בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • מוסדות חינוך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יהודה בן הדסה הינדה מלכה

בדרכי נועם

מדוע אין לכפות על ההורים לאיזה חינוך לשלוח את ילדיהם. תקנת החינוך של יהושע בן גמלא. מצוות החינוך מוטלת קודם כל על ההורים ורק אח"כ על הציבור. מידת האמון של ההורים בבית הספר חשובה להצלחת החינוך.

undefined

הרב אליעזר מלמד

5 דק' קריאה
ראשי מערכת החינוך חייבים להיות קשובים מאוד להורים. לא מספיק שיחשבו לעצמם שהם צודקים - עליהם לשכנע את ההורים בצדקתם. ואם לא הצליחו, ראוי שיכופפו עצמם ויתאמצו לקיים את דרישות ההורים, כי אחרי הכול מערכת החינוך צריכה לפעול בשליחות ההורים. אם לא כן, ראשי המערכת יהיו אשמים בכך שדווקא אותם ההורים שהחינוך חשוב להם יוציאו את ילדיהם מבית הספר, ובית הספר ייהרס.

מערכת החינוך - המשך
שאלה: אחרי הדברים החשובים שנכתבו ב'רביבים' על ערך האחדות ועל הדרך לאחד את מוסדות החינוך, חזר הרב וביטל את דבריו בכך שהעניק להורים את הסמכות להחליט לאן לשלוח את ילדיהם, ואם כן כל מגמות הפלגנות קבלו חיזוק נוסף. אם אכן ערך האחדות חשוב, האם לא היה ראוי לכוף את ההורים לשלוח את הילדים לבית הספר הממ"ד, שדואג לכלל הציבור?

תשובה: כדי לבאר את הדברים צריך להרחיב קצת במצוות תלמוד תורה, שהיא יסוד החינוך.

למדנו בתורה שהאחריות הראשונה לחינוך הילדים מוטלת על ההורים, שנאמר (דברים י"א, י"ט): "ולימדתם אותם את בניכם". עוד הוסיפה התורה וצוותה על כל תלמיד חכם ללמד את התלמידים הרוצים ללמוד ממנו, שנאמר (דברים ו', ז'): "ושננתם לבניך", ודרשו חכמים: בניך אלו תלמידיך. שתי משמעויות למצווה: האחת, שאחר שההורים לימדו את התורה באופן בסיסי, מצווה על הרבנים ללמד ברמה גבוהה יותר. והשנייה, שאם יש הורים שלא לימדו את בניהם, ישלימו הרבנים את מה שהחסירו ההורים.

מכל מקום, מצינו שיסוד המצווה לחנך את הילדים מוטל על ההורים. ואם הם עצמם אינם פנויים ללמד את ילדיהם, הרי שהם בוחרים מורים ורבנים שילמדו את ילדיהם בשליחותם.

תקנת יהושע בן גמלא
כמו בכל המצוות, התורה שבכתב מציבה לפנינו את העקרונות, ועל חכמי ישראל הוטלה המצווה למצוא את הדרך הטובה ולקבוע את המסגרת להגשמת אותם העקרונות. זכה יהושע בן גמלא, שחי בתקופת בית המקדש השני, לקבוע את מסגרות הלימוד, ותיקן וייסד את מערכת החינוך הראשונה בעולם.

וכך מסופר בתלמוד (בבא בתרא כ"א, א'): "אמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחילה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה... התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים... ועדיין מי שיש לו אב - היה מעלהו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה ולמד. התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן שש-עשרה כבן שבע-עשרה, ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".

אין בתקנה פגיעה בזכותם של ההורים
הרי שתקנת יהושע בן גמלא נועדה להשלים את מה שהחסירו אותם הורים שלא דאגו לחינוך ילדיהם. אבל כאשר ההורים ממלאים את תפקידם ואחראים על חינוכו של ילדם לתורה ולמצוות, אין לציבור להתערב בשיקול דעתם. אלא שעדיין, מתוקף תקנת יהושע בן גמלא, יש אחריות על כלל הציבור לתת מענה חינוכי לכל ילד מישראל.

ערך האחדות
אם כן, הדיבורים על ערך האחדות נועדו לשכנע את ההורים לשלוח את ילדיהם לבית ספר לכלל הציבור הדתי, כדי שיכיל בתוכו את מכלול הערכים התורניים, וכדי שייתן מענה לכלל הילדים המעוניינים בחינוך תורני. ופעמים רבות, בזכות ההשתתפות עם הציבור, תוצאות החינוך משובחות יותר. אבל אם בית הספר הכללי אינו מצליח לחנך כראוי את תלמידיו ולקיים לימודים ברמה גבוהה, אזי ראוי להורים לבחור מוסד חינוכי טוב יותר.

עמדת ההורים גורלית להצלחת החינוך
לעיתים בית הספר הוא טוב, אלא שבעקבות דעות קדומות ההורים אינם נותנים בו אמון. וכל זמן שדעתם על בית הספר לא תשתנה, אין אפשרות להכריחם לשלוח את ילדיהם לבית הספר, מפני שהאמון שההורים נותנים במורים ובבית הספר הוא גורם מרכזי בהצלחת החינוך. רק מתוך כבוד והערכה אמיתית לבית הספר ולמורים לימוד התורה והחינוך למידות נקלט יפה בנפש.

אחריות מנהיגי מערכת החינוך
לכן ראשי מערכת החינוך חייבים להיות קשובים מאוד להורים. לא מספיק שיחשבו לעצמם שהם צודקים - עליהם לשכנע את ההורים בצדקתם. ואם לא הצליחו, ראוי שיכופפו עצמם ויתאמצו לקיים את דרישות ההורים, כי אחרי הכול מערכת החינוך צריכה לפעול בשליחות ההורים. אם לא כן, ראשי המערכת יהיו אשמים בכך שדווקא אותם ההורים שהחינוך חשוב להם יוציאו את ילדיהם מבית הספר, ובית הספר ייהרס.

לעיתים אכן קשה מאוד לרצות את כל ההורים, ועל ראשי המערכת להתאמץ, להיות יצירתיים, כדי למצוא פתרון לפיו יוכלו כל הילדים להישאר במסגרת הכללית, ועם זאת לתת לכל קבוצה את המתאים לה. למשל על ידי חלוקה לכיתות בעלות דגשים שונים.

הקמת רשת נועם
פעמים רבות בעבר, הרצון ליצור אחידות בקרב הציבור הדתי-לאומי הביא למחלוקות עזות יותר. כך למשל, כאשר ילדיהם של בוגרי ישיבת 'מרכז הרב' הגיעו לגיל בית ספר, פנו ההורים לבית הספר השכונתי ובקשו שילדיהם ילמדו בכיתות נפרדות, כפי שההלכה מחייבת, בנים לחוד ובנות לחוד. היו לכך מספיק ילדים. אפשר היה להקים כיתה או שתיים להורים שרצו שבניהם ובנותיהם ילמדו ביחד, ועוד כיתה לבנים וכיתה לבנות. ואם כל כך היה עקרוני להורי בית הספר שילדיהם ילמדו במעורב, יכלו ראשי המערכת להציע בכבוד לבוגרי הישיבה שיקימו הם בית ספר נוסף במסגרת הממ"ד שבו תישמר הפרדה בין בנים לבנות. במקום זאת ניסו לכפות על ההורים לשלוח את ילדיהם לחינוך מעורב.

במשך עשרות שנים, כשלושים אחוז מהורי תלמידי הממ"ד לא היו מרוצים מהעירוב של בנים ובנות, אך הרוב ששלט לא נתן להם פתחון פה. חלקם העבירו את ילדיהם לחינוך שנתמך על ידי 'אגודת ישראל' או 'פועלי אגודת ישראל', וחלקם נשארו בממ"ד המעורב בחירוק שיניים.

בקרית משה הזדמן שנתקבצו מספר הורים, תלמידי חכמים, שביחד יכלו לעמוד על שלהם. אולם גם אז המערכת הכללית לא הצליחה להכיל בקרבה את הגוון הנוסף והחלו מאבקים גדולים, עד שקם בית ספר 'נועם' ואח"כ רשת 'נועם'. מדוע לא ניתן היה להיענות לרצון ההורים ללא מחלוקת? לאחר מכן, במקום להתעשת ולשמור על בתי הספר, במשך שנים עוד המשיכו ראשי הממ"ד להאשים את מייסדי 'נועם' בפלגנות.

הנזק שנגרם מחוסר היכולת להכיל את הזרם התורני
אילו ראשי המערכת היו מצליחים להכיל את הזרם התורני החדש, המוני ילדים שעברו לחינוך חרדי היו נשארים במסגרת החינוך התורני, והמוני ילדים שעברו לבתי ספר חילונים בעקבות הידלדלות בתי הספר הממ"דים היו נשארים בחינוך הדתי.

ועדיין ראשי הממ"ד לא השכילו להכניס את רשת 'נועם', על עקרונותיה ההלכתיים, כבתי ספר שווים במערכת הממ"ד, ועל כן ההורים ששולחים את ילדיהם ל'נועם' נאלצים לשלם סכומים גבוהים. בעקבות זאת, חלק מן הציבור התורני שולח את ילדיו לחינוך חרדי, שהוא זול יותר. וחלק מהציבור הדתי-מסורתי, שרמת הלימודים חשובה לו, שולח את ילדיו לחינוך חילוני, מפני שבמקומות רבים בתי הספר הממ"דים התדרדרו מאוד ברמתם.

ערך התחרות
אומנם צריך להודות כי העמדה העקרונית שהבעתי בעד מערכת חינוך אחת אינה פשוטה, שכן למדנו "קנאת סופרים תרבה חכמה", ועל פי זה אמרו חז"ל (ב"ב כא, א) שטוב שתהיה תחרות בין המורים, שעל ידי כך כל מורה יתאמץ ללמד טוב יותר, ותרבה החכמה.

אלא שכך היה אפשר לנהוג כאשר החינוך היה מופרט לגמרי, וכל מורה היה מקבץ לעצמו תלמידים בביתו ומלמדם, ואז התחרות בין המורים היתה מועילה. אבל כיום, כאשר האתגר החינוכי נעשה מורכב יותר, ודורש לימוד מקצועות שונים והכשרה רבה יותר של המורים, לא ניתן להתמודד עם אתגרי החינוך שלא במסגרת בית ספר שמכיל את כל הכיתות ולומדים בו מקצועות שונים. ככל שהמערכת יותר גדולה (עד גבול הסביר), קל לה יותר להתמודד עם האתגרים החינוכיים.

ואם כבר, אז מוטב שהתחרות תיעשה בתוך המערכת עצמה, שיהיו בה מגמות שונות עם יותר שעות קודש או יותר שעות חול, וכיוצא בזה, והכול לשם שמים, ואז התחרות בין המגמות תחייב כל מגמה להיות טובה יותר וכך תתרבה החכמה.

ורק בדיעבד, כאשר המערכת הוותיקה לא הצליחה להכיל בתוכה את המגמות החדשות (כמו במקרה של 'נועם'), קמים בתי ספר חדשים, והתחרות בין בתי הספר מחייבת את כולם להשתפר. אלא שהמחיר לכך עלול להיות כבד, הן בתשלומי ההורים, והן במספר תלמידים שנושרים ממערכת החינוך הדתי-תורני, במקרה הרע לחינוך החילוני ובמקרה היותר טוב לחינוך החרדי.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il