בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • בחירות התשס"ו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

בוחרים שלא לבחור

לא לחיות כמחזרים על הפתחים! להיבדל מהמערכת הכללית! בעמדה על שותפות בבחירות ועל אלטרנטיבה.

undefined

הרב ישראל אריאל

אדר תשס"ו
6 דק' קריאה

אין ארוחות חינם בפוליטיקה
נראה שכאשר חושבים איזו עמדה יש לנקוט ביחס לבחירות, צריך לאמץ חשיבה סבירה, ולא לסמוך על הנס. אם למישהו ידוע שיקרה נס - גלוי או נסתר - בבחירות, ורק לא ידוע כיצד הוא יקרה, ודרך מי הוא יחול, יהי לו אשר לו. אבל על האדם הסביר לגשת לשאלה זו ממבט מפוכח ומסתבר. במבט כזה נראה לי שהנכון ביותר הוא לא להתעסק בבחירות, ולהתעלם במופגן מהעיסוק בזה.

נראה שאין זה משנה מה תהיה ההתפלגות בין המצביעים הימניים / היהודיים / הדתיים וכו', ואף אין זה משנה אם סך הכול שלהם ינוע בארבעה-חמישה מנדטים לכאן או לכאן. בכל מקרה, הרוב העצום יהיה במקום אחר, נע בין ניכור להתנגדות.

על רקע ההנחה הפשוטה הזאת, למה בכל זאת רוצים להיבחר, ומדוע קוראים לזה "עמדות השפעה"? מפני שמניחים שבתוך מערך דמוקרטי, רב סכסוכים והתפצלויות, כל אחד שיכניס עצמו לקלחת יוכל להרוויח נתח כלשהו, ומוטב מעט מלא-כלום (או כדברי הפתגם: טוב כלום מלא-כלום). ואמנם, יטענו העסקנים ושולחיהם, לא רק שמוטב, אלא אף הכרחי, בפרט במצב החדש שנוצר ושעתיד להיווצר, שבו צפויה פגיעה בתקציבים שבלעדיהם איננו רואים עצמנו מסוגלים להתקיים. הרי המצב קשה, ותקוותנו העיקרית היא החינוך, שרק מכוח שגשוגו צפוי בעתיד מהפך, ואנו הרי ציבור שחינוכו יקר ובניו מרובים, ואם יגדל הנטל עוד יותר, אנה אנו באים?

אלא שכל טיפש מבין, שקבלת נתח דורשת תמורה. אין ארוחות חינם בפוליטיקה. ומה נוכל לתת כתמורה? ויתורים. האם נותרו לנו שכבות שומן לוותר עליהן? האם יש היום דברים על סדר-היום הציבורי שנוכל להתפשר עליהם מפני שאינם בנפשנו, ומשתלם לנו על כן לשתף פעולה ולהתגמש כדי לחזק דברים אחרים שחשובים לנו באמת? לי נראה שלא. במצבנו היום הכול חד מדי, התייחסות לדברים רבים מתפרשת כקשורה בשאלות היסוד הגדולות, עד שכל ויתור כמעט מזכיר כניעה בשעת שמד, שעליה הורו חז"ל שייהרג ואל יעבור אפילו על ערקתא דמסאנא.

במצב כזה, אם הציבור בכל זאת מעסיק ומטריד עצמו בשאלה "את מי נשלח ומי ילך לנו", בזה הוא מכרסם בנחישותו ובתוקפו הפנימי. הרי מי שהולך לזירה הפוליטית רוצה להצליח ולהביא הישגים, שכן הוא חושב, בצדק, שלשם כך שלחו אותו, והסיכוי שיוכל להתאפק ולהימנע מוויתורים הוא אפסי. מלבד זה, כמובן שוויתורי השליח מופנמים אצל המשלח, ובצדק, שהרי אינו רוצה להיות אחד בפה (בכנסת), ואחד בלב (בבית המדרש). וגם אם פלוני יתאפק ויתעקש שלא לוותר במקום שבו זה עובר את הגבול, וישמע בקולם של תלמידי חכמים, הרי חברו יאגוף אותו משמאל - ואדרבא, יסבור כי בזה תפארתו, כי משיג הוא מה שחברו לא הצליח להשיג, וגדלה תקוותו שאולי אפילו יצליח בעזרת גישה זו לחלק את הנתח הקטן למקורביו הוא דווקא - וכבר ימצא לו תלמידי חכמים מבוהלים שישתכנעו כי התורה אבודה בלא הכניעה הזאת. המצב הזה גם מבטיח שלעולם לא יקום גוש משותף (ואם יקום, מייד יתפרק), ולא יתממש אפילו הסך הכול הקטן של הימניים / היהודיים / הדתיים, שכן בכל מצב יהיה מי שיטען שאם לא נשתף פעולה - אפילו את המעט הזה לא נקבל. במלים אחרות: קבלת ההנחה שהכרחי להעמיד את הרע על מיעוטו מציבה אותנו במדרון חלקלק שבו מיעוטו הולך ומתמעט, והרע הולך ומתרבה.

על רקע זה אני רוצה לטעון עוד שתי טענות. הטענה האחת היא, שהשקעה בהשתתפות בסגנון כזה, לא רק שאינה יעילה, והישגיה הולכים ומצטמצמים ושואפים לאפס, ולא רק שתמורת ההישגים העלובים הללו משלמים במטבע של חילול ה' ושל שפלות רוח פנימית, אלא שיש לה נזק עצום גם בתחומים שנדמה לה שהביאה לאי-אלו הישגים. נדמה שבעזרת ההישגים אפשר להחזיק מערכת עם יותר שעות תורניות, ולשלם לעוד אנשים שיעסקו בקירוב, וכו' וכו', ואלו אמנם ההישגים המדידים שהעסקנים יכולים להצביע עליהם. אבל לא שמים לב שהמוני בני-נוער קוראים את המפה היטב, ואומרים לעצמם, במודע או שלא במודע: אלוהיהם של אלו חלש הוא, ונאמניו לעולם מזדנבים הם, ואנו אין לנו חפץ באלוהות עלובה שכזו. אפשר להסביר לנער שלא תמיד הרוב צודק, ונערים נענים בדרך כלל בשמחה ובגבורה להתייצב מול רוב דורסני, אבל אם כנגד זה מחליטים להטמיע בנפשות עמדות של השלמה ופייסנות, יאבד האמון שההבדל בין הצדדים הוא משמעותי, ואם כן "למה זה אנכי". אם לאום מלאום לא יאמץ, מוטב כבר לנחול את העולם הזה כעשו. יוצא ששכר התוספת התורנית יוצא בהפסד התסכול מהרכרוכיות של הדת ושל מחזיקיה.

וטענה נוספת: הפניית המרץ לפוליטיקה ולהישגיה מרדימה את הציבור לבל יתפכח לחומרת מצבו. לו היה ברור שאין לצפות מהממסד לשום דבר פרט למינימום שמקבל כל אחד בחברה החצי-דמוקרטית שלנו (שהוא אכן הרבה פחות מהשוויון), היתה מתעוררת חשיבה חדשה לכיווני פעולה ריאליים ונכונים יותר. במצב הנוכחי נכון יותר שהציבור יחזיק את עצמו וילמד לחיות עם מה שיש וממה שיש. הדבר נכון הן לגבי היערכות חדשה, חסכונית יותר - לדוגמה, שיטת זילברמן במהותה זולה יותר מהשיטה שאליה נצרכים הרבה מורים מקצועיים, וכל בר דעת יודה שאם נגדל ילדינו בלי טלוויזיה הם יהיו יותר יודעי ספר ויותר בעלי כושר למידה והפשטה, ובפחות מאמץ וכסף אפשר יהיה להוציא מהם יותר - והן לגבי גיוס תרומות. בזמנו פנתה הקרן לישראל חדשה, זו שעומדת מאחורי רוב הארגונים המקלקלים במדינה, ומזריקה להם תקציבים וכו', לגבירים רבים בחו"ל וטענה: מה לכם לתת כספכם למגבית הכפופה לשלטון הנתון ביד הליכוד? תנו לנו ישירות את כספכם ונקדם את המדינה בהתאם להשקפותיכם הליברליות. אף לנו ראוי לטעון כך, ולהסביר לרבים שהיהדות חשובה להם, כי קידום החזון של עם יהודי עצמאי היושב בציון ירוויח הרבה יותר אם הכסף יעבור ישירות לחינוך הדתי בפרט, ולמפעלי הציבור הדתי בכלל, ולא למדינה.

הפנייה לעסוק בפוליטיקה תגמד אפוא בהכרח את מסרינו והישגינו עוד ועוד, תציג את היהדות כמחזרת על הפתחים ונכונה לכל השפלה, ותסיח דעתנו מהתייחסות ריאלית ומחיפוש פתרונות ריאליים למצב.

גויים, קדימה
איך הגענו למצב הזה? לכאורה ייפלא, הן פרינו ורבינו, והשלום נכשל, והימין עלה והתחזק בבחירות, וכיצד מוצאים אנו עצמנו פתאום כל כך שוליים, כאלו ש"לא סופרים אותם"? אין בכוונתי להיכנס כאן להסברים על מה עשה ה' לנו ככה, אלא רק לנתח את הנראה לעיני בשר.

רבים טוענים ששרון גנב את לב העם, וייאש אותו מלהתייחס להוויה הישראלית כאל קיום שואף וחותר, מחפש זהות ודן בשאלות הגדולות. "בזכות" הניהיליסטיות שלו ושחיתותו השלטונית שוב אין היהודים מחפשים את אשר איוותה נפשם בתוך מעגל החיים הלאומי, והפוליטיקה נהייתה ערלה לקדושה. אכן, אין לשלול טענה זאת, ובפשטות אין שרון טוב מאותם מלכים שהחטיאו את ישראל, אשר אף שהביאו בסופו של דבר לעונשים קולקטיביים של חורבן וגלות, בכל זאת נאמר עליהם "קולר תלוי בצוואר המלך", כלומר, המלך אישית הוא האשם. ובכל זאת אין להתעלם מכך ששרון פעל בתוך אקלים דמוקרטי במידה מסוימת. כלומר, שרון עצמו שינה כיוון מתוך הנחה שמשהו השתנה בחברה הישראלית, ואין זה נכון שזו השתנתה רק בגינו.

אם כך, שוב חוזרת השאלה מה נשתנה. אני מודע לניתוחי עומק המצביעים על התגברות פנימית של הניכור אצל אלו שהדת והאמונה לא עמדו בתשתית חייהם ותרבותם, ועוד סברות ממין זה, אבל ארשה לעצמי לצרף טענה, שנראית הרבה יותר פרקטית, ושמצביעה על גורמים הרבה יותר הרסניים. אריק הוא ראש הליכוד, ובליכוד המוני רוסים שחלקם גויים, חלקם נשואים לגויים, וכל הימניות שלהם באה ממקום ש"אסור להיות פראייר", בלי קשר לקיום העם היהודי ובלי שום הבנה מהו הכוח המעמיד שלו. שרון קרא את המפה לפיה ההמונים הללו אינם בנויים לקרב ההתשה המתמשך שמתקיים פה, ובכלל אינם יודעים מה עניינו של זה אליהם.

עובדה היא שהנסיקה המטאורית של "קדימה" בסקרים הראשונים ל-20 מנדטים (אותה נסיקה שפתחה את ההווא אמינה להצביע לה, שהרי למפלגה כזאת אין טעם להצביע אם אין סיכוי גבוה שראשה יהיה ראש הממשלה) נותחה על-ידי הסוקרים כתוצאה מ-10 מנדטים שבאים מיוצאי רוסיה. ואמנם לא רק שרון ספר את הגויים וידידיהם, גם פרץ הצליח בזכות הערבים, כך שיוצא כי את הפוליטיקה שלנו מנהלים במידה רבה גויים.

אפשר לשאול, האם הדתיים והלאומיים לא ראו את זה? האם נרדמו בשמירה וכתוצאה מכך הגענו לאן שהגענו? זהו הסבר מלאכותי. ההסבר הפשוט הוא שהדתיים יודעים להשפיע במסגרת עסקנות ופקידות, על-ידי פעולות רחוקות מעין המצלמה, אבל חשים שאין פתחון פה בתוך האקלים הקיים לטעון כי אינם רוצים זרים. אין זה פוליטיקלי-קורקט. אם כך, תחילת אסוננו הוא בהפנמה כי זו המערכת ולא שייך לחלוק מהותית על הנחות היסוד שלה, אלא רק לפעול במסגרתה, בכפיפות לאותן הנחות יסוד. כשפועלים כך, טבעה של המערכת מנצח את כל הפקחות היהודית שלנו, וניצחון זה - אין טבעי ממנו.

לכן כעת זהו הזמן ל"עת כנוס", הזמן לעצור ולחשוב ולהעיז לקדם את האינטרסים של העם היהודי בנבדל מהמערכת הכללית, תוך אמירה מפורשת שלאור האינטרס היהודי, ולא לאור האינטרס האזרחי הכללי, נבחן כל התייחסות וכל החלטה, ואידך פירושא, זיל גמור.

--------------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 02-9974425.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il