בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

נפתלי בן גילה

ביעור חמץ ואיסור אכילתו

א. בדיקת חמץ וביעורו וכן איסור השהייתו בזמן החג - מצות עשה של 'תשביתו', ולאו של 'בל יראה ובל ימצא'. ב. איסור אכילת חמץ והמסתעף מזה - לאו של 'לא יאכל חמץ'. ג. דיני ליל הסדר - מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים, מצוות אכילת מצה, ושאר מצוותיו

undefined

הרה"ג דוב ליאור

ח ניסן תשס"ח
26 דק' קריאה
אנו נתמקד בשלושה נושאים עיקריים מתוך הלכות פסח, הכוללים כמה מתוך מניין תרי"ג מצוות:
א. בדיקת חמץ וביעורו וכן איסור השהייתו בזמן החג - מצות עשה של ' תשביתו ', ולאו של ' בל יראה ובל ימצא '.
ב. איסור אכילת חמץ והמסתעף מזה - לאו של ' לא יאכל חמץ '.
ג. דיני ליל הסדר - מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים , 1 מצוות אכילת מצה , ושאר מצוותיו.

מצוות עשה ד'תשביתו'
נאמר בתורה 2 : "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", וקיבלו חז"ל, 3 שמה שנאמר "ביום הראשון", אין הכוונה שביום הראשון של החג צריך להשבית, אלא שעד החג החמץ צריך להיות כבר מושבת, והיום 'הראשון' הוא היום הקודם, יום י"ד בניסן. מכאן, שמצווה להשבית את החמץ ביום י"ד בניסן.
ישנה מחלוקת תנאים 4 כיצד מקיימים את מצוות 'תשביתו'.
ר' יהודה לומד את אופן השבתת החמץ מדיני קדשים, כמו בשר קודש שנותר לאחר זמן אכילתו דינו בשריפה, כך גם חמץ בשריפה.
חכמים סוברים, שהתורה לא ציוותה על אופן מסוים בו יש להשבית את החמץ, אלא רק שתהיה 'השבתה', בבחינת "אשביתה מאנוש זכרם" - שלא יהיה במציאות; לכן יכול גם לזרוק את החמץ לים, העיקר שלא יהיה אצלו.




מהות הביטול
נחלקו הראשונים במהות הביטול, למה התכוונו חז"ל באומרם "מדאורייתא, בביטול בעלמא סגי". 5
שיטת רש"י , הרמב"ן 6 וכך נראה גם מדברי הרמב"ם , 7 שפירוש המושג 'ביטול' הוא - אי החשבת הדבר. כל חשיבותו של חפץ נובעת מכך שהאדם מעוניין בו ומחשיב אותו. אם הוא מבטלו ולא מחשיב אותו, הדבר בטל והאדם מקיים מצוות ביטול.

אמנם בפסח החמץ אסור בהנאה, ולדעת הרבה ראשונים 8 אין בעלות על איסורי הנאה, כי התורה הפקיעה את זה מהאדם. 9 לעומת איסורים אחרים כגון נבלה, למרות שאסור לאכול אותה, אבל מותר למכור אותה לגן חיות ולהשתמש בכסף. אם כן, מה בא ללמד הכתוב "לא יראה לך שאור", הרי בהגעת זמן האיסור, החמץ בלאו הכי לא שלך 10 ? אלא חידשה תורה שאע"פ שכעת כבר אינו ברשותך אם היתה לך בעלות על החמץ קודם זמן איסורו עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לענין זה שעובר עליו אחר זמן איסורו 11 (כמין קנס שקנסתו תורה). ומה שנצרך ע"מ שלא יעבור זה אכן רק גילוי דעת האדם לפני איסורו שאינו מחשיבו. וזה שכפלה התורה לאו זה ונאמר גם הכתוב "לא יראה לך חמץ" בא ללמד, שאפילו אם יש לאדם איזו שהיא זיקת בעלות (אף לא בעלות גמורה) לאותו חמץ הוא עובר. כגון שומר שקיבל אחריות על החמץ, ויש עליו חיוב תשלומים במקרה של פשיעה או גניבה, 12 גם כן חייב לבער, שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא. ולפי הרמב"ם 13 אפילו אם מצד הדין הוא פטור, כגון שנכרי הפקיד אצלו חמץ, והנכרי הוא אדם אלים שיחייב אותו לשלם, מכל מקום הוא צריך לבער את החמץ ולספוג את ההפסד. וכיוון שחייב לבערו, עליו לבטל את החמץ ולא להחשיבו קודם איסורו בעודו ברשותו, ואז מקיים בחמץ שלו מצוות 'תשביתו'. כך לשיטת רש"י והרמב"ן.
הר"י בתוספות 14 סובר, שהביטול הוא מדין הפקר. על הפסוק "לא יראה לך חמץ" דרשו חז"ל: 15 שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. כלומר חמץ של הקדש או חמצו של נכרי שנמצא אצלך בבית, מותר. וכמו שאנו ממעטים של אחרים ושל גבוה, הוא הדין כשאדם מפקיר את החמץ זה לא שלו ולכן אינו עובר.
והאמת היא, שאין איסור לראות חמץ. אם אדם שוכר פועל גוי בפסח, מצד הדין אין איסור שהגוי ייכנס לרשותו ויאכל חמץ, כי זה אינו חמץ של הישראל. אך אסור לאדם לקנות חמץ עבור הנכרי, וכן אסור לומר לו תאכל חמץ במסעדה פלונית ואני אשלם, 16 שהרי הוא נהנה מאיסור הנאה.
הנפק"מ במחלוקת זו היא, האם אפשר למנות שליח. לשיטת ר"י שהביטול הוא מדין הפקר, אי אפשר למנות שליח מפני שזה כמו נדר. 17 אדם לא יכול לומר לחבירו לנדור במקומו נדר וזה יחייב את המשלח, כי זה כעין מצווה בגופו, ויש כלל שמצווה שבגופו אדם לא יכול למנות שליח. אדם לא יכול למנות שליח שיאכל בשבילו כזית מצה בליל הסדר או שיניח בשבילו תפילין; אם זו פעולה שאדם חייב לעשות בגופו אינו יכול למנות שליח. ולשיטת רש"י והרמב"ם האדם יכול למסור ביד שליח את הסמכות לגלות דעתו אם רצונו לבטל את החמץ.
להלכה אנחנו פוסקים כרש"י ורמב"ם.

זמן החיוב של 'תשביתו'
שיטת רש"י ורמב"ם: מצוות עשה של 'תשביתו' מתחילה מהבוקר של יום י"ד בניסן, והפסוק "אך ביום הראשון תשביתו" בא לחלק את היום, שעד חצות היום צריך להשבית את החמץ, ומחלוקת ר' יהודה וחכמים היא על אופן ההשבתה, האם ילפינן מנותר או לא, אך את זמן ההשבתה לכו"ע לא לומדים מנותר. בנותר החיוב לשרוף הוא לאחר שמתחיל איסור האכילה, דהיינו בעלות השחר, ובחמץ החיוב הוא להשבית לפני הגעת זמן האיסור. 18 ואם יש לו חמץ ומשביתו - מקיים מצוות 'תשביתו' לדעת רש"י. אמנם בוודאי, אם אין לו חמץ, אינו מחויב לקנות חמץ על מנת לקיים בפועל מצוות תשביתו.
שיטת התוספות 19 : לומדים השבתת חמץ מנותר גם לעניין זמן החיוב, כמו שבנותר החיוב לשרוף הוא לאחר שהגיע זמן האיסור, כך גם בחמץ; לכן מצוות עשה של 'תשביתו' זמנה מחצות ואילך, כשמגיע זמן איסור אכילת חמץ. 20 כאשר אדם משבית את חמצו קודם לכן, אינו מקיים בזה מצוות 'תשביתו' שהרי טרם הגיע זמנה, אלא שעל ידי שהשבית קודם חצות, בהגיע חצות לא יעבור על איסורי חמץ.

בדיקת חמץ
זמן בדיקת חמץ ונר הבדיקה
חז"ל קבעו שבדיקת החמץ תיעשה בליל י"ד ולא ביום י"ד בבוקר משתי סיבות.
א. ביום אנשים עסוקים במלאכתם, ובערב הם מצויים בבתיהם.
ב. בדיקת חמץ צריכה להיות לאור הנר, שאור הנר יפה לבדיקה.
נר הדולק ביום אורו לא מבהיק כמו בלילה. 21 בימינו אפשר לבדוק חמץ בברכה גם על ידי פנס, כיוון שעיקר הדין הוא שיוכל לבדוק בכל מקום בצורה יסודית ובטוחה. בדורות הקודמים חששו, שאם יבדוק בנר חֵלֶב זה אולי יטפטף ויטריף את כלי המאכל, ולכן עלולים לבדוק לא כמו שצריך. היום יש החוששים שמא יישרף לו משהו ע"י הנר, שהרי צריך לבדוק גם בחורים וסדקים. בפנס אין את החששות האלו.
אמנם בנר חנוכה ישנה מחלוקת, אם אפשר להדליק בדברים אחרים חוץ משמן. המהר"ל סובר, שבנר חנוכה זה דין מיוחד דווקא בשמן זית כי על ידו נעשה הנס. אמנם להלכה אפשר להדליק בכל השמנים, אך לא בחשמל, כי בעינן דומיא דנר המנורה. אבל בנרות שבת, שהם משום שלום בית - אכן פסק הגרצ"פ פרנק 22 שמי שאין לו נרות יכול לברך על נורת חשמל.

ברכת בדיקת חמץ
חז"ל קבעו את הבדיקה בליל י"ד עם ברכה.
אדם שעוזב את ביתו לפני ליל י"ד, כגון בחור שעוזב את הישיבה כמה ימים קודם הבדיקה, יערוך בדיקה בחדרו או בתא שהוא יודע שהכניסו בו חמץ, אך ללא ברכה; מפני שאת הברכה קבעו חז"ל לברך דווקא בליל י"ד. וכן מי שעוזב את ביתו כמה ימים לפני פסח, יבדוק ללא ברכה בכל המקומות הטעונים בדיקה; וזה עדיף מאשר ימנה שליח לבדוק בביתו בליל י"ד, שמצווה בו יותר מבשלוחו. ואע"פ שכבר הקדים ובדק חמץ במקומו, (וכעת בהגיע זמן הבדיקה מתארח אצל אחר) ראוי שכל בן תורה, על מנת שלא יפסיד את הברכה והבדיקה בזמנה, יבקש מבעל הבית שימנה אותו שליח לבדוק את אחד החדרים, וישמע את הברכה מבעל הבית ויענה אמן, ועל סמך ברכה זו יבדוק בחדרו; אך יכול גם לברך בעצמו על הבדיקה בחדר אותו מוּנה לבדוק. 23
אלמנה ר"ל או אישה שבעלה נעדר מהבית, צריכה לבדוק את החמץ בברכה.

מקום החייב בבדיקה
חייבים לבדוק בכל מקום שיש סבירות שהגיע אליו חמץ. בית שיש בו ילדים קטנים, כל מקום שהקטנים יכולים להגיע לשם, יש חשש שהמקום אינו נקי מחמץ, אפילו בארון הספרים (במדפים הנמוכים).
מקום שברור לאדם שאינו מכניס בו מצרכי מזון, כגון ארון ספרים, ואף בבית שיש בו ילדים קטנים, המדפים הגבוהים שבארון - מצד הדין - אינם טעונים בדיקה!
חשוב לדעת מה חייב בבדיקה מעיקר הדין, ומהו חומרא; כדי שאישה שקשה לה, או זוג צעיר שנוסע להורים, יבדקו רק במקומות שמכניסים בהם מצרכי מזון, מכיוון שרק הם חייבים בבדיקה.
מקום שאין רגילות להכניס בו חמץ, אם יש חשש מסוים שהכניסו בו חמץ - חייב בבדיקה; כמו שהמשנה בפסחים 24 אומרת לגבי מרתף יין, כיון שהשמש יורד לשם לפעמים באמצע הסעודה להביא יין, יש חשש שמא השאיר שם חמץ, וכיוון שאין ודאות שהמקום נקי מחמץ - חייב בבדיקה.
רכב חייב בבדיקה, כיוון שרוב בני אדם מכניסים לשם חמץ.
בתי כנסת, מוסדות ציבור, מפעלים, חנויות, גני ילדים וכד' - חייבים בבדיקה. 25 אחריות הבדיקה היא על מנהל המקום.
אדם שאין לו בית, יבדוק את תרמילו שמכניס בו חמץ, ללא ברכה. הכתוב אומר: "תשביתו שאור מבתיכם" – דווקא בית, ואם אין לו בית יבדוק ולא יברך. 26

מקום המוחזק שאין בו חמץ
אומר המחבר 27 : "המכבד חדרו בי"ג בניסן ומכוין לבדוק החמץ ולבערו ונזהר שלא להכניס שם חמץ, אף על פי כן צריך לבדוק בליל י"ד". והטעם, מפני שמקום זה מוחזק כמקום שמכניסים בו חמץ. ר' שלמה קלוגר 28 מדייק מלשון המחבר, שאומר "המכבד חדרו בי"ג בניסן" - דווקא יום י"ג, אך אם כיבדו שלשה ימים קודם זמן הבדיקה - אינו צריך בדיקה ביום י"ד. מקום המוחזק שיש בו חמץ, ואדם ניקה אותו, ועברו לפחות שלושה ימים שבוודאי לא הכניסו בו חמץ, הופך להיות מוחזק כמקום שאין מכניסין בו חמץ ואינו טעון בדיקה. 29 לכן, אם בראש חודש ניסן אדם ינקה מחסן או ארון, שכל השנה הוא הכניס בו מצרכי מזון, ומכאן ואילך לא מכניס בו חמץ, מעיקר הדין לא צריך בדיקה.
בית ספר צריך בדיקה, אך אם לפני שיצאו התלמידים לחופשת פסח ניקו את בית הספר באופן יסודי, ובמשך הזמן עד י"ד בניסן אף אחד לא הכניס חמץ, לכאורה זה מקום שלא מוחזק בחמץ, ולכן יכולים להסתפק בבדיקה פשוטה (לא מדוקדקת) וללא ברכה.
דברי הר"ש קלוגר הם דווקא אם עברו שלושה ימים מזמן הניקיון. אך אם ניקו רק יום אחד קודם, אין הניקיון פוטר את חיוב הבדיקה, גם כשברור שניקו בצורה יסודית, כיוון שהמקום עדיין לא הוחזק. למעשה, הבדיקה היא כעין ביקורת אחרונה לפני פסח. המחבר בעצמו אומר, שלמרות שאדם יודע מראש שלא ימצא חמץ (שהרי כיבד את חדרו בבוקר), בכל זאת יעשה את הבדיקה, כיוון שכל עוד המקום לא הוחזק כנקי מחמץ - חלה עליו החובה לבדוק.
באופן עקרוני, בית שנוקה שלושה ימים קודם והוחזק כנקי מחמץ - יהיה פטור מבדיקה, אך מציאות כזו אינה קיימת בדרך כלל, אלא אם כן עוזבים את הבית, כיוון שבמטבח משתמשים מן הסתם עד היום האחרון, וכך יהיה לברכה על מה לחול. ראוי לכל אדם שלא יפקיע את עצמו מחיוב בדיקה בברכה. 30

'בל יראה ובל ימצא'
הרמב"ם מונה את שני הלאווים, לא יראה ולא ימצא, במניין תרי"ג מצוות. משמע ש'לא יראה' מוסיף על 'לא ימצא' כי אחרת הרמב"ם לא היה מונה אותם כשניים 31 . נראה אם כן, לומר בדעת הרמב"ם, שאם יש לאדם חמץ ברשותו, עובר הוא בלאו של 'לא ימצא', ואם הוא גם רואה אותו, עובר אף ב'לא יראה'.
הרא"ש 32 סובר, ששני הלאוים חופפים (אין מציאות שיעבור רק על אחד מהם ללא השני), אלא שהלאו 'לא יראה' בא לבאר את הלאו של 'לא ימצא', ולהורות, שרק אם יש חמץ במקום הראוי לראייה, כגון בתוך מגירה, עובר ב'בל יראה ובל ימצא', ואפילו אם החמץ אינו נראה בפועל, מפני שלא כתוב 'לא תראה' אלא 'לא יראה' – מספיק שיש אפשרות לראות אותו. אך אם החמץ נמצא בתוך מפולת אבנים ואין בכלל אפשרות לראותו - אינו עובר כלל, 33 לא על 'לא יראה' ולא על 'לא ימצא'. וכן אם לאדם יש חמץ אך הוא אינו יודע היכן הוא, מפורש בתוספות , 34 שאין הוא עובר ב'לא ימצא' כיון שלא נחשב כמצוי אצלו.

מכירת חמץ
בתוספתא מובא 35 (וכך פסקו להלכה הרמב"ם והרא"ש) שאם ישראל וגוי מפליגים בספינה, ויש ליהודי דיסקיא (שק) מלאה כיכרות, ימכרם לנכרי קודם הפסח, ויאמר לו שלאחר הפסח יחזור ויקנה ממנו. (מדובר למשל, בלחם שיכול להחזיק מעמד עשרה ימים, כמשך זמן ההפלגה בספינה.)
כשמוכרים את החמץ לגוי, אין על הישראל המוכר שום אחריות, ואף על פי שהחמץ מונח בבית הישראל, הרי זה כאילו מקומו מושכר לגוי, וזה שלו.
יהודי תימן לא נהגו למכור את החמץ, כי החיים לא הצריכו אותם להשתמש במכירה. אבל באירופה, שהגויים הגבילו את עיסוקם של היהודים, יהודים רבים היו מתפרנסים מייצור ומכירה של משקאות חריפים שהם חמץ גמור, ונאלצו להשתמש במכירת חמץ לפני פסח. לכן יש אריכות גדולה בעניין זה בספרי השו"ת. גם בימינו, מי שיש לו מפעל מזון של חמץ, או המדינה והצבא שיש להם מחסני חרום ויש להם מלאי גדול של חמץ, מוכרחים להסתמך על המכירה.
אמנם ה'תבואות שור' כותב 36 שזה הערמה. לכן למעשה, מי שיש לו כמות גדולה של חמץ ומצבו הכלכלי דחוק, 37 או בעל מפעל שיש לו מלאי גדול - ימכור. אך מי שיש לו קצת מוצרי חמץ - עדיף שיבער.
ראוי לתכנן בכל בית, שבשבועיים שלפני פסח לא יקנו כמויות גדולות של חמץ אלא רק מה שנראה שיאכל לפני פסח, וכך לא יצטרך למכור.

חמץ הנמצא בחו"ל
בשו"ת עונג יום טוב 38 מסתפק לגבי אדם הנמצא במדינה אחת וחמצו נמצא במדינה אחרת, ויש ביניהם הפרשי זמן של כמה שעות; כגון יהודי הנמצא בארץ ישראל ויש לו חמץ באמריקה (ששם הזמן מאוחר יותר בכמה שעות). האם הולכים אחר מקום המצאו של החמץ, או אחר מקום המצאות הבעלים?
מהסברא הפשוטה היה מקום לומר, שהתורה מדברת על בני אדם, וה'חפצא' נגרר אחר האדם. לכן הזמן של איסור חמץ ופקיעתו צריך להיות לפי מקום המצאו של האדם. בדומה לזה, מובא בשם ר' שלמה זלמן אויערבך 39 לגבי אדם שנאלץ לצאת ברכבו בשבת מחוץ לתחום בהיתר, וברכב ישנם חפצים אחרים, הם אינם נאסרים בטלטול כדין דבר שבא מחוץ לתחום, מפני שחפציו של האדם נגררים אחריו; וכיון שהוא יצא בהיתר, לא חל על החפצים איסור טלטול, למרות שיצאו מחוץ לתחום, כיוון שהם בטלים לבעלים. אך בנוגע לחמץ, מסברא בלבד אי אפשר להכריע את דין, כי צריך הוכחות ברורות מדברי חז"ל. וכיון שה'עונג יום טוב' לא מכריע ונשאר בצריך עיון, צריך לנהוג לחומרא.
לפני כמה שנים בא אלי יהודי מאנגליה, ורצה למכור בארץ את חמצו שנמצא באנגליה. לפני החג אין בעיה, מפני שבאנגליה החג נכנס כמה שעות מאוחר יותר; אך במוצאי החג, כשאנחנו קונים בחזרה את החמץ מהגוי, באנגליה עדיין לא יצא החג, מה גם שיש להם יו"ט שני של גלויות. לכן אמרתי לגוי במוצאי החג, שאני קונה ממנו את החמץ, חוץ מהחמץ של אלו, שחמצם נמצא בארצות המערב, שקניית החמץ שלהם תחול רק בעוד יום וחצי; כדי לחוש שמא הולכים אחר מקום המצאו של החמץ ולא אחרי מקום הבעלים.

'טעם כעיקר' באיסור בל יראה ובל ימצא
יש עוד מחלוקת מעניינת בקשר לאיסור בל יראה ובל ימצא. האם האיסור של 'בל יראה ובל ימצא' מקביל לאיסור אכילת חמץ, שכל מה שאסור באכילה מן התורה חייב בביעור (וממילא עוברים עליו ב'בל יראה ובל ימצא'), או לא?
השאלה נוגעת לעניין איסור 'בל יראה ובל ימצא' בדברים שיש בהם רק טעם חמץ ולא ממשות חמץ. נקדים לבאר מושג שישנו בדיני תערובות:'טעם כעיקר' ; כגון איסור והיתר שנתבשלו יחד, ואחר כך סילקו את האיסור, אך עדיין יש בהיתר טעם של האיסור. הגמרא אומרת 40 שטעם הרי הוא כעיקר, כלומר, שטעם האיסור שיש בהיתר, הרי הוא כעיקרו של האיסור, ואף הוא אסור באכילה. ונחלקו הראשונים בדין זה של 'טעם כעיקר', אם הוא מדאורייתא או מדרבנן.
רש"י 41 והרמב"ם סוברים שדין 'טעם כעיקר' הוא מדרבנן.
לעומתם סוברים בעלי התוספות 42 והרא"ש , שטעם כעיקר הוא מדאורייתא, וכך פוסק גם מרן המחבר. 43
ולענייננו, אם אדם בישל חמץ במרק והוציא ממנו את החמץ, למ"ד טעם כעיקר דאורייתא, האיסור לאכול את המרק בפסח הוא מדאורייתא; אך יש לשאול, האם יש חיוב מן התורה גם לבער את המרק קודם הפסח, ועוברים עליו באיסור 'בל יראה ובל ימצא'?
ה'חק יעקב' 44 אומר, שגם לפי פסק המחבר, שטעם כעיקר מדאורייתא, הדברים אמורים דווקא לגבי איסור אכילה, שהתורה אסרה לאכול לא רק את גוף האיסור, אלא גם את טעמו. אבל לעניין איסור 'בל יראה ובל ימצא' אם אין חמץ בעין, רק טעם חמץ - אין עוברים עליו. אולם, כותב המשנה ברורה, שגם איסורי דרבנן חייבים לבער, פן יבואו לאכלם בפסח. ואם כן יש לשאול, למאי נפקא מינה חידושו של החק יעקב, שאין עוברים עליו ב'בל יראה ובל ימצא'?
אלא יש נפקא מינה בחמץ שעבר עליו הפסח. שהרי אנחנו פוסקים להלכה כר' שמעון, שחמץ שעבר עליו הפסח מותר מדאורייתא; אך קנסו חכמים, מפני שעבר על איסור 'בל יראה ובל ימצא', ואסרו את החמץ אפילו בהנאה. אם כן, במקרה של 'טעם חמץ' שעבר עליו הפסח, גם לפי פסק המחבר ש'טעם חמץ' אסור באכילה מן התורה; אם נקבל את חידושו של ה'חק יעקב', הרי שב'טעם חמץ' אין עוברים ב'בל יראה ובל ימצא', ולאחר הפסח יהיה מותר בהנאה. 45
ה'עולת שבת' , 46 לא מקבל את חידושו של ה'חק יעקב', ואומר, שמכיוון שטעם חמץ אסור באכילה מן התורה - ממילא החיוב לבערו אף הוא מן התורה, ועוברים עליו ב'בל יראה ובל ימצא', ואף לאחר הפסח הוא אסור בהנאה.
המשנה ברורה 47 מכריע, שבמקום הפסד מרובה אפשר לסמוך על החק יעקב, ולמכור לנכרי אוכל שיש בו 'טעם חמץ', שעבר עליו הפסח.

איסור אכילת חמץ
נאמר בתורה 48 בעניין חג הפסח: "לא תאכל... חמץ", והרמב"ם פוסק 49 שכל מקום שכתוב "לא תאכל" זה כולל גם איסור הנאה (כגון להאכיל לבהמתו). 50 ואף מי שחולק על אופן לימוד זה בגמרא, 51 מודה שבחמץ כלול גם איסור הנאה, שכתוב "לא יאכל חמץ" 52 - שלא יהיה בו שום היתר המביא לידי אכילה, וכמו שמפרש רש"י, 53 שסתם הנאה היא למטרת אכילה, שבכסף קונים דבר מאכל.
מהרמב"ם 54 משמע, שאין חיוב מלקות על איסור הנאה שלא בדרך אכילה, אך הרמב"ן 55 סובר, שגם על הנאה ישנו חיוב מלקות; ומכל מקום, גם אם אין חיוב מלקות זה איסור תורה. לכן בפסח אין להאכיל חמץ לבהמה של ישראל, ואף לא בהמה של הפקר. 56

איסור אכילת חמץ בערב פסח
איסור אכילת חמץ מן התורה, מתחיל כבר מחצות היום של ערב פסח. והאוכל חמץ באותה שעה עובר בלאו "לא תאכל עליו חמץ". 57 ובזמן שאסור באכילה אסור גם בהנאה. חז"ל עשו סייג לתורה ואסרו לאכול חמץ עוד שעתיים לפני חצות היום, כי חששו שמא אדם יטעה ביום המעונן, ויחשוב שעדיין לא חצות, ולמעשה כבר הגיע חצות; ובהנאה אסרוהו שעה אחת קודם חצות. השעות הללו הן שעות זמניות.
סוף זמן אכילת חמץ הוא כשעתיים לפני חצות, וכיוון שאנו הולכים לפי שעות זמניות צריכים לברר בכל שנה מתי בדיוק סוף הזמן.

חלב מבהמה שאכלה חמץ
בהמה של גוי האוכלת חמץ, או בהמת ישראל שעברו והאכילוה חמץ בפסח, האם חלבה יהיה מותר בשתייה? כותב הישועות יעקב, 58 שכיון שקי"ל ש'זה וזה גורם מותר', והבהמה, מן הסתם, בנוסף לחמץ אכלה עוד משהו, לכן אף אם עברו והאכילוה חמץ, החלב לא נאסר. 59 כיום מקפידים שלא להאכיל חמץ לבהמות ולעופות, כבר שבועיים קודם הפסח; מה גם שספק גדול אם בכלל יש חמץ בתערובת שהבהמות אוכלות, בדרך כלל זה רק תירס. מכל מקום, אם הבהמה אכלה רק חמץ, אסור לשתות את החלב שלה, כיוון שבזה יש הנאה מן החמץ.


תערובת חמץ
בתערובת חמץ ישנה חומרא מיוחדת מדברי חכמים, שאנו לא מוצאים כמותה בכל שאר האיסורים שבתורה.
בכל איסורי תורה ישנו כלל: 'בטל בשישים' - אם דבר איסור נפל להיתר, ויש בהיתר פי שישים כנגד האיסור - האיסור בטל בששים. 60 לדוגמא, חתיכת נבלה שנפלה למרק, אם יש שישים כנגדה - המרק מותר. דין זה נוהג בכל האיסורים חוץ מאיסורי עבודה זרה, שבגלל חומרתם - תערובת מין במינו (דווקא) אוסר אפילו במשהו. כגון כוס של יין נסך שנתערבה בחבית גדולה של יין - אפילו אם יש כנגדו פי חמש מאות, אוסר את כל החבית. אבל אם כוס של יין נסך נפל לחבית של מים (מין בשאינו מינו) אם יש במים שישים כנגד היין, הכל מותר בשתייה.
בחמץ בפסח יש חומרא מיוחדת שחז"ל החמירו, שחמץ בין במינו בין שלא במינו אוסר את תערובתו במשהו! 61
כשהתורה אמרה שאסור לאכול חמץ, היא אסרה גם חמץ בתערובת, אך רק כאשר טעם החמץ מורגש, אבל אם טעם החמץ התבטל (לפי כללי הביטול) - אין הדבר אסור מן התורה. אולם חכמים החמירו ואסרו זאת.

ונחלקו הראשונים בטעם האיסור.
רש"י 62 והרא"ש 63 סוברים, שכיון שחמץ בפסח איסורו חמור, שהאוכלו חייב כרת, וכן שזה דבר שלא בדילי אינשי מיניה כוליה שתא – לכן החמירו חכמים באיסורו, ואסרו תערובתו במשהו. לשיטתם צריך את שני הטעמים, כי אם נאמר רק בגלל שיש בזה איסור כרת, גם בחֵלב ודם יש איסור כרת, ואעפ"כ בתערובת דינם כמו כל האיסורים.

הרמב"ם מפרש 64 את טעם החומרא בתערובת חמץ, על פי היסוד 65 : "דבר שיש לו מתירין - אפילו באלף לא בטיל" (מדרבנן). ולכן, כיוון שמן התורה חמץ הוא דבר שיש לו מתירין, שחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה (לפי מה שאנחנו פוסקים כאן כר' שמעון), ובתערובת הוא מותר לאחר הפסח אף מדרבנן, חל עליו הכלל ש'אפילו באלף לא בטיל'. אמנם יש לשאול, הרי דין זה של "דבר שיש לו מתירין - אפילו באלף לא בטיל", הוא דווקא בתערובת מין במינו, אך בתערובת מין בשאינו מינו, הלוא פוסק הרמב"ם שיש ביטול; ואם כן מה ראו חכמים להחמיר בתערובת חמץ בפסח אף במין בשאינו מינו? ויש לומר, היות והתורה כתבה במפורש "כל מחמצת לא תאכלו", 66 וחז"ל דרשו מכאן 67 'כל מחמצת' - לרבות תערובתו, לכן החמירו חז"ל גם שלא במינו. מה שאין כן בשאר תערובות של דבר שיש לו מתירים, שרק מין במינו אינו בטל, כיוון שלא כתוב לאו מפורש לתערובת.

וצריך להסביר מהו שורש מחלוקת רש"י והרמב"ם.
לענ"ד נראה לומר כך, הרי הרמב"ם 68 סובר, שחיוב כרת על אכילת חמץ זהו דווקא בחמץ בעין, אך הריבוי לאסור תערובת חמץ זה רק ללאו ולא לכרת, ואף אם יש כזית בכדי אכילת פרס 69 אין חיוב כרת. 70 לכן הרמב"ם אינו יכול לפרש את החומרא בתערובת חמץ כמו רש"י והרא"ש, שהיא בגלל איסור כרת, כיוון שהוא סובר שחיוב כרת יש רק על חמץ בעין ולא בחמץ על ידי תערובת. אבל רש"י ורא"ש סוברים, שהאוכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס נחשב כאילו אוכל איסור בעין ממש, וכיון שזה נחשב גופו של איסור, אפשר להשתמש בסברא שהחמירו מכיוון שיש כאן חיוב כרת.
המרדכי סובר, שהכלל של 'דבר שיש לו מתירין' זה דווקא אם הוא יהיה מותר ללא הגבלת זמן, אך אם לאחר זמן יחזור לאיסורו הראשון - אינו נחשב כ'דבר שיש לו מתירין'. לכן חמץ בפסח אינו דבר שיש לו מתירין, כיוון שאם ישהו אותו עד שנה הבאה יחזור לאיסורו הראשון. אפשר לומר שכך סובר הרא"ש, ולכן אינו יכול לסבור כרמב"ם.
אחת הנפק"מ בין שיטת הרא"ש לשיטת הרמב"ם תהיה, בתערובת חמץ שנתערבה בערב החג לאחר חצות היום. לשיטת הרא"ש, שאסרו תערובת חמץ מפני שיש בו כרת, אפילו אם נאמר שיש איסור לאו באכילת חמץ כבר מחצות 71 - לכו"ע כרת אין בו. לכן לא תאסר תערובתו במשהו, אלא בשישים. ואילו לרמב"ם האומר, שסיבת האיסור במשהו היא מדין 'דבר שיש לו מתירין', גם בערב פסח אחר חצות יאסר במשהו, שהרי אם ימתין עד אחרי החג התערובת תהיה מותרת.
המחבר 72 מכריע כשיטת הרא"ש, שתערובת חמץ בערב פסח אחרי חצות לא אוסרת במשהו, אלא האיסור בטל כשאר איסורים.
תערובת חמץ אוסרת במשהו כשנתערב בפסח, ולדעת הרמב"ם היא אוסרת תערובתה אפילו בהנאה ולא רק באכילה. הראב"ד 73 חולק ואומר, שבשביל לאסור בהנאה במשהו צריכים להתקיים שני תנאים: גם דבר חשוב, וגם דבר שאוסר תערובתו במשהו; וחמץ בפסח אינו דבר שבני אדם מחשיבים, ולכן תערובת חמץ נאסרת רק באכילה ולא בהנאה. המחבר 74 מכריע כהרמב"ם שנאסר אפילו בהנאה.

לפי זה, לכאורה, יש מקום לחומרא שיש נוהגים שלא לשתות ממי כנרת בפסח, מפני שאולי מאן דהוא השליך לכנרת חמץ, ונאסר הכל במשהו. אלא, שזה אינו, מפני שגם דברים שאוסרים תערובתם במשהו, הני מילי בתלוש כגון בחבית או מיכל מים, אך אם נפל חמץ למים חיים מחוברים לקרקע, לזה אין שם תערובת. כך פוסק הריטב"א 75 לגבי נכרי ששפך קנקן של מים שניסך לעבודה זרה, לתוך באר מים של ישראל - שאינו אוסר; מכיוון שכל האיסור של תערובת הוא בתלוש, אך במחובר לית לן בה. לכן מצד הדין מותר לשתות ממי הכינרת ללא חשש.

כל מה שאמרנו שהחמץ אוסר את תערובתו במשהו, דווקא אם נתערב בפסח עצמו, אך אם נתערב לפני פסח, כיון שהתבטל, לדעת רוב הראשונים איננו חוזר ונעור. נמצא שאם כוס בירה נשפכה לתוך חבית מים לפני פסח ונתבטל כדיני ביטול, יהיה מותר לשתות מים אלו בפסח.

אמנם הרמב"ם 76 מחמיר וסובר שהאיסור חוזר ונעור, והמחבר 77 הזכיר את דעתו אך לא פוסק כמוהו, אלא כרוב הראשונים, שחמץ שנתערב לפני פסח לא חוזר ונעור אף יבש ביבש. 78 , 79
הרמ"א אומר, שיש חילוק בין לח בלח ובין יבש ביבש. לח בלח שנתערב, כיון שהחמץ אינו ניכר בפני עצמו, נתבטל ואינו חוזר ונעור. אבל יבש ביבש, כגון מצת חמץ שנתערבה במצות של פסח, כיון שהיא עומדת בפני עצמה (אף על פי שאין יודעים איזו היא) יש בזה חשיבות עצמית – חוזר ונעור בפסח, ואסור.

אכילת מצה בערב פסח
המחבר והרמ"א 80 מזכירים את הדין מהירושלמי 81 , שלא לאכול מצה ביום י"ד. המשנה ברורה מביא 82 מנהג, שלא לאכול מצה כבר מר"ח ניסן. אמנם שיטת בעל המאור והרא"ש 83 , שמה שמובא בירושלמי שלא לאכול מצה בערב פסח, הכוונה מזמן שיש איסור אכילת חמץ, כלומר מחצות, אבל בבוקר מותר; אך להלכה לא פוסקים כך. אבל מצה שאין יוצאים בה ידי חובה בליל הסדר, כגון מצה עשירה, שלדעת רוב הפוסקים אי אפשר לצאת בה ידי חובת אכילת מצה, מותר לאוכלה בערב פסח בשחרית. אמנם לדעת המהר"ל, גם מצה עשירה אין לאכול בערב פסח.
בצבא מכשירים את המטבחים מחמץ כמה ימים לפני פסח, ובערב פסח יש רק מצות; אבל חייל יכול במשך יום אחד לא לאכול דגן אלא דברים אחרים. אמנם, בערב פסח שחל בשבת, כשאין ברירה, יסמוך על שיטת הרא"ש ובעל המאור, ויאכל מצה בשחרית לסעודת שבת.

מצרכים שיש בהם חשש חמץ
קמח
בדרך כלל, סתם קמח נטחן מחיטים ששטפו אותם במים לפני הטחינה. את הקמח למצות של פסח כמובן שלא שוטפים. אמנם, כדי שגרגיר חיטה יחמיץ צריך לשהות זמן מסוים ולהתבקע, לכן גם בסתם קמח החשש שיהיה חמץ הוא רחוק, מפני שלאחר השטיפה מזרימים אוויר חם לייבש את הגרגירים. לכן, מי שיש לו סתם קמח - יחמיר למכור אותו, אך אינו חייב לבערו.
תבלינים
תבלינים אינם חמץ, אלא אם כן כתוב שיש בהם דגן. תבלינים חריפים שאין בהם תערובת אין צורך למכור, אך תבלינים שיש בהם תערובת ולא יודעים מה מרכיביה, צריך לחשוש שמא מעורב בהם חמץ, לכן יש למוכרם.
גם תבלינים טחונים שכתוב עליהם שהם 100% טהור - אי אפשר לסמוך על כך, אלא יש לברר את כשרותם לפסח; אך סתם תבלינים שלמים וודאי שאין בהם חשש חמץ, הרי יהודי תימן, לדוגמה, טוחנים לעצמם פלפלים וכד', ומשתמשים בהם בפסח.
בכמון יש חשש שגדל עם חטה, לכן יש לברר את המציאות וההשגחה (כאשר קונים בשקיות סגורות); אפילו אם קונים גרגירים שלמים.
תבלינים שאינם נאכלים בפני עצמם, אין הם בכלל גזירת קטניות, ואין לחשוש לזה. ערוך השולחן כותב בעניין קטניות, שכל מקום שיש ספק בדבר יש להקל בזה, כי זו חומרא.
תכשירי ניקוי וקוסמטיקה , אף אם יש בהם מרכיבי חמץ - אינם צריכים כשרות לפסח, כיון שאינם ראויים אפילו לכלב.

תרופות
כדורים ותרופות מרות שאינם טעימות כלל, משום כך פוקע מהם איסור חמץ, גם אם יש במרכיביהם חמץ. מה גם שעיקר בעיית החמץ שיש בדרך כלל בתרופות הוא העמילן, ובתרופות המיוצרות בארץ משתמשים בעמילן מתירס שהוא יותר זול, ולא בעמילן של דגן המיובא מחו"ל. לכן, חולה שחייב ליטול תרופה בהוראת רופא, אין כאן 'אחשביה' ואין להחמיר.
גלולות וסירופים מתוקים צריכים הכשר לפסח, וכן ויטמינים צריכים הכשר לפסח. (כל שנה מתפרסמת רשימת התרופות הכשרות לפסח, מטעם קופות החולים.)
כל התרופות שהן לשימוש חיצוני בלבד (משחות וכד') אינן טעונות הכשר לפסח.
לגבי איסור השהיה בבית במשך חג הפסח, בוודאי שאין בעיה בתרופות שאינן טעימות.

מצה עשירה (עוגיות שנעשות מקמח ומי פירות)
בעדות אשכנז נוהגים שלא לאכול מצה עשירה, אפילו אם ידוע בוודאות שנילושה במי פירות בלבד ללא תוספת מים. לגבי עדות הספרדים - הרב מרדכי אליהו פרסם לפני כמה שנים, שיש חשש גדול במצה עשירה [הנמכרת כיום] שמלבד 'מי-פירות' שאין בעיה עם זה לפי שיטת רש"י (כשזה מאה אחוז ללא מים), מכניסים לתוך המצה העשירה גם חומרי התפחה שונים, ומחקרים מראים שזה מזרז את תהליך ההחמצה, למרות שזה בלי מים. לכן מי שיש בו יראת שמים שלא יאכל מה שנקרא היום 'מצה עשירה'. מה גם, שלהשתמש בבצק רק עם מי פירות או יין אמיתי ללא מים העלות היא גבוהה מאוד, לכן קשה להאמין שאין בזה בכלל מים. מי שיש לו מוצר כזה בבית - צריך למכור לנכרי קודם הפסח, מפני שיש דעות שזה חמץ גמור.
לאחר הפסח אין לחשוש לקנות מצה עשירה מחנות (גם אם בעל החנות לא מכר את זה).

מצה שרויה (גבראקט)
החשש במצה שרויה הוא, שמא בתוך המצה האפויה נשאר קצת קמח, ואם נשרה את המצה במים הקמח עלול להחמיץ. השערי תשובה 84 כותב, שהחשש הוא דווקא ברקיקים קצת עבים, אבל ברקיקים דקים כמו המצות המצויות היום אין מקום לחשוש. רק במצות של יהודי תימן שהן עבות כמו פיתות יש מקום להחמיר בשרויה, אך מצד הדין כל דבר לאחר שנאפה אין צורך להחמיר. כמו כן, מי שמטביל את המצה ומיד אוכל, גם אם נשאר קצת קמח לא אפוי הרי ברור שלא עבר זמן של חימוץ, אם כן אין מקום לחשוש. עדיף להחמיר לא לשרות על אדמת ניכר ולא להחמיר ב'שרויה'.

הכשרת כלים
לפני שמכשירים כלי לשימוש בפסח, צריך להשהות אותו עשרים וארבע שעות קודם ההגעלה, ורק לאחר מכן להכשירו. ההכשרה צריכה להיות בזמן שהמים מבעבעים, יש לנו כלל בהגעלה 'כבולעו כך פולטו' באותה מידת חום שהדבר בלע כך הוא גם יפלוט. הכלי שמרתיחים בו את המים להכשרה, אינו צריך להיות מיוחד לפסח. אין שום בעיה להרתיח מים בכלי רגיל, אך יש להקפיד שהכלי לא יהיה בן יומו, שבעשרים וארבע שעות האחרונות לא בישלו בו חמץ.
שיש וכיור - שיש נקי שאין בו חריצים, הכשרתו על ידי עירוי מים רותחים. אם קשה להכשיר על ידי עירוי יש לכסות את השיש בנייר כסף.
שיש שלא מניחים עליו דברים חמים אינו צריך הכשרה, אלא די לנקותו.
הכלי שבו מרתיחים מים לעירוי אינו צריך להיות מיוחד לפסח, אך יש להקפיד שהכלי אינו בן יומו, שבעשרים וארבע שעות אחרונות לא בישלו בו חמץ.
קומקום חשמלי שמשתמשים בו במשך כל השנה, אין צריך הכשר מיוחד לפסח, מכיוון שהוא מיועד להרתחת מים בלבד. די לנקותו היטב ואפשר להשתמש בו בפסח.
מיחם חשמלי - דינו כמו קומקום, אלא אם כן רגילים להניח דברים לחימום על מכסה המיחם, כגון פיתה או בורקס וכד', ואז יש להגעיל את המכסה, או להכשירו על ידי עירוי; אבל המיחם עצמו אין צריך הכשרה.
רשת של תנור - אם הניחו עליו חמץ ישירות - צריך ליבון.
כיריים חשמליות - מנקים אותם, ואחר כך מדליקים לכמה דקות.
מיקרוגל - יש לנקותו היטב, ולאחר מכן להרתיח בתוכו ספל מים עד שיעלו אדים. אך אם הניחו חמץ ישירות על הצלחת - יש לשים צלחת אחרת או לכסות אותה עם משהו מפריד.

קטניות בפסח
קהילות יהודי אשכנז וכן חלק מקהילות צפון אפריקה (מרוקו ואלג'יר), קיבלו על עצמם את החומרא שלא לאכול קטניות בפסח.
אחת הסיבות לחומרה זו היא, שבאותם שקים שהיו מאחסנים גרגרי דגן אחסנו גם קטניות, וכך היו גרגירי הדגן היו מתערבים בקטניות; ואם יחמיץ אפילו גרגיר אחד של דגן - הכל נאסר, מפני שבפסח תערובת נאסרת במשהו, לכן הם החמירו בקטניות שלא לאוכלם כלל בפסח.
אבל צריך להדגיש, שהחומרה בקטניות היא דווקא כשבאו במגע עם מים, אבל אם הם לא באו במגע עם מים לא נאסרו. כמו חיטה עצמה שלא באה במגע עם מים לא יכולה להחמיץ ומותרת, הרי בזמן הגמרא אכלו קליות חיטים בפסח. כמו כן, מותר לקלות קטנית יבשה כמות שהיא ולאכול. היום יש מכונה אשר קולה גרגירי תירס ללא שום נוזל, לכן מותר לאכול את זה בפסח גם לאשכנזים.
כמו כן, כל קיטנית שהיא עדיין בשרביט (תרמיל) זה נחשב בגדר של ירק ולא קטנית, ומותר לאכול לפי כל השיטות, אני קונה פול בתרמיל במיוחד לפסח, כדי להראות שזה לא קטנית ומותר לאכלו בפסח.
כוסמת שייכת למשפחת הקטניות וברכתה בורא פרי האדמה, וזה לא מה שמוזכר במשנה 85 'כוסמין' שהם מחמשת מיני דגן.
קינואה זה ממשפחת הקטניות, אך היות וזה הובא לאחרונה מדרום אמריקה ולא היה בזמן גזירת קטניות, אין להחמיר בזה, וניתן לאכול.
חטיף 'במבה' עשוי מתירס שהוא קטניות, ולכן אסור בפסח; אך אם הוא עשוי רק מחמאת בוטנים ללא תירס - מותר, מפני שבוטנים מותרים גם למי שמחמיר בקטניות. 86

נישואין בין עדות לעניין אכילת קטניות
אישה צריכה לנהוג כמו מנהגי עדת בעלה.
בפסיקת ההלכה, יש פסיקה של חכמי אשכנז ויש פסיקה של חכמי ספרד, אף אחד לא יכול לומר שאיתו האמת המוחלטת והשני טועה. אנחנו לא יודעים, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. בזמננו אין סנהדרין לכן כל אחד קיבל על עצמו לנהוג כך.
לדוגמא, לפני כמאה שנה אם יהודי אשכנזי עלה לא"י בתור פרט, והתיישב בין יהודים יוצאי ספרד, ואין בדעתו לחזור לקהילה שלו, הוא צריך לנהוג כמותם בין לקולא ובין לחומרא. אך אם עולה קבוצה שלמה, כמו תלמידי הגר"א שעלו, לא שייך שהם יתבטלו למנהגי המקום, כל עדה צריכה לשמור על המנהגים שלה.
לפי השקפה של תורה, אישה שבונה בית, מתחתנת על מנת שהבית יתקיים, ואין לה מחשבות לחזור לבית אביה, לכן ברגע שהתחתנה עם איש מעדה אחרת, היא מקבלת על עצמה את מנהגי עדת בעלה, ואינה צריכה התרת נדרים. לכן אשה אשכנזיה שהתחתנה עם איש מעדות המזרח יכולה לאכול קטניות, וכן להיפך.
מי שמחמיר בקטניות יכול להתארח אצל מי שאוכל קטניות, רק שאת הקטניות עצמן לא יאכל. ואפילו מאותו תבשיל שהתבשל עם קטניות יכול לאכול, חוץ מהקטניות עצמם שאותם לא יאכל. בוודאי שאסור לגרום לסכסוכי משפחה בגלל חומרת הקטניות. אמנם מידת חסידות שלא לאכול גם מכלים שבלעו טעם קטניות, אך גדול השלום, ואם יגרום הדבר לאיבה, בכך שימנע מלהתארח, לא יחמיר.
גם לפני גיל בר מצווה, אם אין הכרח שהילד יאכל קטניות, צריך לחנכו שלא יאכל. אך אם רואים שהילד מאוד מאוד רוצה, עד גיל בר מצווה לא צריך להחמיר על ילדים. ילדים קטנים שאוכלים דייסת אורז וזה המזון שלהם - ברור שאין להחמיר, אלא יש לייחד לכך כלי מיוחד, שבו תבושל דייסה זו בלבד.

שמן קטניות בפסח
כאמור, איסור קטניות חל דווקא אם בהכנתם באו במגע עם מים. דבר שלא בא במגע עם מים אינו נאסר בגזירת הקטניות. אולם, שמנים המופקים מקטניות, שבתהליך הייצור הושרו במים יאסרו. לדוגמא: שמן שומשום, אם כבשו את השומשום בכבישה קרה ולא השרו את הגרגירים במים לפני הסחיטה - אין לאסור את השמן. לפעמים קשה לדעת איך היה תהליך הייצור, אבל אם יודעים שזה נעשה ללא מגע מים - מותר.

שמן סויה
א. יש מגדולי הפוסקים 87 שאומרים, שאותם סוגי קטניות שלא היו ידועות לרבותינו לפני 800 - 700 שנה בזמן גזירת הקטניות, ממילא אינם בכלל הגזירה ומותרים באכילה. מה שהם לא קיבלו על עצמם אין להחמיר בזה. פולי סויה הובאו לאירופה לפני קרוב למאתיים שנה, לכן עליהם לא חל האיסור, כמו בוטנים.
ב. גם אם נאמר שסויה נכללת בגזירת קטניות, לפי הידוע, כבישת הסויה נעשית ללא שרייה מוקדמת במים. רק לאחר שכבר נסחט והפך לשמן, המשך העיבוד נעשה עם מים, לכן אין להחמיר בשמן סויה.
בימינו, על הרבה מוצרים כגון מעדני חלב וממתקים כתוב 'לאוכלי קטניות'. לרוב, בגלל שהכניסו קצת שמן סויה שהוא הזול ביותר. אבל כאמור שמן סויה מותר בפסח, וגם אם נאמר שזה נחשב קטניות הרי ברור שזה התבטל בשאר מרכיבי המוצר לפני פסח ומותר.
יש עוד שמנים שניתן להשתמש ללא חשש: שמן זית, כותנה, חריע, קנולה, דקלים, שמן חמניות (גם את החמניות לא משרים במים לפני הכבישה).

משך זמן אכילת פרס
יש לאכול את הכזית מצה תוך חמש דקות. יש שמחמירים שכזית זה מצה שלימה וכדי אכילת פרס זה שתי דקות, ובהתחלה צריך לאכול שני כזיתות, דהיינו לאכול שתי מצות תוך שתי דקות חומרא על חומרא – זו סכנת נפשות! בגמרא מובא 88 שמי שעושה כקולי בית שמאי וכקולי בית הלל - הרי זה רשע, ומי שעושה כחומרי בית הלל וכחומרי בית שמאי - עליו נאמר "והכסיל בחושך הולך".
שתיית ארבע כוסות - צריך לשתות רביעית תוך ארבע שניות.



^ 1 לפי הרמב"ם, מצוה זו נלמדת מהפסוק: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים".
^ 2 שמות יב, טו.
^ 3 פסחים ה.
^ 4 פסחים כא.
^ 5 פסחים ד:
^ 6 חידושי הרמב"ן על פסחים, שם.
^ 7 הלכות חמץ ומצה ב,ב.
^ 8 ראב"ד. מובא בריטב"א סוכה לד.
^ 9 כגון: אדם הנוטל אתרוג של ערלה (האסור בהנאה) הוא לא יוצא ידי חובה. וכך מסביר רש"י במסכת סוכה לה. מכיוון שכתוב "ולקחתם לכם..." דבר של איסורי הנאה לא קרינן ביה 'לכם', התורה הפקיעה ממנו את הבעלות, אך על האיסור הוא עובר.
^ 10 הלוא אין איסור בעצם ראיית חמץ שאינו שלך בפסח. יש דעות שאפילו אם זה פת חמה המפיצה ריח מותר ליהנות מריח זה, זה לא חמץ שאסור בהנאה.
^ 11 שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו אע"פ שאינו ברשותו. (כדברי הגמרא בפסחים ו:)
^ 12 שיטות ראשונים המובאות ברא"ש פרק ראשון דפסחים סי' ד.
^ 13 הלכות חמץ ומצה פ"ד ה"ד.
^ 14 פסחים ד: תוד"ה מדאורייתא.
^ 15 פסחים ה:
^ 16 ברייתא במסכת ע"ז סג:
^ 17 כך משמע ברמב"ם ריש הלכות זכייה ומתנה.
^ 18 לפני שעה שישית, שכן שיטת רש"י בפסחים כ"ח: ד"ה 'ומשעה'; ובב"ק כ"ט: ד"ה 'משש שעות ולמעלה' היא, שמחצות עוברים על בל יראה, וכך הבין הראב"ד בדעת הרמב"ם.
^ 19 פסחים י"ב: תוד"ה אימתי.
^ 20 יש ראשונים (וכן דעת הרמב"ם) שסוברים שעל "בל יראה ובל ימצא" עוברים כבר מחצות, אך לעומתם סוברים הראב"ד (עיין חמץ ומצה א,ח) והתוספות ועוד ראשונים, שרק העשה של תשביתו מתחיל בחצות, ואילו איסור 'בל יראה ובל ימצא' נלמד מהכתוב "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" ולא לפני כן.
^ 21 בשנים הקודמות, כשהגויים היו רוצים להכניס מישהו למעצר מנהלי, היו מכניסים אותו לתוך בור עמוק, ובבור אין אור יום. אז איך הם ידעו מתי זה יום ומתי זה לילה, לעניין קריאת שמע ותפילה? אומר הנצי"ב: היה להם נר להדליק בבור, וע"י ההלכה שאור הנר בלילה מבהיק יותר מאשר ביום, ידעו גדולי ישראל להבחין מתי זה יום ומתי זה לילה, כך ידעו מתי להניח תפילין ומתי חל שבת.
^ 22 הר צבי או"ח א' סי' קמ"ג.
^ 23 ובאופן זה יוצא, שגם בדק את החמץ בביתו, וגם מקיים את מצוות חכמים בבדיקת חמץ בליל י"ד.
^ 24 פסחים ב.
^ 25 הבדיקה היא דווקא למאכלים שהמוסד קונה, ולא על החמץ השייך לעובדים או לתלמידים.
^ 26 חק יעקב סי' תל"ו ס"ק יז.
^ 27 או"ח סי' תל"ג סע' יא.
^ 28 חכמת שלמה על השו"ע שם.
^ 29 מעיקר הדין, ועל זה סמכו שלא לדקדק בבדיקה במקומות אלה.
^ 30 כמבואר בשו"ת חתם סופר.
^ 31 הרמב"ם סובר: 'לאו' שנאמר פעמים בתורה על אותו נושא לא רק שלא מונים אותו כשניים אלא אפילו לא לוקין עליו פעמים. למשל אם בתורה כתוב פעמים "לא תאכל כל נבלה" אם אדם יאכל כזית נבלה הוא לא ילקה עליו פעמים, זאת אומרת לא מבעיא למניין המצוות שזה לכולי עלמא שלא מונים פעמים אלא גם לעניין מלקויות. רש"י (שמות לד, כג) והרמב"ן חולקים על זה, וכך גם בגמרא לעניין אכל פוטיתא לוקה וכו'. רש"י מונה שני לאוין מאותו נושא.
א"כ לשיטת הרמב"ם מדוע נכתב לאו אחד פעמים? לדעת הרמב"ם, בכפילות הלאוין יש נפק"מ כלפי שמיא, לאו שנכפל בתורה כמה פעמים - העונש בדיני שמים יותר חמור, אבל בדיני אדם אין לוקים פעמים. זה מחלוקת ידועה וגדולה בין הראשונים. שאלה: משמע שהרא"ש מונה גם לאוין חופפים? תשובה: לפי הרא"ש זה באמת לאוין חופפים, אך אין לנו מניין המצוות של הרא"ש. לכאורה, אם הוא יקבל את העיקרון של הרמב"ם שלא מונים שני לאוין זהים כשניים, הרי שלא ימנה כאן שניים. לכאורה לדעת הרא"ש, הלאו של 'בל יראה' מבאר את הלאו של 'בל ימצא', והם כשני לאוין זהים.
^ 32 פסחים פ"א סי' ט.
^ 33 רק שמדרבנן צריך לבטלו בליבו.
^ 34 פסחים כא. ד"ה ואי אשמעינן.
^ 35 פסחים פ"ב הל' ו-ז.
^ 36 חידושי תבואות שור פ"ב דפסחים.
^ 37 במצב הכלכלי הקשה של היום, אפשר לומר, שחמץ בשווי של כמה מאות שקלים, נחשב לאדם פרטי כהפסד גדול.
^ 38 או"ח ס' לו.
^ 39 שש"כ פרק מ הערה קלו.
^ 40 חולין צח: הגמרא אומרת את זה לגבי קדשים, שטעמו הרי הוא כמו ממשו; ונחלקו הראשונים, אם גם בשאר איסורים (בחולין) הדין של 'טעם כעיקר' הוא מן התורה.
^ 41 חולין צח: ד"ה "לטעם כעיקר".
^ 42 חולין שם, תוד"ה רבא אמר.
^ 43 יו"ד סי' צ"ח סע' ב.
^ 44 סי' תמ"ב ס"ק א.
^ 45 אמנם לגבי אכילה כותב המשנה ברורה: "אפשר שכדאי להחמיר".
^ 46 הובא במשנה ברורה סי' תמ"ב, ס"ק א.
^ 47 סי' תמ"ב ס"ק א; ע"ש.
^ 48 דברים טז, ג.
^ 49 הלכות מאכלות אסורות פ"ח הל' טו.
^ 50 וכן כל רווח שמגיע לאדם ע"י החמץ - נחשב כהנאה מן החמץ.
^ 51 פסחים כא: מחלוקת חזקיה ור' אבהו.
^ 52 שמות יג, ג.
^ 53 בפסחים שם.
^ 54 הל' מאכלות אסורות פ"ח הל' טז.
^ 55 בספר המצוות בשרשים.
^ 56 שו"ע או"ח סי' תמ"ח ס"ו, ומשנ"ב שם ס"ק כח.
^ 57 דברים טז, ג. פסוק זה נאמר בעניין קרבן פסח, ומשעת הקרבת קרבן פסח יש איסור אכילת חמץ. זוהי דעת הרמב"ם (הל' חמץ ומצה א, ח); אולם לדעת התוספות (פסחים כח: ד"ה רבי שמעון), אינו עובר בלאו, אלא רק מבטל מצוות עשה של 'תשביתו'.
^ 58 מובא במשנה ברורה סי' תמ"ח ס"ק לג, שעה"צ פו.
^ 59 אך בוודאי שיש איסור לבוא ולהאכיל חמץ לבהמה (אפילו בתור תוספת), כיוון שהוא אסור בהנאה.
^ 60 חולין צח.
^ 61 פסחים ל.
^ 62 פסחים כט: ד"ה שלא במינו.
^ 63 רא"ש מסכת ע"ז פ"ה סי' ל.
^ 64 הל' מאכלות אסורות ט"ו, ט.
^ 65 ביצה ג:
^ 66 שמות יב, כ.
^ 67 רש"י שם, בשם המכילתא.
^ 68 הל' חמץ ומצה א,ו.
^ 69 זוהי הגדרה של אחוז מסוים בתערובת מאכלים, שעדיין יש בו חשיבות. לרמב"ם הסובר ששיעור פרס הוא שלוש ביצים, וכל ביצה שיעורה יותר משלושה זיתים; יחס התערובת הוא קצת פחות מאחד לתשע. (ראה הל' חמץ ומצה א, ו). לרשב"א הסובר שכזית שיעורו אחד מארבע בביצה, ופרס שלושה ביצים (תורת הבית הקצר ז:) זה יכול להיות אחד משתים עשרה. לתוס' שסוברים שכזית הינו חצי ביצה (יומא פ. ד"ה ושיעורו) ופרס שיעורו ארבע ביצים, שיעור כזית הוא אחד משמונה בפרס.
^ 70 לפי חלק מהשיטות, אם יש כזית בכדי אכילת פרס זה נחשב כאילו אדם אכל את האיסור בעין.
^ 71 הרמב"ם סובר שיש לאו מחצות ואילך.
^ 72 סי' תמ"ז ס"ב.
^ 73 שו"ת הראב"ד סי' קמב.
^ 74 סי' תמ"ז, א.
^ 75 בפירושו למסכת ע"ז, ריש דף עג.
^ 76 הלכות חמץ ומצה פ"ד, הל' יד, ומ"מ שם.
^ 77 סי' תמ"ז, ד.
^ 78 להבנת שורש מח' רמב"ם והשו"ע ראה בשיעור 'חוזר ונעור בפסח'.
^ 79 בשו"ת עונג יו"ט (סי' ד) לגבי דיני ביטול ברוב, אומר העונג יו"ט יסוד; שכל מה שאנו אומרים ביטול ברוב, זה דווקא לבטל שם איסור, כגון בשר נבלה שנתערב אם בשר שחוטה, אנו אומרים שאם יש רוב היתר אז שם האיסור מתבטל מהנבלה, אבל להחיל שם חיובי, רוב לא יכול לעשות.
לפי יסוד זה ישנה שאלה לנידון דידן: כשנתערבה מצת חמץ במאה מצות כשרות, האם אדם יוכל לצאת ידי חובת מצת מצווה במצה מן התערובת? תשובה: למ"ד שצריך מצה לשם מצווה (שיטת רש"י - עיין שיעור 'ליל הסדר'), כיוון שיש לנו וודאי מצה אחת שאינה לשם מצווה, ואם נתיר את המצות נצטרך גם להחיל עליה שם 'מצת מצווה', ואת זה רוב לא יכול לעשות. לכן למ"ד זה, יהיה מותר לאכול את המצות בפסח, אך לא בתור מצת מצווה. ולמ"ד השני (הרמב"ם), שאין צורך באפיית המצה לשם מצווה, יכול לצאת ידי חובה גם במצות התערובת.
^ 80 סי' תע"א ס"ב.
^ 81 פסחים פ"י ה"א.
^ 82 סי' תע"א ס"ק יב.
^ 83 רא"ש פרק אלו עוברין סי' ז.
^ 84 או"ח סי' ת"ס ס"ק י'.
^ 85 חלה א, א.
^ 86 עיין אגרות משה או"ח ח"ג סימן סג.
^ 87 אגרות משה, שם.
^ 88 חולין מג:
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il