בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • מצוות ישוב וכיבוש הארץ
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אופירה בת דברורה

חלק ב'

"כיבוש" ארץ ישראל, מלת גנאי או שבח? ב'

ראשי השלטון בימינו מכריזים על "התנתקות" או על "התכנסות" ותירוץ כביכול מוסרי בפיהם: "די לכיבוש!"; אפילו יהודים שומרי תורה ומצוות הלכו שולל אחרי דמגוגיה שלילית זו; יהי מאמר זה מועיל בעזרת ה' לברר נושא זה באופן ברור ומובהק.

undefined

הרב משה צוריאל זצ"ל

סיוון תשס"ו
7 דק' קריאה
ביאור העונש החמור אם אין אנו מבצעים כיבוש זה
כאשר הכובש הראשון, יהושע, העביר ישראל את הירדן הוא העמיד בירדן י"ב אבנים לעדות. וחז"ל מוסרים לנו כך: "עודם בירדן', אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן; על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר 'והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם'. אם אתם עושים כן, מוטב. ואם לאו, באים מים ושוטפים אותי ואתכם" (סוטה לד ע"א). ומפרש רש"י: "התנה עמהם על מנת להורישם". [רש"י העתיק הדברים בביאורו לתורה (במדבר לג, נא). עיי"ש הסברו של "גור אריה" למהר"ל]. ומה הוא העונש אם אינם מקיימים תנאי זה? מפורש בתורה: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשכים [ש' שמאלית] בעיניכם ולצנינים בצדיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. והיה כאשר דמיתי לעשות להם, אעשה לכם" (במדבר לג, נה-נו).

מפרש שם "אור החיים": "וצררו אתכם. פירוש, לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו; אלא גם חלק שזכיתם בו אתם, ויושבים בו, וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר: 'קומו צאו ממנו!'" (על במדבר לג, נה) עכ"ל. [וכן כתב המלבי"ם, פסוק נ"ה]. ומי איננו רואה כיצד תוכחה זו נתקיימה ממש בימינו, כאשר בעבר רוב העם גינה וביזה מי שהציע תכנית "טרנספר" לערבים, וסרבנו בתקף. כעת באה עלינו צרה זאת של ההתקוממות הערבית. מדה כנגד מדה. מה טעם עונש מסוים זה? מבאר מהר"ל בספרו "אור חדש" (עמ' ע' על סוגיא זו במסכת מגילה, דף יא, ד"ה רבי חייא) כי חוסר הגירוש מראה על חוסר סלידה ממדותיהם ותכונותיהם של האומות. "אם כן אותם הדברים שהם באומות, שבשביל אותם דברים [מדות רעות ותכונות שפלות] הש"י מאבדם, אם כן הם בישראל יותר ויותר. לכך אמר 'כאשר דמיתי לעשות לאומות, יבוא עליהם ח"ו'. והבן זה מאד" עכ"ל.

דעת שו"ת ריב"ש (ר' יצחק בן ששת), ודעת שו"ת ישועות מלכו
מגדולי הפוסקים הראשונים הדגישו עקרון זה שהבאנו כאן, כי עיקר המצוה הוא הכיבוש, ולא רק הדיור כאן. הריב"ש (נפטר בשנת 1407) כתב בספרו (תשובה ק"א) בענין מי שחשב כי בדומה למצות רכישת שדה או בית בא"י, כמו כן מותר לעבור על איסור דרבנן כדי לגור בא"י. והשיב: "לא דיבר נכונה בזה. דאדרבה, הקונה שדה מן הכותי היא מצוה גדולה מן העלייה. כי העלייה היא מצוה לשעתה, ולעצמו לבד. לא נתיר בה שבות, בין דמעשה בידים בין דאמירה לכותי במלאכה דאורייתא. אבל יישוב א"י אינה מצוה לשעתה אלא מצוה המתקיימת לעולם היא, ומצוה ותועלת היא לכל ישראל, שלא תשתקע ארץ הקדושה ביד טמאים. ואין למדים ממנה לשאר מצוות. וכן כתב זה להרמב"ן ז"ל" עכ"ל. הרי חילק חילוק גדול, שהקונה שדה או בית בא"י ומוציאם מידי הנכרים, עשה תועלת לכל ישראל כולו, וכן תיקון לדורות, לא רק בימי חיי אדם הקצרים בלבד. ועוד חידוש נפלא למדנו מדבריו, אשר הגדיר וקרא קנין הבית "יישוב ארץ ישראל", ולא כן מצות העלייה כשלעצמה.

[נלע"ד מקור לדבריו בדברי חז"ל. בספרי (סוף פרשת עקב, ד"ה כל מקום אשר תדרוך) אמרו "שלא תהא א"י מטומאה בגלוליהם". כלומר אע"פ שכבר ישראל נמצאים תוך גבולות הארץ, אין זאת מספיק כל עוד לא ביערו טומאת העמים מן הארץ.] ויש להוסיף להנ"ל דברי הגאון ר' יהושע קוטנא, מגדולי רבני פולין בדורו (בשו"ת ישועות מלכו, יו"ד סי' ס"ו): "עיקר המצוה אינו אלא הירושה והישיבה, כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש את א"י תחת ירושתנו; לא על ביאה ריקנית של עתה" [בתקופה שהטורקים שלטו בארץ]. כך הפסוק תולה מלכות שמים בביעור עובדי ע"ז מארצנו. "ה' מלך עולם ועד, אבדו גוים מארצו" (תהלים י, טז). ועל הפסוק "וזכרתי את בריתי יעקוב וכו' והארץ אזכור" (ויקרא כו, מב) ציינו חז"ל: "'גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעיה' (תהלים פ, ט) מה הגפן הזה [שהוא משל לישראל] אין נוטעין אותה במקום טרשים גדולים אלא בולשין אותם מתחתיה ואח"כ נוטעין אותה, כך תגרש גוים ותטעיה" (ויק"ר לו, ב). מפרש מהרז"ו: "וכל מה שנעקרו הכנענים יותר מתוכה, הצליחו ישראל יותר. ואשר הותירו מהם נעשו לישראל לקוצים מכאיבים" עכ"ל.

דעת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק
ישנה שאלה מפני מה אין אנו נוהגים לברך ברכת המצוות ("אשר קדשנו במצוותיו וצונו") על העלייה לארץ ישראל. רי"ל מיימון (שר הדתות הראשון למדינת ישראל) חקר בשאלה זו, ומאמרו הודפס ע"י מוסד הרב קוק בסוף מהדורתם של "קיצור שולחן ערוך" לר"ש גנצפריד. ושם בסוף המאמר (עמ' תכז) מוסר ששאל שאלה זו מהגאון הגדול מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק. וענה מרן: "מצות הישיבה בא"י היא רק התחלה למצוה. אבל המשך המצוה ותכליתה היא כמו שכתב רמב"ן 'שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן ה' ית' לאבותינו ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה'. וזו היא תכלית היסודית של מצות ישוב א"י, לגאול את אדמתה מידי זרים ונכרים ולכבוש אותה; וגם להחיותה ולהפרותה ולהושיב את נשַמותיה ולבנות חורבותיה. וכיון שזה תלוי גם בגורמים חיצוניים, הרי זה כמו שכתב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' י"ח) שאין מברכין על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה. ומשום זה לא תקנו ברכה על מצות יישוב א"י" עכ"ל.

פעמים רבות כתב הרב כרוזים ואגרות כדי לחזק ידי "הקרן הקיימת לישראל" לגאול את קרקעותינו מידי הנכרים. וכך כתב בשנת תרצ"ד: "וחז"ל עשו כמה תקנות שעל ידם תשוב הקרקע לידי ישראל [עיי"ש שמפרט כמה מהן]. על כן כאשר 'הקרן הקיימת לישראל' כל עיקר העסק שלה היא לקנות חבלי אדמה בא"י, להוציא אותם מידי הגויים ולהכניסם לידי ישראל, הרי זו בכלל מצוות כיבוש א"י השקולה ככל המצוות שבתורה. והראיה [לכך] שהרי מעיקר הדין חייבה אותנו התורה לעסוק בזה אפילו ע"י מלחמה. ובדרך הטבע במלחמה יש תמיד סכנת נפשות. וכל המצוות שבתורה כתב בהן 'וחי בהם', מה שאין כן בכיבוש הארץ. ואם שאין לנו כעת עסק בכיבוש מלחמה, אבל כיבוש ע"י קנין שיש בידינו לעשות, הרינו מחוייבים להתאמץ בכל עוז לעסוק בזה בכל שלהבת הקדושה של עבודת השי"ת שבלב כל שלומי אמונה ישראל" ("אוצרות הראי"ה", מהד' שנת תשס"ב, ח"א עמ' 519; הועתק מן "חזון הגאולה", עמ' רכ"ב).

ושוב הכריז: "אמת הדבר שכל מה שנעשה עד כה, כטיפה מן הים הוא נחשב לגבי שטחי ארץ רחבים, שהננו חייבים להתאמץ בכל עת לגאול אותם ולהכניסם לקדושת ישראל" (שם, ח"ב עמ' 457; הועתק מן "חזון הגאולה", עמ' רכ). ראוי להביא כאן עדותו של הרב שמואל מירסקי (המהדיר ובעל ההערות ל"שאילתות דר' אחאי גאון") על התבטאות נפלאה של מרן. הסיפור מובא בקצרה ב"ליקוטי הראי"ה" (להרב נריה, ח"א עמ' 74) ובשלימותו הובא ב"אוהב ישראל בקדושה" (של דר. יהושע בארי, חלק חמישי עמ' 135. והדברים הועתקו ב"אוצרות הראי"ה", מהד' שנת תשס"ב, ח"א עמ' 63-64. וע"ע שם עמ' 255, 441). וזו לשונו:

"פעם אחת ביקרתי אצל הרב סמוך לאחר חתונתי. היה זה בשנת תר"ץ (1930) לאחר הפרעות הראשונות בירושלים. הרב היסב בראש השולחן ומסכת כתובות פתוחה לפניו, והוא יושב שקוע בהרהורים. "עודני שוקל בדעתי כיצד לגלגל את השיחה לשאלת היום, והנה לפתע ראיתי איש אחד יושב שם והאיש הזה הוציא נייר ובפנותו אל הרב אמר: 'רבים אומרים כי אילו היה רבינו מגלה עכשיו את דעתו, דעת תורה, וכותב בגלוי שאין ברצוננו לכבוש את הארץ ולייסד בה מדינה עברית, כי אם לשבת בה לפני ה' כאבותינו שומרי החומות" מעולם, כי אז היו גם ראשי הדת האיסלמית קוראים לשלום, והפרעות היו נפסקות, ולא היה נשפך עוד דם נקי בירושלים עיר קדשנו'.

"לשמע הדברים האלה נזדעזע הרב, וכשהוא מסתכל בי אמר בקול רועד, 'כיצד יכלה להכנס בלב איש מחשבת מעל כזאת בה' ובעמו, שאני אחתום על זה? הלא בזכות בנין הארץ וכיבושה ניגאל!'. לאחר הדברים האלה, קם הרב ממקומו וגרש את האיש מעל פניו. מעולם לא ראיתי את רבינו בהתרגשות כזאת" עכ"ל.

ענין "המתנחלים" בזמננו
דעת "כפתור ופרח" וכן "זית רענן"
כאשר אנו מתבוננים בכל הדברים האמתיים הנ"ל, שמא יש מקום לתלות את צרת ההתנתקות (והאיום החדש של "התכנסות") בחטא שלא רק לא קיימנו מצוות הכיבוש, אלא אף חדלנו מלדרוש אותה או להבין בענינה. ודוקא גבורי כח עושי דברו, אותם אמיצי לב הנקראים "מתנחלים" אשר חיו שנים רבות תחת צל איומי הטרור הנפשע, הם הם הגואלים את כבוד האומה. ולנגד אותם הטועים ומקשים: "הרי יכלו לקיים יישוב ארץ ישראל בהיותם דרים בשאר חלקי א"י? משום מה להם להסתכן לחיות ליד הגבול, במקום כה קרוב לאוכלוסיות הערביות?". נענה בדברי הגאון האדיר ר' אשתורי הפרחי (נפטר בערך בשנת 1355 והיה תלמיד הרא"ש). לענין מאמר חז"ל במכילתא (פ' יתרו, "לאוהבי ולשומרי מצוותי") אמר שם ר' נתן "אלו שהם יושבים בא"י ונותנים נפשם על המצוות". זו לשונו של ר"א הפרחי בספרו "כפתור ופרח" (פרק עשירי, עמ' 36): "האהבה היא מסירת נפש על המצוות או על ישיבת ארץ ישראל". והדברים צריכים פירוש.

ב"ה מצאנו הפירוש בדברי מחבר "מגן אברהם" (על השו"ע) בספרו "זית רענן", שהוא פירוש על "ילקוט שמעוני". בביאורו למכילתא הנ"ל (בפרשת יתרו) מבאר: "אלו שהם יושבים בא"י, שבא"י היו גזירות קשות והיו יכולים לברוח לחו"ל. ואפילו הכי מסרו עצמם על ישיבת א"י. מה שאין כן היושב בחו"ל במקום גזירות קשות, מתחייב בנפשו דלא (אזיל) [הולך] למדינה אחרת" עכ"ל. זאת אומרת, הצדיקים ההם יכלו להמלט מהגזירות, אילו נדדו למדינה אחרת. אבל מסרו נפשם על עצם ישיבת א"י ולא נטשוה. ואין מקום להציע "ידורו המתנחלים במקום אחר בא"י, כמו תל אביב וכיו"ב". כי הרי הקדמנו דברי רמב"ן שהמצוה היא "כיבוש", לא להשאיר את א"י בידי זרים ולא שממה. כלומר זה לא רק דין על "גברא" אלא גם "חפצא", לא להשאיר שום מקום בא"י שלא בשליטתנו. וכמו הצדיקים שבימי ר' נתן, כן בימינו המתנחלים הם שמסרו נפשם על מצוה יקרה זו.

ועל השאלה הקשה מדוע דוקא הם שסבלו צרות הגירוש, ולא אחרים שהזניחו מצוה זו, כבר ענו קדמונינו. רמח"ל ("דרך השם", ח"ב פ"ג סעיף ח) מציע כי לפעמים צדיק סובל כדי להציל את שאר בני עמו. עוד יש להתבונן שהרי א"י נקנית בייסורין (ברכות ה ע"א). ע"י צרות הללו, א"י נקנית לנו (כן ביאר "קול התור", פ"א, ז' דרכי האתחלתא למעשה). ועוד יש לקחת בחשבון שיש יסורין שהם נסיון לאדם, אם ימשיך בדרכו שבירר לו ע"פ עקרונות התורה. וזהו הנקרא "יסורין של אהבה". ובכלל, זו היא שאלה עתיקה של "צדיק ורע לו", בה התקשה אפילו משה רבנו. אבל למרות היסורין, אין לפקפק בצדקת דרכם.

סיכום
הגאון רי"מ חרל"פ לימד (בהקדמתו ל"בית זבול", ח"א) כי כל שאלה מעשית או מחשבתית, אפשר למצוא פתרונה בדברי חז"ל. בס"ד ביארנו כאן כי המושג "כיבוש ארץ ישראל" איננו גנאי (כמו שסוברים הבורים) אלא הוא שבח גדול והוא עצם המצוה. ואמנם אין לנו כעת שלטון תורני ולכן אין בידינו לקיים מצוה זו כפשוטה. אבל מה שכבר הגיע לידינו ע"י נצחוננו במלחמת "ששת הימים", ודאי שאין לנו רשות לבטל אחיזתנו בארצנו. על כל רב ותלמיד חכם בישראל לפרסם ולחנך ולהשפיע למען נדע כולנו מה היא דרישת התורה. ואם המושג יהיה ברור יותר בעינינו, יש תקוה שנוכל גם להשפיע על אחינו הטועים. "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להתבטל הימנה".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il