בית המדרש

  • מדורים
  • בימה תורנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אסתר בת רחל

חלוקת תפקידים בין האב לאם בחינוך ילדים

אני אדם מסודר. עוד בבית הורי הכנתי טבלאות מסודרות, שחילקו את תורנות שטיפת הכלים בין הילדים. כשהתחתנתי, חילקתי עם אשתי את התפקידים השונים בבית - למשל, אני מנקה את הבית והיא הולכת לבנק ולסידורים השונים. כעת, כשנולד בני הראשון, אני מבולבל - כיצד עלינו לחלק בינינו את התפקידים בחינוך הילדים?

undefined

רבנים שונים

ו אלול תשס"ז
5 דק' קריאה

אני אדם מסודר. עוד בבית הורי הכנתי טבלאות מסודרות, שחילקו את תורנות שטיפת הכלים בין הילדים. כשהתחתנתי, חילקתי עם אשתי את התפקידים השונים בבית - למשל, אני מנקה את הבית והיא הולכת לבנק ולסידורים השונים. כעת, כשנולד בני הראשון, אני מבולבל - כיצד עלינו לחלק בינינו את התפקידים בחינוך הילדים?


1. הרב מרדכי גרינברג שליט"א - ראש ישיבת 'כרם ביבנה'
האם ראשונה
היסוד לחלוקת התפקידים שבין האב והאם מצוי במסכת נידה (ל"א): "שלושה שותפין באדם - הקב"ה, אביו ואמו. אביו מזריע הלובן, ממנו עצמות... והמוח שבראשו, אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר... והקב"ה נותן בו רוח ונשמה".
אין גמרא יוצאת מידי פשוטה - יש כאן אמירה שהקב"ה נותן נשמה וההורים מספקים את המלבוש לנשמה. חלוקת התפקידים בין ההורים היא שהאם את העור והבשר - הצד החומרי, הגופני, ואילו האב את המוח - הצד התורני, רוחני.
אך העניין החומרי של האם הוא רחב יותר מאשר גוף ובשר. דומה שמצאנו פירושו בפרשת כי תצא, שם מדברת התורה על הנער הזולל והסובא ומכנה אותו 'בן סורר ומורה'. זה ביטוי קשה שאינו מצוי, אך הנצי"ב ביאר אותו על פי הנאמר בהמשך: "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו". מהו קול האב וקול האם? מבאר הנצי"ב (דברים כ"א י"ח) לפי הפסוק בספר משלי - "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" - "האב צריך ללמד לבנו תורת ה' שנקראת מוסר, והאם מלמדת דרך ארץ ומנהג טוב, ונקרא תורת אם. מעתה הבן אשר איננו שומע למוסר האב נקרא 'סורר', ואשר איננו שומע לתורת האם נקרא 'מורה'. והכוונה שאינו הולך לא בדרך התורה ולא בדרך ארץ".
זוהי אפוא החלוקה שבין האב והאם: האב מלמד תורה, וזהו הצד הרוחני, הלובן. ואילו האם מחנכת למידות, מנהגים ודרך ארץ, וזה כלול בצד החומרי שהאם מחדירה בבנים.
תפקידה של האם קודם בזמן ובאיכות, שכן אמרו חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה" , וידועים דברי ר' חיים ויטאל שהתורה לא צוותה על תיקון המידות, כיוון שהן הבסיס האנושי לתורה, ואי אפשר לבנות את קומת התורה אלא על הבסיס האנושי, ולכן תפקיד האם הוא בעיקר בהכנה למידות טובות ועל גביהן יבוא החינוך של האב לתורה ולמצוות. לפיכך אמרה תורה "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", שהקדימה נשים לגברים, "שהם מנהיגים בניהם לתלמוד תורה". ופירש המהר"ל: "בשביל שהנשים הן התחלה לתורה... והרמז בזה שהאישה הכנה לתורה כי האישה נותנת לבֵּן את החומר, וכאשר תיתן לו חומר טוב, הוא בעל תורה ושכל זך. וכל הכנה היא התחלה והוא קודם, לפיכך הקדים הנשים" (תפארת ישראל פרק כ"ח). "ולכן הנשים כשהן צדקניות, הם הן ההתחלה להוליד בן, זכּוּת החומר, שיהיה מוכן לקבלת שכל התורה" (דרוש על התורה).

2. הרב יצחק הלוי שליט"א - רב המועצה המקומית קרני שומרון
משחק צוות
מצות חינוך הילדים מוטלת על האב ועל האם במדה שווה (מוכח מרש"י תחילת מסכת חגיגה), עובדה המטילה על האם אחריות גדולה. הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל בעל 'הפחד יצחק' סיפר עד כמה השפיעה עליו התנהגותה של אמו. הוא גדל בבית דל ביותר, אביו היה רוכל, שסבב בעיירות, להביא טרף לביתו. והנה, באחד ממסעותיו, שלח האב חבילה הביתה, ובה שמלה חדשה לאשתו, לכבוד שבת ויום טוב. האם ששמחה מאד במתנה, פנתה לבנה ואמרה: תשמע, יצחק! אבא קנה לי שמלה חדשה. ואני אחדש אותה, כאשר תסיים את מסכת בבא קמא. זו תהיה בעבורי שמחה כה גדולה, שלכבודה אחדש את השמלה. הגר"י הוטנר גדל בתורה בזכות "שמלת השבת של אמא'לה".
חז"ל למדונו (נדה ל"א): שלושה שותפים ביצירת האדם: הקב"ה, אביו ואמו. האב "תורם" את חלקו בלובן שבאדם. האם - בסומק. והקב"ה "נותן את הנשמה", כביכול! (תרתי משמע!).
דומה, כי "שותפות" זו ביצירה, רלוונטית גם בחינוכם של הילדים. האב מייצג את הקו "הקר" הענייני, הפחות רגשני: "משנכנס אב - ממעטים בשמחה!" לעומתו האם, טובעת את המידות, הרגש, הרגישות ואת הסומק בלחיים. אם החלוקה הזאת נשמרת, אזי, גם הקב"ה כביכול, "שם יד".
האם חייבת להיות "קבוצת תמיכה" לילדיה. היא הכתובת להתרפקות ילדיה עליה בשובם מבית הספר, ממגרש המשחקים, ואפילו מן ה"דייטים". לאם יש, בדרך כלל, יותר כוחות אינטואיטיביים מאשר לאב. בכוחה לזהות אצל ילדיה מוקדים הדורשים טיפול. היא מהווה כתובת ראשונית להרגיע, לרכך, וביכולתה להכשיר את הקרקע בהעברת "דיווחי תנועה" לאב, באופן שאלו לא "ימשכו יותר מדי אש".

חשוב מאד שהאב והאם יעבדו בעבודת צוות. התורה יצרה פרמטרים מסויימים לקבוע מתי נעשה ילד "בן סורר ומורה", ח"ו. האב והאם צריכים להיות שווים במספר דברים: "איננו שומע בקולנו!" - שיהא קולם שווה (סנהדרין ע"א). אבל אם אין הם משדרים על אותו תדר, אזי הילד יודע לנצל זאת היטב, והוא גדל כך שלא באשמתו.
ומעל הכל, הדוגמה האישית . לאב אחד סיפרו שבנו מדבר בלשון שאיננה נקייה, והגיב ספונטנית: "אני כבר אלמד לקח את ה... הזה" - וכאן הזכיר את בעל החיים שרתם אברהם אבינו בנסיון העקידה, וכבר הבנו היטב: "איה מקור כבודו!", או אמא ששמעה, שבתה נתפשה בהעתקה במבחן, הגיבה "מן המותן": "כמה פעמים הזהרתי אותה שלא תיתפש..."
בגמרא (סוכה מ"ה) אומר רשב"י: "ראיתי בני עלייה - והנם מועטים! אם אלף הם - אני ובני מהם!... אם שניים - אני ובני הם"! מדוע לא המשיך רשב"י: ואם אחד - אני הוא! משום שאם לא הצלחתי להנחיל את ה"אני מאמין" שלי אף לא לבני, אזי, זה לא זה!
בשלהי מסכת סוכה מסופר על סדרת סנקציות, שהטילו חכמים על משפחת בילגה, בשל בתם, מרים, שהיתה משרכת דרכיה. וכשהגמרא שם חוקרת: היתכן, ענישה קולקטיבית למשפחה ולהורים בעוון הבת?! מגיב אביי ומשיב: כן! ילד אומר בחוץ, מה שהוא שומע בבית. זוהי הדוגמה האישית.

3. הרב מיכאל קאפח שליט"א - ראש אולפנת מירון
דרך שונה למטרה שווה
מי אינו אוהב גם את אביו וגם את אמו?
ככל שמדובר בבית נורמלי, מדובר בקשר טבעי, אמיץ, חזק, עמוק ואמיתי לשניהם. ממילא כשם שתלמיד שאוהב את רבו ומורו הוא מקבל ממנו יותר, כך הילד מקבל וסופג את חינוכו משני ההורים.
אולם, על אף האמור לעיל, עולה מחד דברי חז"ל (קידושין ל') המסבירים את ההבדל בין כבוד לבין מורא, שישנו הבדל משמעותי בין אופי הקשר של הבן לאביו לבין הקשר לאמו - וכך כתבו: "תניא: רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם (ההתבטאות הדרמטית משהו - "גלוי וידוע", אמורה להדגיש ולהכריז על כך שמדובר בהבדל יסודי בטבעו של האדם), שבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכיבוד אם. וגלוי וידוע... שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב"ה מורא האם למורא האב".
מאידך, מדברי ספר החינוך המדגיש את חיוב כיבוד ההורים מצד הכרת הטוב, נראה שהקשר של הבן אל שניהם הוא שווה: "שראוי לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה", שהם הרי שותפים עם הקב"ה ביצירתו.
אז מהי אם כן חלוקת התפקידים בין האב לאם בחינוך ילדיהם?
ניתן לומר כך: כשם שלכל אבר מאברי האדם יש תפקיד, כך לכל אחד מההורים יש תפקיד משמעותי אחר בחינוך ילדיו. זו המשמעות של דברי הגמרא בקידושין (ל'): "שלושה שותפין באדם: הקב"ה ואביו ואמו". לכל אחד מהמוזכרים בגמרא יש תפקיד גם בהמשך הדרך: האב הוא הדמות לילד והוא מורו ורבו לכל דבר, שמלמדו תורה ובונה את תוכן חייו ולכן "ברא כרעא דאבוה" (בן רגל אביו - ממשיכו) ולכן "ברא מזכה אבא" (בן מזכה אביו).
לעומתו - האם היא זו שמזרזת את הילדים ללימוד תורה ולתפילה, מדרבנת אותם לכל מעשה טוב, מחוברת אליהם בקשר נשמתי רגשי עמוק ויומיומי וכן מרעיפה עליהן עוצמות של חום ואהבה.
האב חייב את האם, והאם חייבת את האב! המטרה שווה והדרך שונה וביחד החינוך שלם! לפיכך, אומר החינוך, הכרת הטוב של הבן כלפיהם שווה.
הקב"ה "כשותף" משפיע מלמעלה את טובו וחסדו עליהם. לכן השווה הכתוב את מצות כיבוד ה' לכיבוד הורים (קידושין ל'). כלומר, חלוקת התפקידים בין ההורים בחינוך הילדים היא רצון ה' על יראיו, וכן חובת הילדים בכיבוד הוריהם ושמיעה בקולם היא שליחותם. יהי רצון שבזכות מצוה גדולה זו נשפע שפע טוב משמי מרומים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il