בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • דרכים מעשיות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

א"י

היחס לצבא ולמדינה בעקבות הגירוש

כיצד יש להתייחס למבצעי הגירוש? האם יחסנו כלפי הצבא והמדינה השתנו בעקבות הגירוש? דרך ההשפעה שלנו היא דווקא בבניית מערכות עצמאיות בציבור. ישנה חשיבות גדולה מאוד לאי נתינת לגיטימציה ולגינוי המעשה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ד אלול התשס"ה
9 דק' קריאה 35 דק' צפיה
היחס למי שביצע את העבירה
ראשית, אני רוצה לעמוד על חומרת מעשה העקירה - העקירה של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, גירוש היהודים מהישובים והעובדה שכלל לא ניתן להם פיתרון. אי אפשר לתאר במילים את חומרת הדבר. ראשית כל מצד האיסור הכללי הגדול של הויתור על חלקי ארץ ישראל, ושנית מצד הפגיעה בתושבים עצמם. אין מחילה ואין סליחה למעשים כל כך חמורים. בכלל, בדיני מחילה בין אדם לחברו, אי אפשר לבקש ולקבל סליחה אם אדם לא מתקן כל מה שהוא עשה. גירוש האנשים מביתם ויישובם היפה והמסודר והבאתם אל שום מקום, גרמו להם עגמת נפש ונזק נוראי גדול מאוד, וכל עוד לא מתקנים את הדבר הזה אין מקום לבקשת סליחה. הדברים אמורים לגבי כל מי שאחראי לדבר - מראש הממשלה עד לרמטכ"ל, לקציני הצבא ולחיילים הפשוטים.

על מי מוטלת האשמה?
היה מי שאמר שהעבירה על איסור "לא תחנם" והעבירה על מצוות יישוב ארץ ישראל הן עבירות שמוטלות על הממשלה ולא על האנשים והחיילים שעסקו בזה. אבל אין הדבר כן, שכן כל המצוות הציבוריות מתקיימות על ידי החלטת הממשלה ועל ידי הציבור המקיים אותן. כל מי ששותף בדבר הרי הוא מחוייב בקיום המצוה - אם הוא מתחמק מהמצוה הוא מבטל אותה, ואם הוא משתתף בכיבוש ארץ ישראל וההתיישבות בה, הוא עושה מצות עשה של תורה. המצוה איננה מוטלת על כלל מופשט אלא על כל פרט שבידו לקיים את המצוה בפועל. כלומר, הכלל כולו מקיים את המצוה על ידי אלה שיכולים לקיים את המצוה בפועל.

כמו כן, מצות ישוב ארץ ישראל היא גם מצוה פרטית. גם אם אין שלטון יהודי בארץ ישראל, כל מי שבא להתיישב בארץ ישראל מקיים את מצוות יישוב הארץ. ולהיפך, מי שיש לו אדמה בארץ ישראל והוא מוכר אותה לגויים עובר באיסור "לא תחנם" גם כשאין שלטון יהודי בארץ. הוי אומר, כל מקום שנמצא בידי יהודים ונמסר לידי גויים יש בזה גדר של איסור "לא תחנם" ומי שמשתתף בביצוע הדבר הוא העובר על האיסור. וכן אם הוא קונה חלק מארץ ישראל הרי הוא מקיים בזה מצות עשה.

נמצא אם כן, שבביטול המצוה עוברים לא רק ממשלת ישראל, כשהיא מחליטה למסור חלק מארץ ישראל לנוכרים, אלא כל השותפים בדבר. זהו הכלל של מצוות כלליות המוטלות על כלל ישראל. וכך גם במקרה דנן, העקירה של יישובי קטיף והשומרון ומסירתם לידי נוכרים. כל מי שהיה שותף בביצוע האיסור - הממשלה, הצבא והאזרחים - נטל חלק באיסור הגדול הזה, ואין אחד יכול להתחמק ולומר - "זו היתה פקודה", "זו היתה החלטת הממשלה". כל מי ששותף בזה שותף בעבירה, כשם שאם הממשלה מחליטה לכבוש חלק מארץ ישראל - כל מי ששותף בזה שותף במצוה.

כפי שאמרתי, יש בעבירה הזו גם גדר של איסורים חמורים מאוד שבין אדם לחברו - גזל, הונאה, צער ועגמת נפש. כל מי שהיה שותף בזה עבר איסורים חמורים מאוד ואיננו יכול לבקש סליחה טרם תיקן כל מה שעשה ופגע.

ודאי שהחיילים שביצעו את הפקודה עשו זאת מחמת טעות, אבל אני לא חושב שאפשר לפתור אותם מהאחריות - אולי לא באותה חומרה כמו אלו שעשו זאת מיוזמתם, אבל אי אפשר לפתור. אדם צריך להיות אחראי למעשיו ולתת עליהם את הדין.

היחס לצבא
היחס לצבא לאור השתתפותו במעשה העקירה השתנה אצלנו. קודם מעשה העקירה, כל מטרת הצבא היתה אחת - להגן על עם ישראל וארץ ישראל, שזו מצוה גדולה, גדר של מלחמת מצוה. אמנם היו בצבא גם דברים שאינם כהוגן, אבל אלו היו דברים פרטיים ולא המטרה הכללית. כעת, מכיון שהצבא קיבל ומילא את התפקיד של השתתפות בעקירת היישובים בחבל עזה וצפון השומרון, נעשה הצבא פגום, לא שלם כמקודם, שאז כל מגמתו היתה קודש. כעת קדושה וטומאה משמשים בו בערבוביה. על כן, לצערנו, היחס שלנו לצבא חייב להשתנות.

כעת כשאנחנו פונים לחיילים שעומדים להתגייס לצבא, אנחנו לא יכולים לעודד אותם באותה התלהבות שעודדנו אותם קודם לכן, לראות בצבא כולו קודש. כעת אנחנו אומרים לחיילים היוצאים לצבא - את החלק של המצוה תקיימו. אם ח"ו הוטל עליכם תפקיד של איסור - אתם חייבים לסרב ולא להשתתף באיסורים. כך גם הדרכנו את החיילים קודם לכן, שבצבא צריך להתנהג בצורה מושלמת של תורה - שמירת שבת, צניעות וכשרות, תפילה בזמנה, קלה כבחמורה, כמו גם ההקפדה על עבודת הצבא - אימון ופעילות בצורה רצינית, משום שזו מצוה, וכן שאר התפקידים בצבא. כך הצבא צריך להיראות, שכל מצוה נשמרת בו ועצם המציאות בצבא היא גם כן פעולה של מצוה. כעת, שהצבא עשה גם פעולה הפכית למטרתו, ההדרכה שלנו לחיילים היא - אתם הולכים לצבא על תנאי. אתם עושים רק מה שאתם מחוייבים על פי המצוות, ואם הדבר מנוגד לתורה - אתם מחויבים לסרב פקודה, כמו סירוב פקודה לחילול שבת שאינו לצורך פקוח נפש.

הצבא שעשה את פעולת העקירה, דרש מהחיילים לא לחשוב, לא לשקול, לא להיות עצמאיים, לבטל את דעתם ולפעול כעבדים שאין להם זכות חשיבה עצמית. כך גם ראינו את פניהם של החיילים בשעת מעשה - פנים אטומות, לא מרגישים את חומרת המעשה שהם עושים. החיילים עשו את המעשה באדישות, כשמעין מסיכה על פניהם, בלי שום תחושות אנושיות מינימליות. הוי אומר, שרוח הצבא נפגמה. קודם לכן, כל מעשה נעשה מתוך הזדהות, לא מתוך פקודה, חובה והכרח. הפקודות היו בעלות תוכן. חינכנו לכך שכל מעשה שאדם עושה בצבא - הוא יזדהה איתו, ולא יעשה אותו מתוך חובה לציית לפקודות. כל פקודה היא פקודה של קיום מצוות ישוב ארץ ישראל, של הגנה על ארץ ישראל, פקודה שהיא חלק מכל מערכת המצוה. אבל אם הצבא דורש מאנשיו לא לחשוב, שלא יהיה להם שיקול דעת מוסרי עצמאי, אלא שיקבלו את פקודות הצבא כמו שהם - ההזדהות עם הצבא משתנה. זה צבא של ראשים קטנים, לא ראשים גדולים שכל אחד מפעיל גם שיקול דעת. זה לא בא לידי ביטוי רק בחיילים אלא גם בקצינים ובדרג הפיקודי הגבוה. כלומר, הצבא שינה את אופיו המיוחד והמייחד שהיה לצבא ישראל, שהיה בו תוכן של הזדהות ומוטיבציה.

שאלתי את אלוף הפיקוד - אם תקבל פקודה לצאת לקרב שהוא באופן ודאי מסכן את מדינת ישראל, מה תעשה? הוא ענה לי שהוא יצא לקרב. חייבים למלא פקודה. כל התפיסה הזו מוטעית. אפילו בחוקי צה"ל כתוב שלא למלא פקודה שהיא בלתי מוסרית, בלתי חוקית בעליל. יש מפקדים שאכן אזרו אומץ ולא ביצעו פקודות בלתי מוסריות, ולא הענישו אותם, אבל אלו היו בודדים. בצבא לא מעודדים את החשיבה העצמית, וזה לא דבר טוב.

אני חושב שאנחנו צריכים לשנות את היחס שלנו ולומר שלצבא כזה אנחנו הולכים בלי התלהבות, קצת בדיעבד. אנו הולכים לעשות את חובותינו אבל לא יותר מזה. נתרום למדינת ישראל בתחומים אחרים. אנחנו רוצים לתרום למדינה. זו המדינה שלנו, מדינת העם היהודי, בחינה של ראשית צמיחת גאולתנו, אבל נתרום במקום שאנו יכולים לתרום, נפעל במקום שאפשר להיות עצמאיים ולהשפיע, לא במקום שמחנך את האנשים לא לחשוב, וממילא כל חייל שנכנס לצבא מקבל את הראש הצבאי, במקום להכניס את רוח התורה והאמונה, והופך להיות יותר מושפע מאשר משפיע.

כבר זמן רב אני אומר שהצבא הוא מצוה מאוד מאוד גדולה, אבל במידה מסוימת הוא מצוה שבדיעבד. כלומר, להיות לוחם, להרוג ולפצוע אנשים אינו דבר שהוא לכתחילה. אם זה הכרחי כדי להגן על עם ישראל ועל ארץ ישראל יש בזה מצוה, אבל אם היה אפשר בלי זה - היה עדיף. אנחנו לא מחפשים את הדרך איך להיות צבא שהוא לוחם ומנצח ופוגע באויב. אם יש אויב, בדיעבד אנחנו חייבים להדוף אותו ולהגן על עם ישראל ועל ארץ ישראל, אז אנחנו עושים את זה, אבל זה בדיעבד. כבר חז"ל אמרו שדוד המלך לא זכה לבנות את בית-המקדש בגלל שהוא שפך הרבה דמים. כל המלחמות של דוד היו על פי התורה, מלחמת מצוה או מלחמת רשות, אבל בכל זאת שפיכות דמים פוגמת באיזו שהיא מידה. על כן השירות הצבאי הוא בגדר הכרח. וכשיש הכרח הוא מצוה מאוד מאוד גדולה. אז אם יש מספיק אנשים שמתגייסים לצבא, יתכן לומר שלא חייבים אנשים לחפש את דרך התרומה העיקרית למדינה דרך הצבא, להיות חייל ולהשתמש בכוח. אם זה הכרחי עושים את זה, אבל לא כאידיאל היותר גבוה. אין מדובר על השתמטות מחובת הצבא, אלא על הסתפקות בשרות החובה ולא לשאוף לשירות ארוך יותר. אנחנו צריכים לחשוב על כך שעיקר התרומה שלנו צריכה להיות בדברים שהם לכתחילה - בתחום החברה, הרוח והאמונה. אלו התרומות המרכזיות שלהן אנו צריכים להקדיש את כוחותינו, במיוחד לאור מה שעברנו ולאור השינויים בצבא, כפי שהזכרנו קודם.

היכן כן לתרום?
אנחנו צריכים להיות במקומות שאנחנו יכולים להשפיע. נוכחנו שחיילים שנכנסים לצבא, ואפילו עולים לדרגות הפיקוד, לא מצליחים להשפיע ונהיים מושפעים. כמו בתחומים אחרים, כגון בחינוך, נוכחנו שלחנך ולהשפיע מבפנים לפעמים זה לא הולך, ואילו ההשפעה מבחוץ היא הרבה יותר גדולה, כך אנו צריכים לעשות בשאר התחומים.

חינוך, תקשורת ומשפט
בתחום החינוך - אני זוכר שכשהיינו צעירים, התחילו לקום ישיבות בני עקיבא. היתה אז התנגדות חריפה של האגף לחינוך-דתי, שרצה שהנוער ילך לתיכונים וישפיע מבפנים. הישיבות קמו נגד רצונם של אנשי האגף לחינוך-דתי, וזה עשה את המהפכה. אחר-כך קמו תלמודי-התורה והאולפנות - נועם וצביה, גם כן בניגוד לרצון האגף לחינוך-דתי. דווקא היציאה וההתגבשות מבחוץ הן אלה שעשו את המהפכה הגדולה בכל החינוך-הדתי. גם בחינוך יש עוד הרבה מה לעשות. יש התחלה של מוסדות להשכלה גבוהה - מכון לב ועוד מכללות, אבל עוד לא מספיק. היתה כוונה שזו תהיה הצורה של אוניברסיטת בר אילן, אך היא לא ממלאת את ייעודה אלא באופן מצומצם וחלקי.

כך בתחומים אחרים, כגון תקשורת, אנו צריכים לפעול בדרכים עצמאיות ולא להיכנס מבפנים ולהשפיע. הרבה טוענים שהנוער שלנו צריך להיכנס לתקשורת, לגלי צה"ל, ולהשפיע. העובדה היא שכשאנשים שלנו נכנסים למערכות המקובלות הללו השפעתם מצומצמת, אם בכלל קיימת. אנחנו צריכים להקים מערכות תקשורתיות עצמאיות. הציבור שלנו צריך להתחנך להזדקק רק לתקשורת הדתית, המתאימה לרוחו. כפי שבנושא הכשרות הציבור נמנע מלצרוך דברים אסורים, וזה גרם לכך שהמזון בארץ ישראל רובו ככולו כשר, כך אם הציבור יזדקק רק לתקשורת דתית, ולא לתקשורת שיש בה איסורים ולא לתקשורת עויינת - כל הרוח תשתנה. אפשר לעשות מהפכה בדרך הזו. חייבים למצוא דרכים לחזק את הכוחות הפנימיים. נוכחנו שבגזירה הזו של העקירה היה לתקשורת תפקיד עיקרי של יצירת דעת-קהל וגיבוי הממשלה במעשיה, ואם התקשורת לא היתה כל כך מגבה את מעשה העקירה - אולי הוא היה בלתי אפשרי. על כן אנו חייבים להתמקד בבניית תקשורת עצמאית. ראשית כל לשחרר את הציבור שלנו מהשפעות זרות, ליצור עוצמה רוחנית פנימית שלנו, ושנית - מתוך כך לגרום לתקשורת הכללית שתצטרך להשתנות, כיון שהיא זקוקה לקהל הצרכני הגדול הזה של הציבור הדתי. אם הוא לא יזדקק לה, בגלל שהיא משדרת דברים שהם נגד רוחו, היא תהיה חייבת להשתנות.

כך גם במשפט. אנו עושים צעדים מסוימים של הקמת בתי-דין לענייני ממונות. צריך לפתח עצמאות בציבור שלנו, במה שהדבר ניתן. על ידי יצירת מסגרות עצמאיות שלמות, שתהיינה לדוגמא, נוכל להשפיע על כל המהלכים. לא מדובר כאן על פרישה מהשייכות שלנו למדינה, אלא על מציאת דרכים להשפיע בצורה יותר חזקה וגדולה על המדינה.

היחס למדינה ולממשלה
היחס שלנו למדינה הוא כקודש. זוהי מדינת העם היהודי בארץ ישראל. המגמה שלה כיום היא להיות מדינת העם היהודי. שעריה פתוחים לכל יהודי בעולם. היא נעשתה המדינה בעלת המרכז הרוחני התורני הגדול ביותר של עם ישראל. מציאות זו נוצרה כתוצאה מהקמת המדינה ופתיחת השערים ליהודים לבוא לארץ. אבל לא כן היחס שלנו לממשלה. ממשלה לחוד ומדינה לחוד. לממשלה אנחנו מתייחסים לפי מעשיה. ממשלה מקולקלת שפוגעת בקדושת התורה, בקדושתה של ארץ ישראל ומעלתה - אנחנו רוצים שתיפול ומתפללים לנפילתה. אבל המדינה - אנחנו רוצים שתתקיים, אנחנו שמחים בעצם קיומה. כמובן אנחנו מתפללים שכל מה שקורה בה יהיה לטובה. לעומת זאת, ביחס לממשלה בקשותינו ותפילותינו שהממשלה המקולקלת הזו תיפול ותתחלף בממשלה טובה. לכן גם שינינו את הנוסח בתפילה לשלום המדינה - במקום להתפלל שהקב"ה יתקן את שריה ויועציה בעצה טובה אנו מתפללים שהקב"ה יעמיד שרים ויועצים טובים אחרים, אנשי חיל יראי אלוקים, אנשי אמת שונאי-בצע. בגלל ההתנהגות של צה"ל, שהשתתף במעשה העקירה, אנו גם מתקנים את התפילה לשלום החיילים - לא נתפלל שהקב"ה יברך את כל מעשה ידיהם, כיון שחלק ממעשיהם לא היה הוגן, והם השתתפו באיסור הזה ולא חזרו בתשובה, שכן הצבא כבר חושב על הצעד הבא. על כן אנו מתפללים שהקב"ה יצליח את מעשיהם של החיילים בעמידתם על משמר ארצנו והקב"ה יתן להם כוח להילחם באויבינו, אבל לא מתפללים על הצלחתם במעשיהם הרעים כלפי יהודים.

היעוד הכללי של מדינת ישראל לא השתנה. אמנם הבג"ץ מנסה לשנות את אי-השוויון שהוא חושב שיש במדינה, מצד השקפת עולמו שדורש שוויון גמור כמו שאנו רוצים שיהיה ליהודים בארצות אחרות, אבל עדיין הרוב הגדול אוחזים ברעיון ובמגמה שהמדינה הזו תהיה מדינה יהודית. אפילו אלה שרוצים ח"ו למסור חלקים מארץ ישראל עושים זאת מתוך רצון שיישאר במדינת ישראל רוב יהודי ושהמדינה תהיה מדינה יהודית. הם חוששים מהמיעוט הערבי הגדול יותר מאשר אנחנו חוששים, מפני שאין להם הגנה מפני ההתערבות איתם. הם חוששים מכך שיהיה שלום ואז יהיו נישואי תערובת וכל המהות היהודית תתבטל. על כן מגמתם לוותר על חלקי ארץ ישראל שיש בהם ריבוי של גויים, כדי שבמדינת ישראל לא יהיו הרבה גויים. יש המון דברים שצריכים תיקון אבל השורש של הכל הוא השאיפה למדינה יהודית, והוא קיים. אם ח"ו תהיה החלטה לאומית שלא תהיה למדינה שום זיקה לעם ישראל, אז נשנה את היחס, אבל בעז"ה לא יהיה כדבר הזה. אנו מקוים שהמדינה תתקרב יותר ויותר לאמונה, לתורה ולמצוות, וחלק מזה בידינו.

חשיבות גינוי המעשה
אני רוצה להוסיף שאנו חייבים לחזור ולשנן שמעשה העקירה היה מעשה איום ונורא, וכל מי שהשתתף בו עשה מעשה מאוד חמור ולא יוכל לתקן את זה בקלות. אני אומר את הדברים לא רק לעצם האמירה, אלא גם בגלל היוצא ממנה להבא, שאנשים ידעו שהדבר הזה לא ייעשה. יש היום במשטרה כבר הכנות לקראת פעולות נוספות - לקראת עקירת מאחזים ועוד שטחים ביו"ש. אם לא נעמוד הכן ולא נעמיק את ההבנה שמעשים אלה לא ייעשו, אם לא נגיע לכך שכל רבני ישראל יעמדו כאיש אחד ויאמרו שאין אפשרות שחייל, שוטר או אזרח כל שהוא יוכלו להשתתף במעשים אלו, אם לא יעמדו כולם כאחד ויציבו עמדה ברורה, שמעשים אלה מנוגדים לתורה, למוסר, לכל השקפת עולמם ושאיפותיהם של ישראל - איך נעצור את המהלכים הבאים?! נתינת לגיטימציה והחיבוק עם הקצינים הורס את כל ההבנה כמה הדברים חמורים ונוראים. ואם הם לא נוראים הם יימשכו. על כן אנו חייבים להגיע לכך שתהיה הסכמה מלאה, לפחות על ידי רבני הציבור שלנו, ואחר כך שתתרחב לציבורים אחרים, שמעשה העקירה הוא מעשה אסור וחמור אשר לא ייעשה. הוא אסור בין אדם למקום, הוא אסור מבחינת השאיפה הכללית של עם ישראל לארץ ישראל והוא אסור מבחינת הפגיעה בתושבים והחומרה של הגזל, הצער ועגמת הנפש הנוראים של עקירת אנשים ממקומם. החומרה היא כל כך גדולה, שהיא צריכה להיות כל כך חודרת ועמוקה, עד שציבור גדול יזדעק ויבין שכזה מעשה בשום פנים לא ייעשה. אז אולי כולי האי ואולי נוכל לבטל כל מחשבות של המשך עקירת ישובים מארץ ישראל.

עם כל הקושי, אנחנו מאמינים שרבונו של עולם מנהל את הדברים ו"כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד". אנו מקבלים באהבה כל מה שהיה, מתפללים על העתיד ויודעים שאם היה - לא הכרחי שח"ו יימשך, ומבקשים מרבש"ע שכל הקשיים והאיסורים שעברנו - הכל יתהפך לטובה ולברכה, שנזכה במהרה לשנה טובה ולגאולה שלמה ברחמים.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il