בית המדרש

  • פרק ד'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רבקה בת צילה

אהבת ישראל פסקה ג

כיצד ניתן לאהוב מצד אחד, ולבקר בכל העוצמה והחריפות מצד שני?

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

סיון תשס"ח
7 דק' קריאה
האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך.


על פניו יש כאן התנגשות בין שני עקרונות: האחד, שהפרק כולו מדבר עליו - אהבת ישראל והעבודה הגדולה של סניגוריה ולימוד זכות; והשני, שהוא נחלת כל אדם בליבו ובנפשו - החופש הפנימי לבקר, והרצון לא להיות צבוע, לא לעצום עיניים לנוכח פגמי המציאות ולא לחיות בשקר, אפילו אם מטרת השקר טובה. לכן לא מדובר כאן על ביקורת במשורה, הנובעת מתוך ריסון פנימי, אלא על בקורת חפשית , שאין בה שום טיוח. חידושו של הרב הוא, שהננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך. למרות מה שנדמה במבט ראשון, לא רק שביקורת כזאת לא נועדה לסתור את אהבת ישראל, אלא אדרבא - מטרתה להעצים אותה ולתמוך בה. כדי להבין כיצד זה ייתכן, יש לעיין יותר במהותה של האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו .

חכמים ציינו שישנם שני מינים של אהבה: "אהבה שהיא תלויה בדבר" ואהבה "שאינה תלויה בדבר" (משנה אבות ה, טז). האהבה התלויה בדבר מובנת - אנחנו אוהבים משהו, או מישהו, בשל התועלת שהדבר או האיש היסב, מסב או יסב לנו. התועלת יכולה להיות חומרית או מופשטת יותר כמו עונג, נחת וכדומה, אבל היא מוגדרת, יש לה גבולות ומידה, וממילא מידת האהבה היא לפי מידת התועלת. ואז, כמובן שאם ישנה ביקורת החושפת את גבולות התועלת שמביאה האהבה ואומרת שהיא מסתיימת או תסתיים בעתיד, גם האהבה נעלמת. "בטל דבר - בטלה אהבה" (שם). ברור שאת האהבה הזו, התלויה בדבר, הביקורת סותרת באופן מהותי. ואכן, סוג כזה של "אהבות" אנחנו מוצאים בהמון מקומות: למשל, אדם אוהב את מקום עבודתו, כיוון שהוא מספק לו שכר ותנאים מסוימים. אם יתגלה שהמקום עומד להתמוטט או שיש שחיתות פנימית, היחס מתהפך. כך אנחנו מתייחסים גם למנהיגים: אנחנו אוהבים אותם כי אנחנו חושבים שייטיבו לנו, ואם מתברר שלא כך, אנחנו לא אוהבים אותם יותר. אבל אלו אהבות קטנות. בשפה האנושית הרגילה, המילה אהבה משמשת להכל: אהבת סוכריות, מזג אוויר מסוג מסוים, חֶברה, וגם לאהבת הורים וילדים, בני זוג, והקב"ה. אמנם משתמשים באותה מילה, אבל ברור שהתוכן שונה לחלוטין. למעשה, כלל לא ברור שאפשר לקרוא ליחסים הללו אהבות. נראה מתאים יותר להשתמש במילים כמו 'חיבה' או 'אהדה'. לכן, לעומת האהבה הקטנה, מדגיש הרב שהאהבה שאנחנו אוהבים את אומתנו היא האהבה הגדולה . לא מדובר רק על עוצמת האהבה, אלא גם סוג האהבה. היא גדולה לא רק מפני שהיא עזה מאד, אלא מפני שהיא אהבה ללא תנאי, אהבה שאינה תלויה בדבר. זו הקרבה היתירה שלנו אל האומה, דרכה ההיסטורית, מנהגיה, קווי האופי שלה, שאיפותיה וסדרי המציאות שלה. כל מה שקשור בה - נאהב באהבה גדולה.

האהבה שאינה תלויה בדבר, שאינה מותנית, היא האהבה המהותית. אהבה כזו יכולה לסבך את האדם ולעורר בו רגשות וסערות נפש. דוגמא לכך היא אהבת האדם את עצמו: לא תמיד הוא מרוצה מעצמו, ופעמים רבות הוא אף מבקר את עצמו, אבל אף על פי כן הוא "קרוב אצל עצמו" (יבמות כה:). בדומה לכך, גם אהבתו לעמו איננה תלויה בדבר מסוים. אמנם, ביטויי וגילויי האהבה יכולים להשתנות, לפעמים עד כדי כך ש"נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב" 1 (משלי כז, ו). כשם שברור לכולם שחיבור, נשיקה או מתנה הם ביטויים של אהבה, כך ברור שבמקום שבו היא נצרכת, גם התוכחה (שהיא מכה רוחנית או נפשית), ואפילו הפציעה - כשהיא באה מאוהב, הן ביטויים של אהבה. אדרבא, אלו ביטויים של אהבה שאינה תלויה בדבר, שאי אפשר לבטל אותה כלל. אהבה כזו אינה זקוקה לתיאורים סכרניים (ממתיקים) או לסיפורי בדים כדי להתקיים. היא לא דורשת תמימות מן הסוג שמגיע לידי טיפשות, בה מתנהגים כאילו לא רואים, לא שומעים ולא יודעים שום דבר. לכאורה באופן כזה אפשר לאהוב בקלות, אבל למעשה זו במידה רבה צביעות, ולא אהבה. אהבה שאינה תלויה בדבר מתקיימת גם כאשר יש ביקורת נוקבת וחופשית. דווקא מפני שהיא קבלה בלא תנאי, היא מאפשרת גם ביקורת ופעולה של תיקון, שיפור, אמירה ודרבון בלא גבול. הכאב והייסורים שמתלווים לאהבה אמנם אינם רצויים, אבל הם גם לא סותרים אותה, ובמקרים מסוימים אפילו מבטאים אותה.

הננו מוצאים את עצמיותה, של האומה נקיה מכל מום. אהבה ללא תנאי, היא תמיד אהבה את העצמיות שאינה משתנה, ולא את אחד הביטויים או אחת ההופעות בלבד. אהבה לאחת ההופעות היא אהבה קטנה, מפני שהיא חולפת כמו שהתופעה יכולה לחלוף. לכן, מובן שהבקורת היותר חפשית ונוקבת, היא דווקא על ההופעות השונות, שבהחלט יכולות להיות ראויות לביקורת בלתי מתפשרת, ללא כחל ושרק. צריך לא לייפות את המציאות, אלא לדרוש שתהיה יפה בעצמה, בכך שתהיה נאמנה לעצמיותה. אם יש למשהו עצמיות גדולה, יופיו יהיה הנאמנות לעצמיות הזאת, ולא ציור דמיוני כלשהו שלה. האומה הנאהבת באהבה גדולה היא האומה בעצמיותה - האידיאל שהיא מבטאת באופייה העיקרי, בשורש התהוותה וקיומה ובמגמת חייה. הבחנת התכונות הפנימיות האלה יוצרת את הקרבה האינטימית, הבלתי אמצעית, בין היחיד באומה לבין עצמיותה של האומה. זוהי הרגשה של חלק בשלם, קרבה שלא ניתנת לניתוק. דווקא בגלל זה היא מאפשרת גם את הביקורת, מפני שברור ששום ביקורת לא מאיימת על האהבה האמיתית, אלא רק על התדמית והאיפור. בוודאי שהיינו רוצים לראות את הכל נאה ויפה, וצריך להשתדל שאכן כך יהיה, אבל לא צריך לשקר או להיות סומא לשם כך. לכן האהבה לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, בין אם אלו מומים קטנים שקל יותר לבקר בלי לפגוע, ובין אם אלו מומים גדולים ורציניים, צריכים לראות את הכל. זהו תנאי לאהבת אמת, כי אהבת אמת היא ההכנה לתיקון אמיתי ולאי-אדישות. מי שאוהב לא יכול להיות אדיש, וממילא לא יכול שלא להתאמץ לשנות את המצב לטובה כיחיד וכחלק מחברה, במחשבה, בדיבור ובמעשה, בדרך ארוכה ובדרך קצרה. כמובן שצריך תמיד לדון אלו דרכים מתאימות לאיזה סוג של תיקון ושיפור בכל מצב, אבל עצם המאמץ והקרבה נובעים מאהבה. לעומת זאת, כאשר אין אהבה - באה האדישות. 2

לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה . לא נהיה סומים ועיוורים, ולא ידביקו לנו את התארים האלה, ועוד בשם האהבה. כל אדם נורמלי לא מסכים להיות טיפש. גם אם ינסו לשכנע אותו במשהו, הוא יענה: "דברו בשם מה שאתם רוצים: בשם האמונה, בשם האהבה או מה שזה לא יהיה. טיפש - אני לא מוכן להיות. יותר מזה, אני בטוח שדווקא בתור לא-טיפש, אני אוהַב, אאמין ואהיה יותר ממה שאהיה כטיפש". אם משהו מתבסס על טיפשות או על סמיות (עיוורון), אין כל ערך, כי הוא פשוט שקר גס. קודם כל, מבחינה פרקטית (מעשית) זה לא יחזיק מעמד, כי לשקר אין רגליים (ע' שבת קד.), ואי אפשר לשכנע את כולם להיות טיפשים כל הזמן. ועוד יותר מזה, מן הבחינה העניינית והמהותית, על שקר וצביעות לא בונים שום דבר, ובוודאי לא דברים גדולים ונאצלים. לכן, תרגילי עצימת העיניים, גם אם הם נובעים ממניעים טובים, הם לא נכונים באופן מהותי, ובפועל הם גם לא יצליחו לאורך זמן.

דווקא אחר הביקורת, כל הביקורת, הננו מוצאים את עצמיותה, של האומה, נקיה מכל מום. כי אנחנו לא מתחילים להכיר אותה ממצבה העכשווי, יש לנו כבר על מה להסתכל. שלושת אלפים שנה של ניסיון מצטבר, נותנות לנו מבט רחב. יש לנו ביקורת נוקבת של הקב"ה בפי נביאיו כמעט כל דור, ממשה ועד אחרוני הנביאים, ואחר כך של החכמים שבכל דור ודור - על עצמם ועל החברה היהודית, בימי בתי המקדש ובימי הגלות. הביקורת לבשה צורות שונות: תוכחה גלויה, קינה, בכי, נהי ועוד. לפעמים היא באה ישירות ולפעמים על ידי משל ומליצה, אבל אין דור שלא היתה בו גם עבודה מאד נוקבת, ישירה וכואבת של ביקורת. במידה רבה, הביקורת הזאת, שכולה נבעה מהאהבה הגדולה ללא תנאי, העמידה את החיוניות של האומה והזניקה אותה להישגים בלתי רגילים אצל כל האומות- פסגות של מסירות נפש, קידוש השם, זוך מוסרי, יצירתיות מופלאה וחיוניות אדירה, גם בדורות ובשלבים הקשים ביותר של הקיום היהודי.

יש כאן סתירה-לכאורה: מחד, אומר הרב שהאהבה לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה של האומה, ומאידך, הוא אומר שהננו מוצאים את עצמיותה נקיה מכל מום. אם כך, איך מצאנו קודם מומים כדי לבקר? התשובה היא שאכן ישנם מומים, אבל השאלה היא האם המום הוא מולד (גנטי, בלשון רפואית), כך שאין מה לעשות כדי לרפא אותו, והוא למעשה חלק בלתי נפרד מעצם האישיות, או שזה מום נרכש, כלומר שבעצם אין מומים, ורק תוך כדי הדרך קרו טעויות ונפילות. יש שריטות, חבלות וצליעה, שהם תוצאה של מאבקים ושגיאות, אבל אלו מומים נרכשים בלבד, ולכן אפשר לרפא אותם, וזוהי המגמה של האוהב המבקר. הננו מוצאים את עצמיותה, של האומה נקיה מכל מום. אין בה פגמים מהותיים או מחלות מהותיות. נכון שיש בה קווי אופי שבמהלך דרכה ההיסטורית יכולים להביא גם למומים נרכשים. שכן, אותו קו אופי הוא ערובה גם לגדולה וגם לכישלון. השאיפות הגדולות והכישרונות המזהירים צריכים לשמש לבנייה, אבל הם יכולים גם להכשיל.

" כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ " (שיר השירים ד, ז). בפרטים מסוימים המופרדים מן המהות, יש כל מיני מומים ופגיעות. אך כשהסקירה הינה סקירה כוללת, המעמידה אותנו על העצמיות - " כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ ". יכול להיות שעל גופך יש מומים, אבל הם לא נמצאים " בָּךְ ", ועל כן הם צריכים להתרפא ולחלוף. כדי לסייע לריפוי, צריך ללמוד היטב כיצד נרכשו המומים האלה, איפה היו שגיאות, איפה היו הטעויות ומה אחראי להן. אבל זה לא מום קבוע, פגם מהותי עצמי שלא ניתן להירפא. כך אנחנו מבינים משהו מן העבודה הגדולה של הסניגוריה - ביקורת חופשית ואהבה ללא תנאי. באופן כזה, מתקיים האיזון הנכון המאפשר את פעולת התיקון.



^ 1. הפירוש הפשוט הוא שהם באו מתוך נאמנות וקרבה. בספרות העברית החדשה, זה התפרש כמי ש"הוכה מכות נאמנות", כאילו "האמינו" במכה, היתה וודאות שצריך להכות כראוי (מקביל לביטוי מכות נמרצות). לפי ההבנה שלהם, הפסוק אומר שפצעי האוהב כואבים יותר ומתקיימים לאורך זמן.
^ 2. שאלה: האם אין בביקורת נוקבת בעיה של לשון הרע?
תשובה: ישנן הגבלות לכל סוג של דרכי ואמצעי ביטוי, אבל הן לא חסימת אופן הביטוי הזה בכלל. צריך למצוא את הדרך המתאימה לבקר כל תופעה מסוימת. צריך ללמוד היטב איפה המום וכיצד לתקן. יכול להיות שאדם מסוים הוא לא בסדר, אבל החלפתו לא תפתור את הבעיה, כי המום חברתי או כללי. במקרה כזה, אין להתרכז בסימפטום אלא בפיתרון הבעיה. אין ספק שיש כאן פרטים רבים וחשובים של אופן הפעולה. אבל כאן אנחנו מדברים על הגישה העקרונית, והיא שאנחנו צריכים לבקר ולראות את הכל. כמובן שבעת שניגשים למעשה, יש להחליט בשיקול דעת נכון מה העיקר ומה הטפל, אחרת לא נגיע לשום תיקון.
שאלה: האם אהבה כזאת, מלווה בביקורת, לא מבטאת בעצם רק רצון לנוחות אישית, כאשר הפגמים לא מפריעים לי כל עוד הם לא פוגעים בי?
תשובה: קודם כל, אין שום איסור בכך שאתה לא רוצה שיפגעו בך. לא נכון לומר שאם מישהו הפיל אותך ודרך עליך - הוא פגע רק בך, אבל בסך הכל הוא די בסדר. יש תחושה טבעית, בריאה ופשוטה של התקוממות נגד עוול. צריך פשוט לדעת, שבכל עוול פרטי יש גם שורש כללי. לפעמים אדם שהוא לגמרי אגואיסט, אומר: 'לי חשוב שעלי לא ידרכו. יכולים לדרוך על כולם, ואפילו אני אדרוך על אחרים, אבל העיקר שלא ידרכו עלי'. זה דבר לא טוב, אבל לא בגלל שהוא לא רוצה שידרכו עליו, אלא בזה שהוא לא מקשר זאת לבעיה הכללית: שזו חברה שבה ניתן לדרוך על מישהו. לכן, בודאי שהדרישה הטבעית היא שההופעה תהיה תואמת את העצמיות, והעובדה שזה באמת מפריע, היא הסימן לטבעיות הזאת. אדם חש שזה מפריע לו גם כחלק מן האומה, וגם מפני שהוא יודע שהבעיה היא כללית, ולא רק פרטית הנוגעת לאנשים מסוימים. גם אם כל העולם מתאגד נגד מישהו, עצם ההתאגדות, אפילו נגד אדם אחד, היא כבר קשר רשעים, וזוהי בעיה כללית של רשע. את הביקורת צריכים להנחות עקרונות של צדק ויושר. עניינה הוא להיווכח באיזו מידה יש התאמה בין העקרונות העצמיים, הנכונים והצודקים לבין המציאות והפעולות. בירורם של הפרטים שונים בשאלה כיצד מבקרים, אינו סותר את העיקרון שחובה לבקר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il