בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • עובד ומעביד
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

גלעד בן מלכה וירון יוסף בן מרים

ו - מהלכות מדינה חלק ב'

ח - מצוות מינוי שופטים; ט - שלא להשהות את הדין; י - נכון ליישב סכסוכי עבודה בבית דין; יא - האם מותר לפועלים לשבות; יב - שביתת מורים ורופאים; יג - האם מותר למורים ללימודי חול לשבות; יד - מלכות דוד והאם נהגו בית חשמונאי כדין.

undefined

הרב אליעזר מלמד

10 דק' קריאה
ח - מצוות מינוי שופטים
מצווה מן התורה למנות שופטים ושוטרים בכל עיר ועיר, כדי שישפטו את העם משפט צדק, שנאמר (דברים טז, יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". והכוונה למנות סנהדרין קטנה בת עשרים ושלושה דיינים בכל עיר, שתוכל לדון בכל הדינים שבתורה - דיני נפשות ודיני ממונות. דיני נפשות נידונים בפני עשרים ושלושה דיינים, ודיני ממונות נידונים לפני שלושה דיינים (סנהדרין ב, א). אלא שאם לא היו בעיר שני חכמים, אחד היודע להורות בכל התורה, ועוד חכם שיודע לשמוע, לשאול ולהשיב בכל התורה, ובנוסף להם עשרים ואחד אנשים הגונים וחכמים הראויים לדון, אין מושיבים בה סנהדרין. אבל מושיבים בה לכל הפחות בית דין של שלושה שידונו בדיני ממונות (רמב"ם הל' סנהדרין א, ד-ה).

אלא שכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, סמכות החכמים לדון בכל הדינים שבתורה תלויה בסמיכה שהם נסמכים איש מפי איש עד משה רבנו, אבל אחר שנתבטלה הסמיכה כשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, שוב אין לחכמי ישראל סמכות עצמית לדון בדיני תורה, אלא הם צריכים לדון בדיני תורה כשליחים של החכמים שנסמכו בעבר. השליחות הזו נועדה אך ורק לתחומים ההכרחיים לקיום החיים היהודיים, היינו לדיני ממונות וכיוצא בהם, כמו למשל קבלת גרים. אבל בתחומים שאין הכרח לדון בהם, אין לחכמים שאינם סמוכים סמכות לדון. לפיכך אין לבתי הדין כיום סמכות לדון בדיני נפשות ודיני קנסות. ורק כהוראת שעה מותר להם לקנוס ולענוש (גיטין פח, ב, ב"ק פד, ב, שו"ע חו"מ א, א; ב, א).

וכיוון שכיום אין לדיינים סמכות עצמית לדון בכל דיני התורה, ממילא נתבטלה המצווה מהתורה להעמיד סנהדרין בכל עיר ועיר (רמב"ן דברים טז, יח; טור חו"מ א). אבל מצווה להעמיד בתי דין לממונות בכל עיר ועיר, כדי לקיים את המשפט בישראל.

ט - שלא להשהות את הדין
ישנה חשיבות מרובה לסיים כל סכסוך במהירות מירבית. וכפי שאמרו חכמים (ע' סנהדרין ז, א), שהסכסוכים שבין אדם לחבירו דומים לסדק בסכר, שבתחילה אפשר לסותמו בקלות, ואם לא יסתמוהו מיד, הסדק יתרחב, ומים רבים יחלו לשטוף דרכו, ואז כבר לא ניתן יהיה לסתום את הסדק, מפני שהסכר כולו יקרוס בשטף המים. כך המריבה, אם פוטרים אותה בתחילתה, שני הצדדים מתפייסים וחוזרים להיות חברים. אך אם לא פטרוה בתחילתה, הרי השנאה נקבעת בלבבות וקשה מאוד להוציאה. לכן הזהירו חכמים שלא לענות את הדין, היינו שלא לעכב את מתן פסק הדין (עיין אבות ה, ח).

וכן צוותה התורה להעמיד שופטים בכל עיר ועיר, שנאמר (דברים טז, יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ". והשופטים צריכים לשבת בשער העיר, במקום שבו כל העם עוברים, כדי שיהיו זמינים לכל, וכך כל סכסוך יוכל להתברר לפניהם מיד. ואף פסק הדין היה מתבצע במהירות, ואם היה אחד מהנידונים מסרב לקיים את הדין, היו השוטרים שעומדים לרשות בית הדין אוכפים באופן מיידי את המשפט.

בתחילה לא היו ימים מיוחדים שבהם בית הדין היה יושב לדין, אלא בכל ימות החול היו יושבים מן הבוקר ועד הצהרים (רמב"ם הל' סנהדרין ג, א). ואחר תקנת עזרא היו יושבים בכל יום שני וחמישי, שכן ראה עזרא שברוב המקומות אין צורך לדון בכל יום. וקבע את ימי שני וחמישי, מפני שאז היו בני הכפרים מגיעים לערים, וכך יכלו גם בני הכפרים לברר את סכסוכיהם בפני השופטים.

כדי להבין את החשיבות של בירור הדין במהירות, אפשר לתת דוגמא שלילית מהמציאות הקיימת בבתי המשפט האזרחיים בישראל. בנוסף לכך שהם נחשבים על פי ההלכה כערכאות של גויים (כמבואר בהלכה ז), משהים שם מאוד את הדין. זמן רב עובר מעת התביעה ועד תחילת הדיון, ולאחר מכן עובר זמן רב עד שמגיע פסק הדין. במשך זמן עינוי הדין הסכסוכים נעשים חמורים יותר, וכשמגיע לבסוף פסק הדין כבר התאחרה השעה ואין בכוחו להחזיר את השלום. בנוסף לכך, השהיית הדין נותנת יתרון רב לעשירים על פני העניים, מפני שהעשיר יודע שבכל עת שיהיה לו סכסוך עם בעל עסק עני, יביא את הסכסוך לערכאות, עד שיגיע פסק הדין - מחסרון במזומנים בעל העסק העני יתמוטט. ולכן כמעט תמיד העניים מסכימים להתפשר ולקבל פחות ממה שמגיע להם, מפני שאין להם יכולת כלכלית למשוך משפט על פני חודשים ושנים.

גם כשמוגשת תביעה פלילית נגד אדם, שמו מוכתם למשך תקופה ארוכה, ואף אם לבסוף יזוכה, משך הזמן הארוך הלוקח עד לסיום משפטו פוגע בו מאוד ועלול להשאיר בלבו צלקות עמוקות שיתכן ולא יגלידו עד יומו האחרון.

לדאבוננו גם בתי דין על פי ההלכה אינם זמינים כראוי. הסיבה העיקרית לכך, שאין הם מתוקצבים מהקופה הציבורית כראוי. אולם גם עתה, כאשר בתי הדין התורניים אינם מוכרים על פי החוק כבתי משפט לכל דבר, יש לחתור שליד כל ישיבה וכולל יוקמו הרכבים של שלושה דיינים לענייני ממונות, שיהיו זמינים בכל יום לבצע דיונים. בשעה שיבואו לפניהם לדין - ידונו, ובשעה שלא יבואו - יעסקו בתורה במסגרת הישיבה או הכולל. על ידי כך נזכה להרבות בצדק ושלום ולקרב את הגאולה, ויתקיים בנו חזון ישעיהו (א, כו-כז): "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

י - נכון ליישב סכסוכי עבודה בבית דין
שאלה: האם שביתת פועלים היא הדרך הנאותה ליישוב סכסוכי עבודה על פי ההלכה?

תשובה: תחילה יש להקדים שבפועל אם מנהג המדינה שפועלים שובתים כדי להטיב את שכרם, מותר להם לשבות. לדעת רוב הפוסקים, היתר זה מותנה בקבלת היתר על כך מבית דין. אולם לכתחילה אין זו הדרך הנכונה, אלא היה ראוי לפתור את כל סכסוכי העבודה בהתדיינות בפני בית דין מוסכם. רק בדרך הזו אכן תיפתר הבעיה באופן שלם. ראשית לא ייגרם נזק כלכלי בהשבתת מפעלים והפסד ימי עבודה, ולא יגרם מתח חברתי. והיותר חשוב, פסק-הדין יהיה מאוזן וצודק, ולא כמו המצב כיום, שיש פועלים שיש להם כוח סחיטה גדול, כדוגמת עובדי חברת החשמל, שהצליחו להשיג משכורות גבוהות מאוד, מפני שהמדינה אינה מסוגלת לתפקד בעת שהם משביתים את אספקת החשמל, וכך משכורתם הממוצעת בסביבות חמשה עשר אלף שקלים לחודש. ואילו העובדים הסוציאליים, שעבודתם אינה נופלת בחשיבותה, ואינם משקיעים פחות מאמץ, מקבלים כמעט רבע משכרם, וזאת מפני ששביתתם אינה פוגעת במי שיש לו השפעה על המשכורות במדינה.

וכך נמסר שהיתה דעת מרן הרב קוק זצ"ל, שכל סכסוך עבודה צריך לבוא לפני בית דין, ורק כאשר המעסיק אינו מסכים לקיים בוררות מותר להשבית את העבודה. וכך כתב גם הרב עוזיאל זצ"ל, שיש להקים בית דין שיהיו בו תלמידי חכמים ומומחים לכלכלה וחברה, והם ידונו בכל סכסוך עבודה (תחומין ה, ע' 295, משפטי עוזיאל חו"מ מב, ו-ז).

באופן זה המשק יוכל לשגשג בלא השבתות ולחצים כוחניים, וגם המשכורות של כלל הפועלים יהיו גבוהות יותר.

יא - האם מותר לפועלים לשבות
פועל שהתחייב לעבוד למשך תקופה מסוימת, אסור לו להפר את התחייבותו, ואם הפר את התחייבותו, יכול בעל הבית להתרעם עליו, אך אינו יכול לתבוע ממנו פיצויים. ואם שביתת הפועל גורמת נזק ממוני לבעל הבית, יכול בעל הבית לתבוע את הפועלים על הפגיעה בעסקיו, והם צריכים לפצותו על הנזקים שנגרמו עקב הפרת התחייבותם לעבוד. ומי שאינו מרוצה משכרו, יכול להפסיק את עבודתו בסיום הזמן שנקבע בחוזה, אבל לא יפסיק באמצע.

כך ההלכה באופן עקרוני, אלא שזכותם של בני העיר או בעלי אומנות מסוימת לקבוע לעצמם תקנות ומנהגים, ובכלל זה לקבוע את זכות השביתה, אפילו בתוך הזמן שהפועל התחייב לעבוד. אולם כל זאת בתנאי שתקנות אלו יתוקנו בהסכמת "חבר-עיר", היינו בהסכמת בית דין או אדם גדול בתורה המעורב בענייני הציבור, כדי שאותו בית דין או תלמיד חכם יבחן האם אין בתקנותיהם עוולה.

השאלה היא, האם כיום, שהרבנים ובתי הדין אינם מפקחים על ענייני הציבור, רשאים בני העיר או בעלי אומנות לתקן לעצמם תקנות שלא כפי ההלכה המקורית. דעת כמה פוסקים, שבמקום שאין תלמידי חכמים המעורבים ומשפיעים על כל ענייני הציבור, מותר לארגוני הפועלים לארגן שביתות כראות עיניהם. וכך פסק הרב פיינשטיין (אג"מ חו"מ א, נח-נט). לעומתם הרבה פוסקים סוברים שאסור לפועלים לשבות בלא הסכמת בית דין, וכך משמע שדעת הרב אוירבאך (תחומין ה, 289), והרב ולדנברג (ציץ אליעזר ב, כג), והרב חיים דוד הלוי (על"ר ב, סד). לפיכך כל פועל הרוצה לשבות, צריך לשאול רב מוסמך שיכריע לו בכל מקרה ומקרה לגופו - האם מותר לו לשבות או אסור.

יב - שביתת מורים ורופאים
למדנו שמעיקר הדין שביתת פועלים אסורה, הואיל והעובד התחייב לעבוד למשך זמן מסוים ואסור לו להפר את התחייבותו. אולם רשאים בני המדינה לקבוע לעצמם, שמותר לפועלים לשבות, למרות שלא התפטרו מעבודתם. ולדעת הרבה פוסקים, היתר זה מותנה בהסכמת בית דין חשוב או אחד מגדולי הרבנים.

אלא שכל זה אמור לגבי עבודות רגילות שאין בהם מצווה, אבל למורים המלמדים תורה אסור לשבות. שכן כל מי שיכול ללמד תורה מצוּוה ללמד גם בחינם, ומה שנותנים שכר למורים הוא כדי שלא יצטרכו לחפש פרנסה אחרת, ויהיו פנויים ללמד. אבל אם המורה אינו הולך לחפש פרנסה אחרת, עליו להמשיך ללמד את הילדים. וכן לגבי רופאים ואחיות, כיוון שיש מצווה לרפא בחינם, גם אם משכורתם אינה הולמת את מאמציהם, אסור להם לשבות. כמובן שמותר להם לחפש עבודה אחרת, אך כל זמן שלא הלכו לעבוד במקום אחר, כיוון שהם פנויים חובה עליהם להמשיך לרפא בחינם. את סכסוכי העבודה במקצועות המצווה צריכים לפתור על ידי בוררות ולא על ידי שביתות.

רק במקרים נדירים, כאשר המעסיק אינו מוכן לבוא לדין או לבוררות, ונראה שאם לא ישבתו ייגרם נזק למערכת החינוך או לרפואה הציבורית, מותר להתייעץ עם בית דין, ורק לאחר קבלת היתר מפורש - מותר לשבות. מפני שלפעמים צריך לבטל תורה כדי לקיימה אחר כך למשך זמן ארוך.

לפיכך אסור למורה המלמד תורה, להשתתף בשביתה שלא קיבלה אישור מפורש מבית דין חשוב או מהרבנות המקומית. ואף אם ארגון המורים מאיים עליו שאם יצטרך אי פעם לסיועם בעתיד - לא יסייעו לו, אסור למורה להשתתף בשביתה. וכמו שאם יאיימו עליו: אם לא תאכל בשר טרף נפגע בזכויותיך, לא יאכל בשר טרף, כך אם יאיימו עליו שאם לא ישבות לא ייצגו אותו בעתיד - לא ישבות. ובזכות זה יזכה להיות מחנך אמיתי שהערכים הרוחניים מגמת חייו, ובזה ישמש דוגמה לתלמידיו שילכו בעקבותיו לתפארת התורה העם והארץ (ע' אג"מ חו"מ א, נט; הרב אוירבאך תחומין ה 289; מנחת צבי ח"ב י).

גם למורות, שמלמדות בנות תורה, אסור לשבות. ואין לומר שהואיל ונשים אינן מצוּות במצוות תלמוד תורה, ממילא אין בשביתתן ביטול מצווה ומותר להן לשבות. מפני שבאמת גם נשים מצוּות ללמוד את כל המצוות השייכות להן ואת כל יסודות האמונה. נמצא שגם המורות שמלמדות את הבנות הלכה ואמונה מקיימות מצווה. ובנות שמרגישות צורך ללמוד עוד, סימן הוא שתלמודן חשוב להן כדי להעמיק את האמונה והשייכות לתורה, ואף לימוד זה נעשה מצווה, ואסור לבטלו (כמבואר בפ"ה הל' ת"ת טז).

יג - האם מותר למורים ללימודי חול לשבות
יש סוברים שרק את לימודי הקודש אסור להשבית, אבל לימודי החול, כיוון שאין מצווה ללומדם, חלים עליהם הדינים הרגילים. ואם מנהג המדינה להתיר שביתות, מותר למורים ללימודי חול להשתתף בשביתות. וכבר למדנו שלדעת רוב הפוסקים יש לקבל על כך היתר מרב חשוב.

אולם לעניות דעתי נראה, שבכל מוסד שבו לימודי הקודש הם העיקר ונוספים עליהם לימודי חול, גם את לימודי החול אסור להשבית. וזאת מפני שכאשר לימודי החול נעשים אגב לימודי הקודש אף הם נחשבים לענף מצווה. שכן אמרו חז"ל במסכת שבת (עה, א): "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב - עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה, יב): וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ". ומבארים הרמב"ם והמהר"ל ורבים מגדולי ישראל, שאין הכוונה כאן לומר שרק חכמת האסטרונומיה חשובה וראויה ללימוד. אלא הכוונה לומר שכל מי שיכול להבין בחכמה את סדרי הטבע הנברא ואינו מבין, הרי הוא מתעלם ממעשה ה', שכן הקב"ה מתגלה אלינו דרך הבריאה והמדע. ועוד מבואר שם בגמרא, שעל ידי שישראל בקיאים בחכמות החיצוניות נעשה קידוש ה' בעיני העמים. ואמר הגר"א, שכל מי שחסרה לו ידיעה בחכמות חיצוניות חסרות לו כנגד זה מאה ידות בתורה (כמבואר בפ"ה הל' תלמוד תורה יד. במהדורה החדשה ליקוטים ח"ב א, יד).

נמצא, שאף לימודי החול כשהם נערכים בתוך תוכנית שעיקרה קודש, נחשבים כמסייעים ושייכים לחינוך לאמונה ותורה ואסור לבטלם בשביתה. במילים אחרות, כאשר המגמה של כל מערכת הלימוד היא לשם שמיים, לחנך את הבנים והבנות לחיות חיים שלמים של אמונה בעולם הזה, אזי כל מערכת הלימוד נחשבת כמקשה אחת, ואסור להשבית מערכת חינוך זו שכולה מצווה.

אבל במקום שלימודי הקודש אינם מודגשים, כלומר, אינם מקבלים את המקום המרכזי, הן מבחינת השעות והן מבחינת החשיבות, לימודי החול נחשבים כעומדים בפני עצמם, וממילא דין המורים ללימודי חול כדין כל הפועלים, שמותר להם לשבות כמנהג המדינה.

יד - מלכות דוד והאם נהגו בית חשמונאי כדין
לקראת סיום הפרק נזכיר הלכה בקשר למלכות. נאמר (בראשית מט, י): "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו", פרשו חז"ל (סנהדרין ה, א): "לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדין תורה ברבים". ודייק הרמב"ן מלשון "לא יסור", שרק לאחר שנתמנה דוד למלך, אין יותר למנות את ראשי העם משבטים אחרים, אבל לפני כן היה אפשר למנות מלך משבטים אחרים. ועל כן נתמנה שאול משבט בנימין. ועוד פירש הרמב"ן, שכיוון שבאותו הזמן בקשו ישראל את המלך באופן שאינו ראוי, כי שמואל הנביא הנהיגם על פי ה' באופן שלם, לפיכך צווה ה' את שמואל למנות את שאול שהיה משבט בנימין.

והוסיף הרמב"ן הלכה למעשה: "לפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה". אלא רק לצורך שעה אפשר למנות מלך משבט אחר, עד שיתמנה מלך משבט יהודה, ולכן אמרו חז"ל שאם ממנים מלך משבט אחר אין מושחים אותו, כדי להבליט שמלכותו זמנית.

ועל כן נענשו החשמונאים שמלכו בימי הבית השני, ואף שהיו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, מכל מקום נענשו עונש גדול, וארבעת בני חשמונאי הזקן, החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב, עד שבסוף הכרית הורדוס את כל זרעם (ב"ב ג, ב). וזאת מפני שהיו צריכים לחתור למינוי מלך משבט יהודה. ולא זו בלבד, אלא חטא נוסף היה בידם, שהם היו כהנים, והכהנים נצטוו לשמור את כהונתם, ואילו הם שמשו במקביל בתפקיד המלך והכהן הגדול. ללא ספק העיסוק בטכסיסי המלוכה הפריע לעבודת הקודש, ומי יודע אם לא חטא זה גרם שהשכינה לא חזרה לשרות בבית המקדש השני כפי ששרתה בבית המקדש הראשון. וכן מן הצד השני, מסתבר שהעיסוק בכהונה פגע בהתמסרות המלאה לענייני המלכות.

ואמנם לרשב"א (תשובות ד, קפז) אין כאן ציווי שלא ימנו מלך משבט אחר, אלא הבטחה שמלכות קבועה תהיה לשבט יהודה. והר"ן בדרשותיו סובר שאין תלונה על מלכי חשמונאי, כי הצוואה של יעקב היתה שרק כאשר תהיה לישראל מלכות עצמאית תינתן בידי שבט יהודה, אבל החשמונאים מלכו תחת רשות יוון ואח"כ תחת רשות רומא, ולכן אין בידם איסור. ואע"פ כן, רבים קבלו את דעת הרמב"ן, שהחשמונאים היו צריכים להשתדל יותר למנות מלך משבט יהודה, ולהפריד את המלוכה מהכהונה. וכפי שבני ארץ ישראל בתקופת התנאים והאמוראים השתדלו למנות נשיאים משבט יהודה, ואף שלא היו יורשים דרך בנים מכל מקום היו יורשים דרך בנות (ועיין עוד בציץ אליעזר יט, כו).

לא כאן המקום להאריך, אולם ראוי להזכיר כי רעיון הפרדת הרשויות כבר נקבע בתורה. וארבע רשויות יש: א) מלוכה. ב) שופטים, כשכל ההחלטות העקרוניות היו נקבעות על ידי בית הדין הגדול שבירושלים, והדינים הפרטיים בבתי הדין שבכל מקום ומקום. ג) כהונה, שמרכז עבודתה בבית המקדש, וענפיה מתפשטים לכל גבול ישראל, בכל ערי הכהנים. ד) נבואה, שהיא היתה מציבה חזון ומתריעה ומבקרת, וכן עוסקת בהוראת שעה.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il