אי אפשר לקבל את עדותן על הקידושין כי היא כלולה בעדות על הגירושין שהתבטלה 4 .

ראיה מהגמרא? מחלוקת הגר"א והנתיבות
הגר"א כדרכו בקודש מקצר מאוד, וזו לשונו:
עיין ש"ך, ואיני יודע ספיקן, הא גמרה ערוכה שם מתיב רב הונא.

כדי להבין את כוונת הגר"א נתבונן בגמרא 5 . מחלוקת רב הונא ורב חסדא מובאת גם במסכת שבועות , ושם ממשיכה הגמרא:
מתיב רב הונא בר יהודה, אחד אומר גבוה שתי מרדעות ואחד אומר שלש עדותן קיימת, אחד אומר שלש ואחד אומר חמש עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת. מאי לאו לעדות ממון?

הברייתא אומרת שאם שני עדים מכחישים זה את זה הריהם מצטרפים לעדות אחרת, ומכאן הגמרא מקשה על רב חסדא שאמר על כתות המכחישות זו את זו "בהדי סהדי שקרי למה לי". מקושיא זו מוכיח הגר"א שדין כת אחת כדין שתי כתות עדים, שאחרת אין מקום להשוואה; ונמצא ששני עדים שהכחישו זה את זה אינם יכולים יותר להעיד יחד, כשם שכאשר שתי כתות עדים מכחישות זו את זו, אין לצרף לכת אחת שני עדים משתי הכתות.

הנתיבות רוצה לדחות את דיוקו של הגר"א, ותחילה הוא מקדים: הגמרא 6 מביאה ברייתא "נאמן בעל המקח להעיד לזה מכרתי ולזה לא מכרתי", ותוקף נאמנותו הוא כמו שני עדים, וזאת מפני שבעל המקח מדייק. מהלכה זו משמע, שבדרך כלל הסיבה שעד אחד אינו נאמן לענייני ממון היא חשש שאינו מדייק, יתכן שהוא לא שם לב, ולא חשש שהוא משקר; ומעתה קשה, מדוע כאשר שנים מכחישים עד אחד הוא נפסל, ולא אומרים שהוא אינו מדייק? ומסביר הנתיבות שכל עוד אין ראיה נגד העד אנו מניחים שהוא אינו מדייק, אך אם שני עדים החזיקוהו כפסול איננו מנסים ללמד עליו זכות, הוא מוחזק כפסול ועליו להביא ראיה שהוא אדם אמין. לפי זה הוא כותב שיש לחלק בין כת אחת לשתי כתות, שאמנם כאשר שתי כתות מכחישות זו את זו ברור שכת אחת נפסלת, ולכן הן אינן יכולות להעיד יחד, אבל אם שני עדים מכחישים זה את זה יתכן שהם לא דייקו, ואף אחד לא נפסל.

הנתיבות מביא ראיה לדבריו מדין אדם שאומר "פלוני רבעני לרצוני" ומביא אדם נוסף שמעיד כמותו, שההלכה היא שהוא ואחר מצטרפים להרוג את הרובע, ואף על פי שלא מאמינים לו לגבי עצמו - מאמינים לו לגבי הרובע, "דפלגינן דיבורא" 7 . ויש לעיין, מה העד הנוסף מעיד? אם הוא מעיד שהיה זה לרצונו של הנרבע, הרי אינם יכולים להצטרף, שהרי הנרבע רשע! ואם העד השני אומר שהיה זה לאונסו של הנרבע, הרי הם מכחישים זה את זה! וגם אם נאמר שהעד השני אינו יודע אם היה זה באונס או ברצון, והוא אומר רק 'פלוני רבע את פלוני', הפירוש הפשוט לכך הוא שהיה זה ברצון, ואם כן כיצד הוא יכול להצטרף אליו? ומכאן מוכיח הנתיבות שעד אחד אינו יכול לפסול את השני, וכאשר יש שני עדים שמכחישים זה את זה הריהם יכולים להמשיך ולהעיד יחד, למרות שלדברי כל אחד מהם העד השני פסול 8 .

דיון בדברי הנתיבות והגר"א
עצם סברת הנתיבות לחלק בין שני עדים שמכחישים זה את זה לבין שתי כתות שמכחישות זו את זו אינה מוכרחת. סברת הנתיבות מיוסדת על כך שבדרך כלל עד אחד אינו נאמן מפני שאינו מדייק, אבל שני עדים שבאים יחד כן מדייקים בדבריהם. אולם ניתן לומר, שהסיבה ששני עדים נאמנים אינה מפני שהם התאמצו לדייק יותר, אלא שעצם העובדה שדבריהם מכוונים זה לזה מעידה על נכונות הדברים. אם נאמר כך, אין יסוד לחלק בין כת אחת לשתי כתות. וחוזרת ראיית הגר"א מדברי הגמרא בשבועות.

אולם, בפשטות ראיית הגר"א אינה תואמת את פירושו של רש"י. כאמור, רב חסדא אמר שכאשר שתי כתי עדים הכחישו זו את זו - שתי הכתות אינן יכולות להעיד יותר, ורב הונא בר יהודה הקשה על כך מהברייתא "אחד אומר גבוה שתי מרדעות ואחד אומר שלש עדותן קיימת, אחד אומר שלש ואחד אומר חמש עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת", ומכאן הוכיח הגר"א שדין כת אחת כדין שתי כתות, שאחרת אין מקום להשוואה. ראיית הגר"א מבוססת על ההבנה שמה שאומרת הברייתא "ומצטרפין לעדות אחרת" כוונתה ששניהם יחד מצטרפים; אולם רש"י לא פירש כך! רש"י כתב שכל אחד מהכת יכול להצטרף בפני עצמו לעדות אחרת, וכבר מהלכה זו יש קושיא על רב חסדא, שהרי רב חסדא אומר שכאשר שתי כתי עדים מכחישים זו את זו אף אחד מהם אינו יכול להצטרף להעיד עם כת כלשהי, ואילו בברייתא נאמר שכל אחד מהעדים יכול להעיד עם כת אחרת! אין כאן התייחסות לספיקם של חכמי בריסק, האם שני עדים שהכחישו זה את זה יכולים להמשיך ולהעיד יחד, וצריך עיון מדוע כתב הגר"א שהוא "אינו יודע ספיקן"? גם אם אפשר לפרש את הגמרא כמו הגר"א, יתכן שחכמי בריסק למדו את הגמרא כפירושו של רש"י! ושמא יש להבין אחרת את כוונת הגר"א בראייתו, וצריך עיון.

הש"ך 9 מביא ראיות נוספות לדבריו. הגמרא אומרת שאם שנים אומרים 'זה כתב ידינו' ואחד ואחד מהם אומר שהיה תנאי בשטר ואינו יודע אם התקיים - הרי השטר מקויים, וכותב על כך הריטב"א:
שהיו שני עדים חתומים בו והאחד אומר זה כתב ידי אבל תנאי היה בו ולא ראינו שנתקיים התנאי ועד אומר אינו תנאי שהשני אומר זה כתב ידי ולא שמעתי בו תנאי, אבל ליכא לפירושי בודאי לא היה בו תנאי ומכחיש את העד דאם כן הוי חד מינייהו משקר והוי ליה עד אחד בהכחשה ואינו כלום, כדאמרינן התם בעניין שני כתי עדים המכחישים זו את זו.

גם הרמב"ן כותב כדברי הריטב"א, ואף הוא משווה את הדבר לשני כתי עדים המכחישות זו את זו. מכאן מביא הש"ך ראיה נוספת לכך ששני עדים המכחישות זו את זו אינן יכולות להעיד ביחד גם עדות אחרת.

לסיכום עד כאן, הש"ך הוכיח מהר"ן ששני עדים שמכחישים זה את זה אינם יכולים להמשיך ולהעיד יחד, הנתיבות דחה את הראיה אך לכאורה מדברי הר"ן אכן משמע כהבנת הש"ך. הש"ך הוכיח את דבריו גם מהרמב"ן והריטב"א.

הגר"א הוכיח מהגמרא כדברי הר"ן, הנתיבות דחה את הראיה אך דחייתו אינה מוכרחת, אולם ראייתו של הגר"א אינה תואמת, בפשטות, את פירוש רש"י.

שיטת הרמב"ם
המחנה אפרים רוצה להביא ראיה מדברי הרמב"ם 10 שלא כדברי הר"ן. הרמב"ם כותב שאם באו שני אנשים ואשה ממדינת הים, כל אחד מהאנשים אומר על השנים האחרים 'זה אשתי וזה עבדי' והאשה אומרת ששניהם עבדים שלה "הרי היא מותרת לכל, ואף על פי ששניהם החזיקוה באשת איש, הואיל וכל אחד מהם לעצמו העיד אינם נאמנים". מהטעם שכתב הרמב"ם "הואיל וכל אחד לעצמו העיד" משמע שאם אחד היה אומר שהיא אשת איש של פלוני והשני אומר שהיא אשת איש של אלמוני, הם היו נאמנים, כיון שקיימת הסכמה ביניהם לעצם העובדה שהיא אתש איש, וזאת למרות שהם מכחישים זה את זה בעניין אחר.

וכך משמע גם מההלכה הקודמת ברמב"ם:
האשה שלא הוחזקה אשת איש ובא עד אחד ואמר אשת איש היתה ונתגרשה ובא עד אחד ואמר לא נתגרשה הרי שניהם מעידים שהיא אשת איש ואחד מעיד שהיא גרושה אין דבריו של אחד מועיל במקום שנים ולפיכך לא תנשא ואם נישאת תצא.

בתחילת השיעור הבאנו את דברי הר"ן על מקרה זה, שכתב שרק כאשר אין חשש שהם משקרים אנו מקבלים את עדותם לגבי עובדת היותה של האשה אשת איש. אולם, הרמב"ם לא חילק בדבר, ומשמע שבכל מקרה מקבלים את דבריהם שהיא נשואה אבל לא את דבריהם שהיא גרושה.

שתי כתי עדים שהכחישו זו את זו ואחר כך מעידות יחד
בגמרא 11 מבואר, שאם באו עדים ואמרו בתוך כדי דיבור שפלוני גנב, טבח ומכר, ובאו עדים והזימום על הטביחה, אנו אומרים ש"עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה" ומתבטלת גם העדות על הטביחה. שואל המחנה אפרים, מדוע לא נאמר גם כאן שכיון שלא מקבלים את דבריהם על הגירושין לא נקבל את דבריהם על הקידושין? והוא עונה שיש להבדיל בין הכחשה להזמה. רק הזמה מבטלת את העדות, אבל בהכחשה אנו לא מקבלים את העדות רק מכח ספק, ולכן אין להחיל את הכלל "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה".

המחנה אפרים מביא ראיה לדבריו מהגמרא 12 שאומרת שאם כת אחת אומרת שראובן ישב בקרקע מסויימת שלש שנות חזקה וכת שניה אומרת ששמעון ישב בה בשנים אלו, והיא מעידה גם שהקרקע היתה של אבותיו, העדות לגבי החזקה מתבטלת ואנחנו מקבלים רק את העדות שהקרקע היתה שייכת לאבותיו של שמעון, ומבואר כאן שלא אומרים שכיון שהם הוכחשו לגבי שנות החזקה בטלה עדותם גם לגבי החלק הנוסף. ומוסיף המחנה אפרים שאין לומר ששתי כתות העדים מעידות על כך שהקרקע היתה שייכת לאבותיו של שמעון, כי בגמרא לא נראה כן. משמע מדבריו שאם אכן היה מדובר באופן זה לא היתה בעיה לקבל את העדות, ולמעשה זו השאלה שעוררנו בתחילת השיעור - האם שתי כתים עדים שמכחישות זו את זו יוכלו להעיד כולן יחד.

גדר הפסול של שני כתי עדים שהכחישו זו את זו
נראה, שספק זה מביא אותנו לדון בגדר הפסול של כיתי עדים שהכחישו זה את זה - לשיטת רב חסדא ששניהם פסולים, ולשיטת רב הונא, שאחד מכת זו ואחד מכת זו אינם יכולים להצטרף יחד כי אין לפוסלם מספק. נקדים כי אם היו שני עדים באים ואומרים על שני אנשים שהם העידו עדות שקר, הרי הם פוסלים אותם לעדות, כשם שהם יכולים להעיד עליהם שהם גזלנים. אולם כאן כל כת לא מעידה בפירוש על הכת השניה שהיא מעידה עדות שקר, ועל כן יש לדון האם נאמר שבעדות כל כת כלולה גם עדות על העדים האחרים והריהי פוסלת אותם, אלא שלפי רב הונא, כיון שאיננו יודעים איזו כת דוברת אמת - הרי כל העדים נשארים כשרים מחמת הספק, או שמא נאמר שכיון שהעדים אינם מעידים ישירות זה על זה - אין כאן כלל עדים פסולים, אלא שמכל מקום קיים חשש לגבי כל עד שמא הוא משקר, ולכן אי אפשר לקבל אחד מכת זו ואחד מכת זו. לפי האפשרות הראשונה, אנו לא מקבלים את העדים; לפי האפשרות השניה, אנו לא מקבלים את העדות.

אם נאמר שהסיבה ששני עדים משתי הכתות אינם יכולים להצטרף לעדות אחרת היא שאחד מהם הינו פסול בוודאות, ברור שפסול זה נוצר רק כאשר שני עדים מעידים על עדות השקר, ולא במקרה שיש שני עדים שמכחישים זה את זה, ואף אחד מהם לא נפסל, אלא אנו אומרים שאחד מהם לא דייק, והם יכולים להמשיך ולהעיד יחד. אולם, אם הסיבה שאנו לא מקבלים את העדים היא 'חשש משקר', הרי חשש זה קיים גם בכת אחת.

ובשאלה זו תלוי גם הדין במקרה שכל ארבעת העדים יעידו יחד: אם נאמר ששנים מהם עדים פסולים, הרי העד הפסול פוסל את כל הכת; אולם אם אין כאן עדים פסולים אלא חשש משקרים - הרי שנים ודאי אומרים אמת, ואין בעיה לקבל את עדותם.

עדות מוכחשת בקרובים
ר' עקיבא איגר 13 דן בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, והכתות גם קרובות זו לזו. בפשטות, גם נדון זה תלוי בשאלה שהעלינו. אם אנו אומרים שכל כת נחשבת כמעידה ישירות על העדים האחרים שהם מעידים שקר, הרי שכאשר הם קרובים אין ביכולתם להעיד זה על זה, ואינם יכולים לפסול אותם. אולם, אם אנו אומרים שבכל מקרה העדות שלהם היא על המעשה ולא על העדים, ורק אנו חוששים כתוצאה מעדותם שחלק מהעדים שקרנים, יתכן שגם כאשר שתי הכתות קרובות זו לזו יווצר החשש, כי לא הקרובים מעידים עליהם ופוסלים אותם אלא בית הדין הוא זה שמסתפק כתוצאה מעדותם.


^ 1 לא ע"ב.
^ 2 סימן ל"א, סעיף א.
^ 3 כג ע"א.
^ 4 דברי הנתיבות היו יכולים להיות נכונים כהסבר לגמרא, והוא היה יכול להקשות על הר"ן מדוע לא תירץ כך על הגמרא, אך כאמור בר"ן עצמו לא משמע כך.
^ 5 שבועות מז ע"ב.
^ 6 קידושין עג ע"ב.
^ 7 סנהדרין ט ע"ב.
^ 8 ההפלאה תמה על ראיה זו, משום שאין הכרח לומר שהעד שבא יחד עם הנרבע מעיד על הנרבע - בפשטות הוא מעיד רק על הרובע אך אינו אומר מיהו הנרבע. ויש לדון בדבר, ואין כאן מקומו.
^ 9 מו, קח.
^ 10 גירושין יב, י.
11בבא קמא עג ע"א.
^ 12 בבא בתרא לא ע"א.
^ 13 בחידושיו לבבא בתרא שם.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il