בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • שיעורי אמונה נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אלגרה בת רחל

ה' אל באפך תוכיחני

קהילות אשכנז בחרו לומר בנפילת אפיים את מזמור ו', כמזמור המאפיין את תגובת האדם המאמין לסבלו. נעמוד כאן על נקודה מרכזית אחת בתפיסתו של הצדיק והתייחסות חכמים אליה.

undefined

הרב יגאל אריאל

תשס"ב
11 דק' קריאה
תהילים פרק ו, א-יא:
"לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד.ה' אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי. חָנֵּנִי ה' כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי ה' כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי. וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה ה' עַד מָתָי. שׁוּבָה ה' חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ. כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ. יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה. עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי. סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי. שָׁמַע ה' תְּחִנָּתִי ה' תְּפִלָּתִי יִקָּח. יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע".


קהילות אשכנז בחרו לומר בנפילת אפיים את מזמור ו', כמזמור המאפיין את תגובת האדם המאמין לסבלו. בחלקו הראשון של הפרק (א-ו) פונה המשורר אל אלוקיו, ומבקש על צרותיו, חולי או יד זדים, באמצעו (ז-ח) הוא מתאר בצבעים עזים את גודל כאבו ובכיו, ובשלושת הפסוקים האחרונים הוא פונה אל אויביו בביטחון שהישועה כבר הגיעה. נעמוד כאן על נקודה מרכזית אחת בתפיסתו של הצדיק והתייחסות חכמים אליה.

פרקנו לא מתאר רשע אלא אדם צדיק. מתוך הפרק עצמו עולה דמותו כאדם שקשור בכל נימי נפשו ברבונו של עולם, מאמין, מתפלל ומבקש למסור את חייו לקידוש השם בעולם. כאשר הצדיק הזה חולה, סובל, אומלל ומרטיב את ערשו בדמעותיו, מהי תגובתו?
הוא איננו מבזבז את זמנו בשאלה מדוע הוא סובל. אין בפרק זכר לשאלה התיאולוגית "צדיק ורע לו", שאלות מסוג זה לא מעסיקות אותו. הוא לא בא בטענות על הקב"ה, אם השכינה מביאה עליו את הייסורים האלה, אין לפקפק בהם, הוא בוודאי ראוי לסבל, אם כעונש, אם כניסיון ואתגר. אדרבה, גם כשניחתות עליו הצרות, איננו מרגיש את עצמו מנותק מן הקב"ה, אלא פונה ישירות אל קונו, ומבקש מן היד המענישה אותו לרכך את העונש, שהדין לא יהיה בחימה ובאף, "אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני". בקשתו למיתוק הדין הולכת ומתפתחת, בתחילה "אל באפך תוכיחני", שלא יוסיפו להכותו בדין קשה, אחר כך גם "רפאני ה'" על מה שכבר הוכה, ולבסוף מבקש המתפלל ישועה שלמה, "הושיעני למען חסדך".

ייסורין של אהבה
התנהגותו של המשורר היא דוגמה יפה לכל אדם מאמין, כיצד להתנהג בשעת צרה. אולם דוד עצמו סלל דרך אחרת, בשעה שחטא בספירת העם, בחר בייסורים: "ודבר ה' היה אל גד הנביא חזה דוד לאמר. הלוך ודברת אל דוד, כה אמר ה': שלש אנכי נוטל עליך בחר לך אחת מהם ואעשה לך. ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו: התבוא לך שבע שנים רעב בארצך, אם שלשה חדשים נסך לפני צריך והוא רדפך, ואם היות שלשת ימים דבר בארצך, עתה דע וראה מה אשיב שלחי דבר. ויאמר דוד אל גד: צר לי מאד נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפלה" (שמואל ב, כד, יא-יד).

דוד מצליח לצאת מן המיצר ולהפוך עונש קשה למדרגה גבוהה של חסידות. בדברי התמסרות מופלאים מחזיק דוד במידת "חביבין ייסורין" (ברכות ה' ב) ומקבל את הסבל כ"ייסורים של אהבה". דברי דוד אלו הובאו כפתיחה לסדר נפילת אפיים. כלומר, על המתפלל לראות לפני עיניו את חסידותו של דוד כדוגמה ממשית לתגובה על הייסורים.

ואכן חכמים לא התפעלו מדברי המתפלל בפרקנו ואמרו:
"רב יודן בשם רב אמי אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אף על פי שכתוב בי, (משלי ג, יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח - אל באפך תוכיחני. ואף על פי שנאמר, (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה - אל בחמתך תיסרני" (מדרש תהילים ו').


הדברים מופיעים שוב בנוסח דומה ומגובש יותר:
"ה' אל בקצפך תוכיחני. זה שאמר הכתוב (ירמיה י, כד) יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעטני. במשפט אין כתיב כאן, אלא אך במשפט. יסרני בייסורין טובים. וכך הוא אומר, (משלי יט, יח) יסר בנך כי יש תקוה. יסרהו, אבל לא למות. הזהר אל תמיתהו, (שם) ואל המיתו אל תשא נפשך. אמר דוד, אל בקצפך תוכיחני. טובה היא התוכחה. וכן הוא אומר, (משלי ג, יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח. אבל לא בקצף. לכך נאמר, אל בקצפך. אמר דוד, טובים הם הייסורין. וכן אומר, (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה. אבל קצרי הרוח אנו, ואין בנו כח לקבלם. אמר דוד להקב"ה, רבון כל העולמים אנו חוטאין ואתה קוצף, מתוך כך אין אנו נגאלין, אלא, כבוש לנו אחת אחת. וכן הוא אומר, (מיכה ז, יט) ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. לכך, אל באפך תוכיחני. האורג הזה, בזמן שהוא אורג ויודע שהשתי שלו הוא יכול לעמוד, הוא אורג בחזקה. ובזמן שאינו יכול לעמוד אינו מכה בחזקה. ואנו המסכת ואתה האורג, ואין בנו כח לעמוד לא לקצף ולא לחמה. וכן הוא אומר, (תהלים ל, י) מה בצע בדמי ברדתי אל שחת. מי שאינו יודע להכות, מכה במטה על העין או על הראש. ומי שיודע להכות כופתו ומכהו על גבו, לא על ראשו ולא על פניו, כדי שלא יסמא את עיניו, או על דבר שאין בו סכנה" (מדרש תהילים לח).


כולם מסכימים אפוא שדרגת החסידים העליונה היא "טובים ייסורים", אבל "קצרי הרוח אנו ואין בנו כח לקבלם". איננו יכולים לסבול את הייסורים ולעלות אל המדרגה הזאת מחמת חולשתנו, אבל גם דרכנו היא דרך צדיקים.

חכמים ערכו את המדרגות בדמותם של ארבעה צדיקים:
"ארבעה הן שלקו. אחד, לקה והיה מבעט. וזה איוב, שלקה ובעט. וכן הוא אומר, (איוב י, ב) הודיעני על מה תריבני. למה אני לוקה, מה עשיתי לך. אמור כמה לי עוונות וחטאות. יודע אני שהרשות בידך ואתה עושה לי כך. (שם, ג) הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפיך. (שם טז, יח) ארץ אל תכסי דמי. זה שלקה והיה מבעט.
והשני, לקה והיה משחק. זה אברהם, שנאמר (בראשית יז, יז) ויפול אברהם וגו' ויצחק. ולמה היה דומה אברהם. למלך שנשבע שמכה את בנו, ואמר לו, בני, נשבעתי שאני מכה אותך. אמר לו, הרשות בידך. היה מכהו, וסבור שיאמר לו הבן די ולא אמר. כיון שלקה, אמר האב, די הלקתיו. כך, (שם, א) וירא ה' אל אברם... אני אל שדי. די הכאתיו.
השלישי, היה לוקה ומבקש מאוהבו שלא ילקה. זה חזקיהו. וכן הוא אומר, (ישעיה לח, ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר.
הרביעי אמר, למה הרצועה תלויה, הכוני בה. זה דוד. שנאמר, לדוד שפטני ה'. וכן שלמה אומר, (משלי יב, א) אוהב מוסר אוהב דעת. וכן דוד אומר, (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה" (מדרש תהילים כ"ו ובדומה לזה בילקוט שמעוני איוב י, תתק"ה).


ארבעת הצדיקים נוסו בייסורים, כל אחד הגיב בדרך אחרת ואף על פי כן כולם נחשבים צדיקים. אפילו איוב, שהתקומם נגד סבלו, העיד עליו קונו, גם אחרי כל תלונותיו, שצדיק הוא: "כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב" (מב, ז) ובוודאי חזקיה שהתפלל על חוליו מעלתו גבוהה מאד.

למען חסדך
לא זו בלבד שדרך התפילה אינה שיטה של בינוניות שבדיעבד, אלא שהיא כיוון מועדף הנותן לסובל פתרון שלם. מצדו של האדם "חביבין ייסורין", אבל מצד שכינה אין זה כיוון שלכתחילה, הדרך הסלולה היא דרך החסד, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ואכן המתפלל מנמק את בקשתו: "למען חסדך", ונאחז בכך בנוסח תפילתו של משה "סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך" (במדבר יד, יט).

משה זכה שיגלו לו את י"ג מידות הרחמים בהן מנהיגה ההשגחה האלוקית את העולם: "ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" (שמות לד, ו-ז). משה השתמש בגילוי הזה כאשר בא אחר כך להתפלל על העם:
"ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר. ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה. ויאמר ה' סלחתי כדברך" (במדבר יד, יז-כ).


אף על פי שדרך הייסורים מנוגדת מעיקרה לדרך השכינה, משתמשים בה כאשר האדם זקוק לה. השכינה עצמה מתייסרת בצערו של האדם, כאמור, "אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי" (סנהדרין מו, א), ואף על פי כן היא מייסרת אותו, רק מפני שהיא דורשת את טובתו. ומן הצד האחר, גם החסיד מכיר בטובה הצומחת לו מתוך ייסוריו וכך מתמתק הדין ונכלל ברחמים.

שילוב הדין והרחמים זה בזה מורכב וסבוך ביותר. חשבון הדברים הוא פלפלני, הפוך על הפוך: "צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה (בראשית רבה סו). כי בעת בוא היסורין עליהם, מרוב אהבתם לה' יתברך ושכלם הזך והנקי, מבחינים ומכירין בזה טובת הבורא יתברך יותר מבחינת החסדים. כי הלא "בצרתם לו צר". והנה מדרך הטוב להיטיב בכל היכולת, ואם הוא כובש רחמיו וחסדיו ושולח לאיש הזה צער ויסורין מבחינת הגבורות, ודאי צער לפניו יתברך שמו, והנה ברוב רחמיו וחסדיו לפי שיודע אשר טוב וחסד לפני האיש הזה שיקבל הייסורים האלה, ואז למען טובתו לוקח כביכול צער לפניו יתברך שמו בכדי להיטיב לאדם, היש חסדים וטובות גדולות מאלו? בינה זאת! ונמצא הצדיק מכיר טובות וחסדי הבורא מהגבורות ממה שמכיר טובתו מבחינת החסדים, ובזו הכוונה הטובה ממילא נמתק הדין ונכלל ברחמים והקב"ה משפיע להם כידו הגדולה רוב ברכות וישועות מבחינת החסדים, והיה ראשיתם מצער ואחריתם ישגה מאוד" (באר מים חיים, לך לך - פרק י"ב).

מיתוק הדין
בקשת האדם להמיר את חרון האף והייסורים הקשים בתוכחה רכה, אינה בקשת חסד בעלמא, אלא מיוסדת על תפיסת יחסי האדם וקונו באופן עמוק, כיחסים שבין אב לבנו, ולכן היא מתקבלת וראויה.
חכמים סימנו כמה דרכים של מיתוק הדין:

"אמר רב אליעזר, משל למלך שכעס על בנו ובידו חרב הנדית, ונשבע שהוא מעבירה על בנו על ידי שהכעיס לאביו. אמר המלך, אם אני מעבירה על צואר בני אין לו חיים, ואחר כך מי ירש אותי ומלכותי. וגם כן לבטל את גזירתי אי אפשר. מה עושה המלך, הכניס החרב לנרתיקה והעבירה על ראשו. נמצא לא הזיק את בנו וגם כן לא ביטל את גזירתו.
רב חנינא אמר, [משל] למלך שכעס על בנו, היתה לפניו אבן גדולה ונשבע המלך שהוא זורקה בו. אמר המלך, אם אני זורקה בו עוד אין לו חיים. מה עשה המלך, כתתה ועשאה צרורות קטנות והיה זורקה בו אחת אחת. נמצא לא הזיק את בנו ולא ביטל את גזירתו.
ורבנן אמרי, משל למלך שכועס על בנו ונשבע שהוא מכה אותו מאה חבלים. אמר המלך, אם אני מכה אותו עוד אין לו חיים. מה עושה, נטל את החבל ונתנה על צוארו. לכך אמר, אל בחמתך תיסרני" (מדרש תהילים ו').


המשלים הללו מפרשים את המתקת הדינים, לא כפרץ חריג של חמלה, אלא מסמנים מערכת סדורה של הנהגה, שיש לה הגיון הלכתי, רוחני, פנימי. שילוב הדין ברחמים תופס את המקל בשני קצותיו. הוא מחייב את עיקרון הדין, אינו מוותר על העונש, שהוא עמוד שעליו נשען העולם, אבל אם יעמוד על קוצו של הדין לא יוכל האדם להתקיים, ולכן מתאים את דרכי יישומו למגבלות האדם.
"כל האומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו בני מעיו (שקלים יד), אלא במשפט יעמיד ארץ ואין אדם נמלט מהדין, ומעתה אופן הבריאה לפי דבריהם ז"ל הוא על זה הדרך, בתחילה ברא במידת אלהים שהוא יחוס המשפט וכך היא התכלית שעמד הכל בדין, אלא שראה שאותו הדין לא יוכל העולם עמוד בו שיתף עמו מדת הרחמים, פירוש לא שחזר בו ממחשבה ראשונה ח"ו אלא שיעשה המשפט בדרך רחמים" (אור החיים בראשית א, א).


המרת הדין נעשית על ידי צמצומו או החלפתו (ראה הרב סולובייצ'יק, על התשובה, 266):
א. צמצום העונש. מוחלים על תשלום מלוא החוב ומסתפקים במשהו ממנו. בהלכה נחשב גם "משהו" למשהו ויש בו מטעמו של הדבר השלם והגדול. גריסת האבן לצרורות פורטת את המכה לפרוטות, בכל צרור יש משהו מן המכה הגדולה, אבל בלי עוצמת המסה הגדולה של האבן.
ב. הכללה. כמו שב"משהו" יש מטעמו של הדבר הגדול כך הגדול כולל את הקטן ו"בכלל מאתיים מנה". במקום להכות את הבן מאה פעמים, מקפלים את החבל למאה ומרכזים את כולן בנקודה אחת.
ג. המרה. פעמים שמחליפים את האישים ומישהו אחר נושא את גורלו של האדם. כמו בעקידה, שאברהם לא הסתפק בהצלת יצחק עד שמצא לו תחליף "וילך אברהם ויקח את האיל ויעלה לעלה תחת בנו".
ד. פדייה. יש שהאדם ממשיך לשאת את עונשו בעצמו, אבל "פודים" את העונש וממירים אותו באחר, הייסורים הקשים מוחלפים לעונש קל יותר. "אם יצטערו ישראל מאד מן היסורין שאין טבעם לסבול אותו, יחליפהו באופן אחר קרוב ודומה לו עד שלא יהיה הוא עצמו, עם שתתקיים הגזרה כאלו יהיה המין ההוא עצמו מן היסורין" (בינה לעיתים חלק א - דרוש ג, לשבת הגדול בהרחבה).

חכמים הביאו רעיון זה כמעט עד אבסורד כאשר כללו בו גם את הדוגמאות הבאות: "עד היכן תכלית יסורין? כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו. אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו בצונן. אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים" (ערכין טז, ב). אנו מוסיפים ואומרים בכניסה לסוכה: "בזכות צאתי מביתי החוצה ודרך מצותיך ארוצה, יחשב לי זאת כאלו הרחקתי נדוד". איך אפשר לקבל את הבקשה, שאי-נוחות קלה תבוא במקום העונש הגדול והיציאה מן הבית תבוא במקום גלות שלמה? כוונת הדברים היא, שכאשר האדם מכיר בחטאו, הושגה כבר תכלית העונש, ואין טעם למצות עמו את הגזירה עד תום, לכן מאפשרת מידת הרחמים למידת הדין לבטא את דברה המוחלט באופן סמלי במשהו של חוסר נחת.

כך קורה במשלו של רב אליעזר. הכנסת החרב לתוך הנרתיק משנה את עניינה לחלוטין, בתוך נדנה אין בחרב כל רע, הנרתיק מכסה את חודה ומגן על האנשים הסובבים אותה מפניה. המלך מקיים אפוא את דברו, אבל רק באופן פורמאלי, העברת החרב הופכת לצעד של איום בלבד ולא לדבר ממשי.

שמע ה' תחינתי
דווקא כאשר מתגבר הייאוש ולא נראה כל מוצא, באה פתאום הישועה, "כי שמע ה' קול בכיי" (ט). בשביל המתפלל כבר באה הגאולה, הוא מדבר בלשון עבר. דבר עדיין לא התממש במציאות, אבל המאמין מצא נוחם בעצם תפילתו - "שמע ה' תחנתי, ה' תפלתי יקח" (י). תחושת המתפלל שהתחדש הקשר עם אלוקיו ותפילתו נשמעה, זו עיקר הגאולה, זו בשבילו מציאות גמורה, ועובדה זו כבר מוודאת בעיניו את סופם של אויביו ובושתם.
תפילת הצדיק והתחברותו עם קונו בעקבות ייסוריו, היא מטרתם מלכתחילה, הם לא באו אלא לשם כך ועל כן אין טעם להמשיכם אחרי התפילה: "למה נתעקרו האמהות? רב לוי משם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם רב יוחנן: שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן" (בראשית רבה מ"ה ד'). תחושת פורקן כזאת ביטא רבי חנינא בן דוסא, "אמרו עליו, שהיה מתפלל על החולים ואומר: זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי, יודע אני שהוא מקבל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף" (משנה ברכות פה).

כאשר המתפלל מדבר אל קיר אטום, סימן שאין שומע לתפילתו. אבל אם תפילתו קולחת ושגורה בפיו, כאשר הוא חש שנוצר מגע בינו לבין קונו ויש שומע לדבריו, הרי זו ישועה שלמה. חשיבותה הממשית של הבקשה נעשה משני, היא תתקיים כמובן באופן מעשי, אבל האדם כבר ניצב הרבה למעלה ממנה ואינו זקוק לה כבתחילה. "שמחה לאיש במענה פיו (משלי ט"ו כג). פירוש, על ידי מענה פיו, דהיינו תפלתו של האיש צדיק, אם שגורה בפיו, אז שמחה הוא לו, שיודע שתפלתו רצויה ומקובלת לפני המקום ברוך הוא" (נועם אלימלך, ליקוטי שושנה). בצדקת הצדיק (אות רז) פרש "שגורה" מלשון שליחות והפך את כיוון הדברים מלמעלה למטה: "כאשר היא פועלת אז היא שגורה ושלוחה התפלה לפיו מאת השם יתברך".

פילו איוב, שהיה מלא טרוניות על דרכי קונו, עבר חלק מן המסלול הזה. כל הסברי ריעיו לא הניחו את דעתו וגם כאשר הקב"ה התגלה אליו לא הוסיף לו דבר חדש. התשובה האמיתית של הקב"ה לאיוב היא עצם ההתגלות. איוב דימה את הקב"ה למושל עריץ ומרוחק שבא בעלילות על בריותיו, עכשיו גילה את בוראו והנה גם בשעת גערתו אינו מטיל אימה, אלא עומד מולו נערץ ונשגב. עתה הכיר שיראת אלוקים אמיתית אינה מיוסדת על הבנת סוד הנהגת הבורא, אלא על כניעתו של האדם והכרת שפלותו. גם הייסורים לא יחצצו בינו לבין קונו ולא ימנעו ממנו את הערצת הבורא ויראת רוממותו. אדרבה, מתברר לו באופן פרדוכסאלי, שדווקא הייסורים הם שהביאוהו לקרבת אלוקים ולגילוי שכינה. הסבל, שנתפס בתחילה כעונש קשה, הופך על ידי קבלת הייסורים למשהו חדש, לקרבן מכפר, תהליך של היטהרות והזדככות, המביא לחידוש הדבקות.

חכמים דרגו את ארבעת הצדיקים הסובלים, איוב, אברהם, חזקיה ודוד, לפי מעלתם בסדר הזה. איוב שבעט ודוד שביקש את הייסורים הוצבו בשני קצות הסולם ובאמצע אברהם וחזקיה, כשאברהם ששחק וקיבל את הדין בהכנעה, מתחת לחזקיה שביקש להירפא. כלומר, אין יותר ממעלת המתפלל. אברהם ידע להתפלל רק על אחרים. הוא הפציר כל כך להציל את סדום הרשעה, אבל לא אמר מילה אחת על עצמו כאשר ניסו אותו בעקידה ויצא לדרכו הארוכה בהכנעה. שתיקה זו מעידה על גדולתו של אברהם, היא דוגמת מופת, אבל לדעת חכמים מדרגת התפילה עולה עליה, באמצעות התפילה קורסות המחיצות והאדם משתחרר מכבליו ומתחבר אל קונו כבן אל אב.

שתיקה כזו מאפיינת את שאול, ניכר בו שהוא מתקשה לפנות בתפילה. כאשר נגזרה על שאול הגזירה, קיבל את הדין בשתיקה הירואית: "נטל שלשה בניו ויצא למלחמה אמר ריש לקיש באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם באו וראו בריה שבראתי בעולמי בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג ונוטל בניו עמו ושמח על מדת הדין שפוגעת בו" (ויקרא רבה כו, ז). אף על פי כן ברור ששתיקה זו מתעבה סביבו בריחוק כואב ועקר והופכת למעטה של חנק.

דוד הוא דוגמה לא רק למי שביקש ייסורים אלא גם למי שמתפלל ומבקש את הסרתם. דוד הוא גדול המתפללים, זו היא מידתו היסודית, הוא מתפלל בכל מצב, גם כאשר הוא חולה וסובל, וגם כאשר הוא מסואב בחטא, מנודה ומרוחק, תמיד הוא מוצא את הדרך לחזור אל קונו ולהתרפק עליו. מזמורנו הוא מזמורו שלו, התפילה משחררת וגואלת אותו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il