בית המדרש

  • מדורים
  • כנס ג' אלול תשס"ה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

מתוך כנס שנערך בבית הרב קוק זצ"ל, ג' אלול התשס"ה

מחשבות לאחר הגירוש

חובת ההתבוננות בהשגחת ה'; האם הגירוש הוא תוצאה של חטאים?; מטרת מאבק הממשלה - "נגד ה' ונגד משיחו"; היחס אל הרשעה הגלויה מול הסגולה הנסתרת; סמכות הפסיקה בענייני כלל ישראל; קדושת הדמוקרטיה ופקודות הצבא; התנתקות משולשת; לא מתייאשים מהגאולה.

undefined

הרה"ג דוב ליאור

ג' אלול התשס"ה
12 דק' קריאה 34 דק' צפיה
התבוננות בהשגחת ה'
אנו חיים בתוך המציאות, ותמיד מוטל עלינו להתבונן על פעולות ההשגחה האלוקית בעולם, כפי שהרב צבי יהודה תמיד היה אומר לנו, "בינו שנות דור ודור" - תבינו מהם האירועים, מה ההשגחה האלקית רוצה מאתנו וכיצד אנחנו צריכים לראות אותם לאור תורת הנצח.

בשנה רגילה ימי בין המצרים מסתיימים בתשעה באב. השנה, לצערנו הרב, בין המצרים נמשכו גם לאחר מכן. תכף למחרת תשעה באב החלה את פעולתה המכונה המשומנת של ההרס, של ההגליה, של הכשרת השטח למסירתו לידי המחבלים השפלים. כתוצאה מההתנהגות האכזרית של הממשלה כלפי המתיישבים בגוש קטיף ובשומרון מתעוררות אצל חלק מהציבור שאלות כבדות משקל, בייחוד אצל בני הנוער: האם זאת המדינה שלנו, האם אנחנו חיים במדינה שבה היחס שלנו לשלטון צריך להיות כמו בזמן הגויים, מה צריך להיות היחס לצבא ולמוסדות המדינה ועוד כמה וכמה שאלות כבדות משקל. הרי אם באה צרה על הציבור כפי שהרמב"ם כותב בהלכות תעניות, צריכים לזעוק ולהריע, לגזור תענית, לתקוע בשופר ולפשפש במעשים ולשאול למה בא עלינו הדבר הזה. בניגוד לתגובה הנכונה שצריכה להיות על צרה שבאה חלילה על הציבור, מביא שם הרמב"ם את הפסוק שכתוב בפרשת התוכחה: "והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי"- אני אביא עונש כלשהו, ואתם תחשבו שזו סתם מקריות, "תלכו עמי קרי ". כמו אלו שאינם מאמינים וחושבים שנולדו במקרה, חיים במקרה, מתים במקרה, הכל אצלם מקרי, פרט לרשעות שלהם, שהיא מתוכננת היטב. אצל עמלק כתוב "אשר קרך בדרך", וגם ביחס לגזירה של המן נאמר "את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף", מקריות. אצלנו יש השגחה. ומכאן עולות שאלות כבדות משקל: האם אנחנו חטאנו, האם אנשי הגוש חטאו, האם עם ישראל חטא. אנחנו מחפשים מהי בדיוק נקודת החולשה, לא מתוך כוונה להטיל אשמות במישהו, אלא כדי לדעת לתקן.

ייסורים הבאים לקראת הגאולה
אי אפשר לשלוף תשובות מהשרוול לשאלות הללו. ובכל זאת, הייתי מביא את דבריו של הרמח"ל. הוא כותב בספר הדרכים, שלפני הגילוי של הייחוד העליון, יימסר שלטון ללא מיצרים לרוע, וזאת לא משום שאנחנו חייבים, אלא משום שהדין נותן שיהיה כך, כדי שידעו להעריך מה היה חסר להם. גם אנשים צדיקים נמצאים תחת העוני והשעבוד, והקב"ה ישלם שכרם לעתיד לבוא. כלומר, יש פן בתקופתנו אנו, שהציבור שלנו משמש כלי בידי ההשגחה האלוקית, כדי לחנך ולהקרין שכל התרבות שבשקר ובעוול יסודה, כל היסודות של מה שמוצג כמכובד וחשוב - כבוד האדם וחירותו, הדמוקרטיה וכל העבודה הזרה - הכל פושט את הרגל. רואים שמה שאין בו יראת שמים לא שווה כלום, לא החינוך ולא מערכות השלטון והמשפט. אינני אומר שזו בוודאי הסיבה לכך, וצריך גם לבדוק מהן החולשות שאולי גרמו את המצב הזה. אולם על פי הרמח"ל בתקופת הגאולה יכול להיות שהייסורים אינם באים בגלל חטא מסויים. גם אז אנחנו משמשים כלי בידי ההשגחה לשרת את העניין האלוקי, וממילא עלינו לקבל את הדין באהבה ולא להתרעם, חלילה. בכך אנחנו עושים את רצונו של המקום.

השאלה היא כיצד עלינו להתנהג בתקופה קשה זאת. אם נעמיד סדרה של גדולי ישראל שהאירו באורם את שמי היהדות - הרמב"ם, רבי יהודה הלוי, מרן הבית יוסף, הגר"א - יש לכלול בתוכם את הרב זצ"ל. הוא זה שהאיר במבטו את תהליך גאולת ישראל, הוא חזה לפני כמאה שנה את קיבוץ נדחי ישראל ושיבתם לארצם. איך הוא היה מתייחס למציאות שאנחנו חיים בה? גם בזמנו של הרב קוק היו חוגים שהתנגדו לו ולרעיונות שדגל בהם, בהתעוררות לשיבת ציון ובשיבה ארצה, ומתחו ביקורת על כך שהלך עם "הציונים החופשיים". אותם חוגים ממשיכים עד היום את ההסתגרות ואת ההחרמה של ההליכה ביחד.

ככל הנראה, חלה התרופפות מסויימת בגישת ההליכה יחד עם כלל הציבור. הרב זצ"ל הצדיק אז את ההליכה עם הכוחות החילוניים, אלה שהתעוררו לשיבת עם ישראל לארצו, בכך שגם הם החשיבו את גאולתה של ארץ ישראל, את העלייה, ההתישבות, ההגנה, כבוד הארץ וכבוד האומה. היום, לעומת זאת, ישנם חוגים מסוימים שהתנתקו לגמרי ממורשת ישראל. כל מה שקרה פה בזמן האחרון אינו רק התנתקות מארץ ישראל. זאת מלחמה על ה' ועל משיחו. חלקים מן הציבור החילוני, שתי מפלגות בעיקר, חרטו על דגלם לטשטש את זכר קדושת ישראל. הם נלחמים נגד כל דבר שנודף ממנו ריח קדושת עם ישראל. הרב נריה זצ"ל אמר לי פעם, שמאמר הדור היה שייך בדורו של הרב זצ"ל. בדור שלנו יש חוגים חילונים, שלמעשה אין להם קשר איתנו. אין מכנה משותף בין הציונות הדתית לציונות החילונית. לא אכפת להם העלייה, לא אכפת להם ההתיישבות, ההגנה או העלייה, והם רק שואלים את עצמם "לאן הערב?". שוב, לא מדובר בכולם, יש חלקים מסויימים, והם נלחמים היום נגד ה' ונגד משיחו.

מטרת המאבק - צביונה של מדינת ישראל
המאבק הזה אינו רק על ארץ ישראל, המאבק הוא על צביונה של המדינה. עלינו לשאול כיצד אנחנו, המאמינים בשיבת עם ישראל ובגאולתו, נקלענו למצב שעליו כתב הרב זצ"ל כי "מקובלנו שמרידה רוחנית גדולה תהיה". אולי התכוון לשעה הזו, שבתוך עם ישראל קמו אנשים שנלחמים נגד ה' ונגד משיחו. לפני כמה שנים, כשהוקמה הממשלה הזאת, דברו על איחוד כמה משרדים לשם החיסכון. כך שיבצו במשרדים אחרים את משרד המדע, את המשרד לאיכות הסביבה ועוד כמה מחלקות. שום משרד לא פורק - חוץ ממשרד הדתות. זאת משום שמשרד הדתות הוא סממן המבליט את הצד הממלכתי של ציבור שומר תורה ומצוות, הצד הקדושתי-היהדותי בתוך מערכות השלטון, ואת זה רוצים לגמד. אין לי ספק שאם הם ימשיכו ולא ייעצרו על ידי בלם כלשהו, הם יגיעו למצב דומה לזה שבאמריקה - הפרדת הדת והמדינה. מי שרוצה רבנים או תלמודי-תורה צריך לדאוג לכך מכיסו, ואין על כך תמיכה ממשלתית. על קולנוע, ספורט וכיוצא באלה - אין להעלות על הדעת שלא תהיה תמיכה, שהרי מדובר בתרבות. אבל מוסדות תורה - מי שרוצה יעשה את זה על חשבונו הפרטי. הרשעה לא מצליחה לעשות הכל כי גם היא מוגבלת, אבל זאת המטרה. אם הציבור שלנו על מפלגותיו השונות לא יראה את הסכנה הנשקפת לקיומה של תורת ישראל בארץ ישראל, איני יודע לאן עוד זה עלול להתדרדר, חלילה. צריך לדעת, קודם כל, מהם שרשי המאבק. אנחנו נאבקים פה על קדושת השם, ועל צביונה של המדינה כמדינה יהודית.

הרשעה הגלויה והצדדים הנסתרים
לצערנו הרב, יש מי שלקחו מכתבי הרב זצ"ל את הנושא הזה של לימוד זכות על כלל ישראל והדגישו אותו באופן מיוחד. מובן שצריך ללמד זכות על כלל ישראל, ולראות את הפן החיובי הקיים בנשמתו של כל יהודי, אך אין זה אומר שצריך להתעלם מצד הרשעות שיש בו. בשמונה קבצים שהרב זצ"ל כתב קיימת אבחנה בין הצד רצוי לבין הצד המצוי. אם אנחנו דנים מבחינת כוחות הנפש, ברור שבכל יהודי יש ניצוץ קדושתי, ויותר מזה, לפי החכמה הפנימית ידוע שאין רע מוחלט בעולם. גם בתוך הרע גנוז טוב, וכפי שאומרים בחכמה הפנימית, "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", אבל מעל השמים גם לעמלק יש מקום. יחד עם זאת, אנחנו יודעים שיש ארבעה עולמות, ואנחנו נמצאים בעולם העשייה. בעולם הזה הולכים לפי הנגלה ולא לפי הנסתר. אם אנחנו רואים שמישהו עושה מעשי רשעות בפועל בצורה גלויה, אי אפשר לחפות ולומר, "מן הסתם יש לו ניצוץ יהודי". יכול מאוד להיות שניצוץ כזה קיים; אבל למעשה אנחנו צריכים להילחם ולהיאבק נגד הרשעות הגלויה ולא להתחשב בצדדים הנסתרים. ממש כמו בענייני המשפט: חז"ל מספרים בגמרא על שלמה המלך, שרצה להכריע במשפטים שהובאו לפניו על פי ידיעתו בנסתרות, שלפיהן היה יכול לומר אם העדים משקרים או דוברי אמת, ואם הנידון עבר את העבירה. יצתה בת קול ואמרה, "שמור קושט דברי אמת". איננו רשאים לדון על פי ידיעות ועל פי מושגים שלא מצאו את ביטוים בעולם העשייה. הגמרא אומרת במסכת שבת "עתידה תורה שתשתכח מישראל". כדי לתאר זאת מספרים שאישה אחת תביא ככר לבית המדרש לאחר ששרץ יפול בתוך התנור שבו נאפתה, והיא תשאל האם השרץ טימא את התנור והתנור טימא את הפת, וממילא היא שנייה לטומאה, או שרואים כאילו כל התנור מלא מטומאת השרץ, וכאילו נגע בעצמו בפת ועשה אותה ראשונה לטומאה. לא יהיה מי שיידע לענות לה. הנודע ביהודה מקשה: לשם מה היא צריכה להביא את הככר לבית המדרש ולא להציג את השאלה בפני הלומדים כמות שהיא? הוא משיב, שזה ביטוי לשכחת התורה, משום שהם ידונו האם רוח הקודש מרחף על הככר או שמא רוח טומאה. במקרה השני, סימן שיש בזה טומאה גדולה. זה נקרא שכחת התורה. לא דנים בגדרי הלכה על פי מיסטיקה.

מעבר לכך, הרב זצ"ל כותב בשמונה קבצים שאנשים גדולים יכולים לשנוא את הרשעות בלבד ולא את הרשעים, משום שהם ברמה כזאת ששנאת הרשעות יכולה לעמוד בפני עצמה בכל כוחה, מבלי לשנוא את נושאיה, ולא יבולע להם כל רע. רוב הציבור חושב במושגים מוחלטים, שחור או לבן, ואם לא יַפנו את השנאה גם לעושי הרע, ייטשטש ההבדל שבין הרשעה ובין הרשעים וכל זה עלול להשפיע לשלילה על אותם אנשים. אם אנחנו רואים שמישהו עושה דברי רֶשע בפועל, אסור לנו לתת לו שום לגיטימציה או לחפש את הניצוץ הפנימי שלו, אף על פי שהוא קיים - איננו דנים בפועל במה שמסתתר מאחורי המעטה, אלא במה שיש לפנינו.

סמכות הפסיקה בענייני כלל ישראל
הלוואי והציבור כולו היה מתאחד לאור הדרכתו הברורה של הרב שפירא שליט"א, שיתקיים אצלו באמת הפסוק "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו", אשר הכריעה באופן חד משמעי שאסור לתת יד להגליית יהודים, להרס התיישבות, ולהסגרת השטח ביד אויב. פסק זה מבוסס על דברי הרמב"ן "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". לצערנו, לא כל הציבור יודע להבחין מיהו תלמיד חכם אמיתי. בעלון אחד נכתב לא מזמן "נחלקו פוסקי דורנו" ביחס לשאלה הזו, האם אסור לציית לפקודה כזו, כפי שהורה הרב שפירא, או שמא מותר, למען אחדות צבא ישראל, למען אחדות עם ישראל, למנוע קרע בעם, ועוד כמה טיעונים בסגנון זה. מניין לקחו לעצמם את ההיתר לעבור על איסור בידיים בשביל מטרה נעלה? קיים אמנם בהלכה היסוד הקובע שמצות עשה דוחה לא תעשה, אולם מי שלמד מסכת יבמות יודע שיש גם לכך גדרים, ולא כל אחד יכול להחליט שעבור מטרה נעלה מסויימת מותר לבצע איסור. הדוגמה המפורסמת שם מדברת על יעקב אבינו, שנשא שתי אחיות קודם מתן תורה משום שהוא ראה שהן מתאימות לבניינה של כנסת ישראל. לאחר מתן תורה וקביעת האיסור על נשיאת שתי אחיות, אין לאף אחד רשות וסמכות להתיר איסור כזה, גם אם רואים שזה מתאים לבניינה של כנסת ישראל. מניין לקחו את ההיתר הזה? כיצד מאבדים את ההיררכיה של ההלכה, כותבים בפשטות "נחלקו פוסקי דורנו" ומעמידים את הרב ההוא באותה שורה כמו הרב שפירא שליט"א? ממש כפי שלא כל אחד יכול לפסוק בענייני עגונות וכדומה, לא כל אחד יכול לפסוק בענייני כלל ישראל, המגיעים עד פיקוח נפש. מניין היהירות הזאת?

בנוסף לכך, הסתמכו בפסק הזה על הרב זצ"ל, כאילו הוא אמר שיש ללמד זכות גם באופן הזה. ודאי שצריכים ללמד זכות. לפי מה שהתרשמתי, רוב החיילים ורוב השוטרים לא עשו את זה בהשלמה ובשמחה, כאילו הם עושים שליחות גדולה בשביל עם ישראל. הם לא פשטו את המדים היות שזוהי פקודה שגם זכתה ללגיטימציה מטעם כמה רבנים, על ידי טיעונים שדופים של אחדות. מה לנו כי נלין על אותם שוטרים וחיילים? אנחנו צריכים למקד את הביקורת על הממשלה, על המצביאים הגדולים שתכננו את הדברים האלה, על עיתונאים שכתבו מתוך רשעות ועודדו אותם. כפי שהרמב"ן כותב על הפסוק "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף", צריך למקד את הדין באותם פושעים שעשו בזדון. רוב הציבור היה לא מזיד, וגם לא אנוס, אלא בבחינת שוגגים ומודעים. על רוב כלל ישראל צריכים ללמד זכות, אבל יש לזכור שהפושעים הבודדים פעלו נגד התורה, שלא לדבר על המוסר והציונות.

אנו בתוך בית המדרש צריכים לברר מהו היחס של תורה כלפי כל זה. אין ספק כי אילו הרב זצ"ל היה בזמננו, הוא היה פועל באופן דומה, לעשות כל מה שיש לאל ידינו למנוע את הפשע החמור הזה של הרס התיישבות, ויותר מכך - להילחם נגד ה' ונגד משיחו. יש כאן כוונה ברורה לפגוע בתדמית הציבור של שומרי תורה ומצוות. ישנה התנכלות מכוונת כלפי יישובים כמו עצמונה, מורג וכפר דרום, שתושביהם רוצים להישאר ביחד, ולא מאפשרים להם זאת מתוך כוונה ברורה לפזר אותם למקומות שונים ולמחות כל זכר לציבוריות שלהם. ברור, לפיכך, שאילו הרב היה חי היום, הוא היה מפעיל את כל כובד משקלו נגד החלטה כזאת.

מעולם לא חשבנו שיהיה לנו כוח פיזי מספיק כדי שנוכל להתגבר על הצבא. חשבתי שאחוזים גדולים מאלו שהיו אמורים לבצע את הגירוש, במיוחד מציבור חובשי הכיפה, ישעו לדברי מרן הרב שפירא שליט"א ולאותם הרבנים שאמרו שאסור לעשות דבר כזה. אין לי ספק שאם עוד כמה אחוזים היו נמנעים מזה, ייתכן שכל העסק היה נבלם. השאיפה שלי היתה שאנשים יימנעו מהמעשה, אולם הם היו זקוקים ללגיטימציה, ואותה הם לא קיבלו. ולכן מי שאין לו שום גישה של תורה, מקבל את הפקודה ומבצע אותה מבלי לחשוב בכלל.

הציבור המכונה חרדי, כאילו עמד בצד, כאילו לא נוגע אליו העניין הזה של החרבת חבל ארץ, הגליית אנשים והסגרת שטח לידי האויב. הרב זצ"ל כותב באחד המקומות, שמי שחי בדור שלנו ולא יביט אל אור הזרוע של תהליך גאולת עם ישראל, לא יוכל לכוון בשום דבר לאמיתה של תורה. גם אם הם יכולים להתפלפל בענייני שור שנגח את הפרה, בכל מה שקשור להנהגת כלל ישראל מדובר בהנהגה עקומה לגמרי. גם הנצי"ב בשירת האזינו על הפסוק "עם נבל ולא חכם", מפרש "נבל" מלשון "נובלות חכמה". אפשר לדעת את התורה, ולא להיות חכם בהנהגה, ולמכור את עצמך עבור תקציבים הניתנים מתחת לשולחן.

קידוש שם שמים בעת גזירה
עובדה היא שהציונות החילונית מתנכלת בעיקר לציבור שלנו, משום שהוא מתערב להם בצבא, מתערב להם בהנהגת המדינה, ולא מוכן לשבת מהצד תמורת כסף. אנחנו רוצים שמדינת ישראל תתנהג לאור תורת ישראל, בצבא, במערכת המשפט ובכל מערכות החיים. כל חוק שאינו נוגד את חוק התורה הוא דינא דמלכותא דינא. אם החוק נוגד את דין התורה, כבר פסק הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות מלכים שכל חוק של המלך, אם הוא נוגד אפילו איסור דרבנן, אין שומעים לו. במצב כזה אין זה חשוב מי קבע את החוק - הממשלה, הכנסת, או "קדש הקדשים" הקרוי בג"ץ - כל דבר שנוגד את התורה נחשב גזירה, ועלינו לנהוג בו כפי הדרכתם של חז"ל לגבי גזירות, ולפעמים הדבר מחייב מסירות נפש. כל שכן שאין לעבור על האיסור אם מאיימים בפיטורין ממקום עבודה, או בהכנסה לכלא - צריך לספוג את זה למען קידוש שמו יתברך בעולם. לנו יש ערכים מעל השיקול של "דמוקרטיה". דמוקרטיה היא בסך הכל צורת שלטון, ולא ערכי נצח. בדמוקרטיה נטולת ערכים יכול הרוב לקבל החלטה שתשמיד את המיעוט, להשמיד ממש, וזה יהיה דמוקרטי. וכי אנשים הצביעו כאן מתוך שיקול דעת ובכובד ראש? הם עשו זאת מתוך איומים ומתוך שידולים.

אנחנו נמצאים מעל כל זה. גם בצבא, ברור שאדם לא יאכל חזיר שיוגש לו לארוחת צהריים, ולא יתגלח ביום השבת בשביל מסדר במוצאי שבת, אף על פי שישללו לו את החופשה אם לא ינהג לפי ההוראות. גם פקודה המורה להרוס את הארץ ולהסגיר אותה לאויב היא איסור תורה, ולא כל אחד יכול לפסוק בדברים כאלה, במיוחד לא בצורה שרירותית נגד גאון הדור.

כנגד כל זה, צריך לומר דברי שבח לאותו נוער נפלא שירד לדרום והשתתף במאבק, על כך שהתנהג בקדושה והקפיד על דברי צניעות, וגם ידע מהו הגבול ולא עבר אותו, למרות מצבי הלחץ. זהו טוהר המאבק. סוף כל סוף אנחנו לא נאבקים נגד הצבא הבריטי, בתוך עם ישראל יש לנו מגבלות גם בתגובה. כל זאת מבלי לוותר על התנגדות פסיבית, ומבלי ללכת ולחבק באופן חולני את הכוחות המפנים. חז"ל אומרים שמי שבא במחתרת ומנסה לחדור לביתו של מישהו, מותר לבעל הבית להתגונן, והתורה לא מדריכה אותו לשבת בצד ולוותר על ממונו משום אהבת ישראל או ערבות הדדית. התורה לא ציוותה כך משום שזה מנוגד לטבע: באים אנשים לגרש אותך מהבית, לנתק אותך ממקור הפרנסה, לזרוק אותך לרחוב - ואתה תחבק ותנשק אותם ותרקוד איתם? לעובדי האלילים הנוצריים יש משפט שאומר "מי שנתן לך סטירה בלחי אחת, תושיט לו את הלחי השניה". זה מנוגד לטבע ולמציאות, ואי אפשר לעמוד בזה. יש פה טעויות גדולות, וכל מי שלא הולך בדרך האמת, יטעה גם בדברים אחרים.

התנתקות משולשת
חשוב שתלמידים הממשיכים את המורשת של מרן הרב זצ"ל ידעו, שהוא חזה את תקומת מדינת ישראל, וגם את הירידה הקשה. באיגרת קמ"ד (חלק א) הוא אומר:
"אם נעזוב את שעת הכושר של התחלת התפתחות היישוב, והחלישות הגופנית והרוחנית וחסרון אמצעי המלחמה יבואו עד מרום קיצם אצל שלומי אמונים שבארץ ישראל, והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזוייפת בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל... ".

בעינינו ניתן לראות כיצד ההתנתקות ממורשת ישראל הביאה להתנתקות מעם ישראל ומארץ ישראל. שלושת הדברים האלה הללו הולכים בחדא מחתא. זהו שולחן בעל שלוש רגליים, וכשאחת מהן נשמטת, כולו צולע ומקרטע.

לא מתייאשים מהגאולה
למרות כל זאת, מי שחי לאור תורת הנצח, מי שחש את פעמי הגאולה, לא ייפול בייאוש ובחולשת הדעת גם במצבים של מעין נסיגה. אנו מוצאים זאת כבר אצל משה רבנו ביציאת מצרים, הדגם לכל שאר הגאולות. בסוף פרשת שמות, לאחר שפרעה מכביד את העול ולא מספק תבן, פונה משה בטענה כלפי הקב"ה: "למה זה שלחתני?" - אם לא הגיע זמן הגאולה למה שתשלח אותי? לא זו בלבד ששליחותי לא הועילה, היא גרמה להכבדת עול השעבוד. ה' עונה לו "עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו". כיצד זה עונה על טענתו של משה? חז"ל דרשו על פרשת וארא, בפסוק "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'", שהדיבור עצמו היה משפט, כלומר תוכחה על שהקשה כלפי הקב"ה "למה הרעות", ולא הלך בתמימות כפי שעשו האבות. כמובן שיש להבין מה היתה ההוה-אמינא של משה, אולם לענייננו, הקב"ה אומר לו שתהליך הגאולה ממצרים התחיל, למרות מה שנראה כהיפוך גמור לכך. ומדוע באמת היה צורך בהכבדת עול השעבוד? הנצי"ב מסביר בפירושו שזקני ישראל, אלו שהיו צריכים לייצג את העם, לבוא במפגיע אל פרעה ולדרוש "שלח את עמי ויעבדוני", נשמטו אחד אחד בדרכם אליו, ורק משה ואהרון הגיעו. עם ישראל לא היה זכאי לתהליך הגאולה, נציגיו לא גילו די מסירות נפש. היות והם לא היו זכאים, היה צורך להכביד את עול השעבוד במידה כזאת שמכאן ואילך המצרים לא יהיו ראויים יותר להשתעבד בהם, וכך נסללה הדרך לתהליך הגאולה. זאת כוונת דברי ה' "עתה תראה את אשר אעשה לפרעה". הקב"ה נתן להם אפשרות, ואם הם היו דורשים התהליך כבר היה מתחיל מזמן; מכיוון שהם במו ידיהם לא רצו בכך, באה ההכבדה. ככל הנראה יש לנו חולשה פה: חלק מהנהגת המדינה מנעו התיישבות ביש"ע, התנכלו לציבור שלנו, הורידו קרוואן פה ושם, וכלפי שמיא זה היה קטרוג גדול, עם ישראל לא זכאי. על כן באה הכבדת הייסורים הזאת. מבלי להיכנס לפרטים הדורשים בירור, ניתן ללמוד מכאן עיקרון פשוט: גם אם רואים מעין נסיגה, גם אם רואים מעין התרופפות, לא נאבד בגלל זה את האמון שלנו במהלך האלוקי הגדול של שיבת עם ישראל לארצו. כל הביקורת הקשה היא כלפי המנהיגים, לא על עצם קיומה של המדינה, שהוא עניין אלוקי. אנחנו צריכים להודות לה', לא משום שהמדינה מתנהלת היום באלימות או בעקמימות, כל זה לא שייך לעצם קיומה של המדינה. המדינה שייכת לעם ישראל, ואילו הממשלה מתחלפת. יש לנו בעיה עם הממשלה הזאת, שהונתה את הציבור ותפסה את השלטון במידה מסוימת של אלימות, ועם בג"ץ, אותה קבוצה קטנה השולטת על הכל ומחליטה בעצמה מי ייכנס אליה ומי לא, ובמקום לעסוק בענייני ערעורים מנהיגה את המדינה בפועל, מבלי שמישהו בחר אותה לכך. יש לנו חולשה בדור, וכך זה גם נראה. אבל אנו מאמינים שכל זה חולף, והרמב"ם פסק בהלכות תשובה "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד נגאלין". יכול להיות שכל האירועים האחרונים יתנו דחיפה נוספת, תיפקחנה העיניים, ועם ישראל יתעורר לגאולתו, ויבין שרק דרכה של תורה תעזור, תורת הנצח, ערכים אמיתיים וקדושים.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il