בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • אמור
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

שיעור לפרשת אמור תשס"ג

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

סעודה שלישית תשס"ג
9 דק' קריאה 42 דק' צפיה
"ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו 1 ". ראשית נשים לב לאמירה: "אמור אל הכהנים בני אהרן". היה מספיק לומר "אמור אל הכהנים", למה נאמר "בני אהרן"? ללמדך שהתפקיד, שהמדריגה של הכהנים נמשכת מאהרן הכהן. אותו אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, שהיה מחבר את ישראל עם אביהם שבשמיים - כל המדריגה של הכהנים נמשכת מכך שהם בני אהרן, ולכן יש להם תפקידים וחובות מיוחדים. וזה מה שאומרת לנו הפרשה 2 : "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶש לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו, כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו". צריך להזהר מלהטמא אפילו בשביל אבילות וצער של קרובים. הכהן צריך להיות במדריגה של קדושה.

"לא יקרחו קרחה בראשם", "פאת זקנם לא יגלחו". אסור לכהנים לתת ביטוי של צער עמוק לאבלותם. זו איננה רק הלכה בכהנים: קרחה ושרטטת אסורה גם על ישראלים, התורה אוסרת עלינו לפגוע בגופנו אפילו בשעה של אבילות. "בָּנִים אַתֶּם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדֲדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהֹוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה 3 ". זאת אומרת, ישראל צריכים לדעת: "בנים אתם לה' אלוקיכם", גם כשיש מוות או צער - לא ליפול. גם אם קרה למישהו שאביו חסר - בנים אתם לה', יש לכם אבא. וגם צריך לזכור ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", אדם שנפטר מהעולם - הוא נפטר מהעולם הזה ועולה לעולם העליון, נפרדים ממנו כמו מאדם שעולה לארץ ישראל. הוא עולה מדריגה. אם כן אין מקום לתחושת צער מופרזת, הצער צריך להיות במידה נכונה, בהסתכלות נכונה. זה מה שמזהירה התורה בפרשתנו את הכהנים, ובמקום אחר גם את ישראל.

"מן המקדש" - מקדושתו
ישנה מדריגה עוד יותר גבוהה וזה הכהן הגדול. "מן המקדש לא יצא 4 ", "לאביו ולאמו לא יטמא". מה התורה דורשת כאן מהכהן הגדול? לבלום את צערו? לדכא את רגשותיו הטבעיים? לא, להיפך. התורה אומרת לו להיות כמו שהוא. הכהן הגדול נמצא במדריגה גבוהה מאוד והתורה אומרת לו לא לרדת ממנה. הסתכלותו על הצער צריכה להיות מתוך מדריגתו הגבוהה. "מן המקדש לא יצא" - לא יצא מקדושתו. כל הכהנים הם בני אהרן, כל הסתכלותם על חסרון, על מוות - תהיה שונה. וגם ישראל הם "ממלכת כהנים וגוי קדוש 5 " - וגם הם צריכים להסתכל על אבילות, על העדר בצורה גדולה. לא כחסרון שלא יושלם, אלא ממשיכים הלאה עם מלוא מכוחות.

מצוות קידוש השם
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְהֹוָה... וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה 6 ".
מצוות קידוש השם. קידוש השם פירושו של דבר שיש עבירות שעליהן אסור לעבור בשום פנים ואופן, עליהן נאמר "יהרג ואל יעבור". בפרהסיא אסור לעבור על כל העבירות, ובשעת השמד גם בצינעא אסור לעבור על שום מצווה או איסור. קידוש השם זו לא מצווה בדיעבד. זו מצווה לכתחילה. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך 7 ". ואמר ר' עקיבא כשסרקו הרומאים את בשרו במסרקות של ברזל, "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה... מתי יבוא לידי ואקיימנו 8 ". הגיע אז זמן ק"ש, ור' עקיבא האריך ב"אחד", אז אמרו לו תלמידיו: "עד כאן". מה פירוש "עד כאן"? חשבתי, שבאותו זמן הגיעו ממש הרגעים האחרונים של חייו, אמרו לו הרומאים אם תבטיח שלא תרביץ תורה יותר ברבים - אנחנו חוננים אותך, ור' עקיבא לא רצה. הגיע הרגע האחרון - אמרו לו תלמידיו אם תהרג בין כה וכה לא תוכל להמשיך להרביץ תורה, תבטיח לרומאים שלא תוסיף להרביץ תורה - ולפחות תחיה. אמר להם "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה... מתי יבוא לידי ואקיימנו" - יש עניין לשאוף למסור את הנפש! זה לא בדיעבד, זה לכתחילה.
באמת ישנה מחלוקת ראשונים האם מותר למסור את הנפש בדברים שהתורה לא מצווה למסור את הנפש.

ומעשה בגמרא 9 באלישע בעל כנפיים, שגזרו הרומאים שמי שילך עם תפילין יהרג, ואלישע מסר את נפשו והלך עם תפילין. ראה אותו קסדור אחד ואמר לו "מה זה בידך?", החזיק את התפילין בידו ואמר לו "כנפי יונה", ובאמת נעשה לו נס ונעשו התפילין לכנפי יונה. שואלים הראשונים: האם היה מותר לו להסתכן ולעשות את זה עבור מצוות עשה? הרי מצוות תפילין אין בה דין של "יהרג ובל יעבור"? ואומר הרמב"ן: להסתכן הוא לא היה חייב, אבל מותר, וקדוש יאמר לו . כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך. כי מצוות קידוש השם בנפש - היא לכתחילה.

קידוש השם בחיים
המצווה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל" היא לא רק ע"י מסירת הנפש, אלא יש מצווה לקדש את ה' בחיים. כך לשונו של הרמב"ם 10 "כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם". הרמב"ם בכוונה מביא את הדוגמא של יוסף שלא הסכים לאשת אדונו, והוא רוצה להסביר שקידוש השם זה כשאדם מתאמץ לקיים את רצון ה', כמו יוסף שעמד בנסיון מאוד מאוד קשה. יום יום אשת פוטיפר מפתה אותו ומנסה לשכנע אותו לעבור עבירה והוא עומד בנסיון. זה מאמץ גדול מאוד, וכשאדם מתגבר ולא נכשל - זהו קידוש השם. קידוש השם בחיים. יש מצבים שיצר הרע מציק לאנשים יום יום ומנסה להחטיא אותם והם לא נכשלים - אז הם מקיימים מצוות קידוש השם.
הגמרא במסכת סוטה 11 , אומרת: "אמר רב חנין בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: יוסף שקדש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב "עדות ביהוסף שמו", יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה". כלומר יש דבר כזה של קידוש שם שמים בסתר , אם יש לאדם איזו מלחמה פנימית ביצר הרע, אפילו אם אף אחד לא יודע, והוא מנצח - זה קידוש השם .

למה דווקא להוסיף לו אות משמו של הקב"ה? כי הוא מגדיל את שם שמים, הוא מחובר עם שם שמים. הוא מוסר את נפשו ומתאמץ על קידוש שמו של ה' יתברך - אז הוא מחובר עם שם שמים, אז נהיה שם שמים חלק משמו. יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא - אז כל שם שמים נמצא בתוך השם שלו. מה יהודה עשה? הגמרא אומרת שקידוש השם שלו היה שהוא הודה. יש שני פירושים בגמרא במה יהודה קידש שם שמים: או בזה שהוא נכנס ראשון לים בקריעת ים סוף, או בזה שהוא הודה במעשה תמר. להודות במעשה תמר זה קידוש השם. כך אומרת הגמרא.
כאן אנחנו לומדים עוד הלכה בקידוש השם. קידוש השם הוא גם בדברים שאחרים לא רואים בהם קידוש השם. קודם הודאתו של יהודה אף אחד לא ידע מה הוא עשה, ואחרי שהוא הודה נתגלה הדבר בפרהסיא. לכאורה גם היה חייב להודות, כדי שתמר לא תמות, אעפ"כ זה נקרא קידוש שם שמים. הכוח להתגבר על האי נעימות, על הבזיון - זה קידוש השם. אפילו שכל העולם אומר שזה חילול השם מה שיהודה עשה, ועוד יותר חילול השם מאז שזה פורסם - אומרת הגמרא שמעשה יהודה זה קידוש השם. כלומר קידוש השם נמדד כשאדם עושה מצווה או לא עובר על עבירה ומתגבר בזה מאוד על היצר - זאת מדריגה של קידוש השם בחיים .

וזה לא רק במצוות. הרמב"ם ממשיך ואומר 12 שיש הנהגות שחכמים נוהגים אותם (מוזכרים בברייתא במסכת יומא 13 ) - וזה גם כן קידוש השם: "וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהם, ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה... ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין... עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" ".
והזוהר מוסיף ואומר שהפסוק הזה שאומר "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - מתייחס לאמירת קדוּשה. כשאדם אומר קדושה ומקדש את שמו יתברך זה משמעות הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל". כשאדם אומר "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו" - הוא מקיים את מצוות "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

המילה 'קדושה', 'קדוש', 'קדש', אילו מדריגות. השורש של ה'קדוש' זה 'קדש', אח"כ מתוך הקדש הזה שהוא עליון מאוד מאוד, מדריגה פנימית, לא מושגת, מתפשט השפע, איזה קו ארוך שיוצא משם ומופיע במדריגה נמוכה יותר שהיא 'קודש' (עם ו'), עוד ממשיך השפע הזה הלאה וה'קדוש' מתרחב ומתפשט ל'קדושה'. המהר"ל אומר שהאות ה'(5) מבטאה התרחבות, התרחבות לכל הצדדים - מרכז ועוד ארבעה צדדים, סה"כ ה'. ה'קדש' יורד ממקומות עליונים מאוד בקו ארוך ארוך עד שהוא מגיע אל המציאות ומתפשט ומתרחב בתוכה בצורת 'קדושה'. כשאדם אומר שלוש פעמים 'קדוש', ומכיר בכך בכל מדריגות הקדושה האלו מלמעלה ועד למטה, הוא מקיים מצוות "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
אחרי פרשה ראשונה של ק"ש אחרי ברכות השחר, יש ברכה מיוחדת: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה, אתה הוא בעולם הבא - קדש את שמך על מקדישי שמך". יש מפרשים שהברכה הזאת נתקנה אחרי שגזרו הרומאים שמי שיקרא את קריאת שמע יהרג. לכן תקנו את קריאת שמע מוקדם, לפני התפילה, לפני שהאויבים באים לבדוק ולהשגיח שהיהודים לא יקראו אותה. לפי הגר"א יש מסיימים "ברוך אתה ה' מקדש שמו ברבים". זאת ברכת קידוש השם. ברכה מיוחדת. יש אומרים שהברכה הזאת נתקנה על אלו שהיו מסתכנים בפיקוח נפש ואומרים קריאת שמע למרות שהיה אסור. "וקדש את שמך על מקדישי שמך" - על אלה שסיכנו את עצמם לקדש את שמך.

יש מדריגות בקדושה. קדושה של חול, קדושה של שבת, קדושה של מוסף.
בקדושה של מוסף ישנו מנהג שפותחים במילה 'כתר', וישנו מנהג שפותחים במילה 'נעריצך'. וישנו הבדל עקרוני.
המלאכים אומרים 'כתר', זו מדריגה עליונה שרק המלאכים עומדים בה. לעתיק לבוא גם אנחנו נוכל לומר 'כתר', גם אנחנו נגיע למדריגה בה נוכל להכתיר באמת את רבש"ע, לשים כתר על כבוד שם שמים. "כתר יתנו לך מלאכים... עם עמך ישראל".
אלה שאומרים 'נעריצך' מבטאים את המציאות. כיום אנחנו רק יכולים להעריץ, וכנגדנו המלאכים אומרים 'כתר'. "נעריצך כ נעם שיח סוד שרפי קודש". לעומתם, ישנם חסידים שלא יכולים לוותר על השאיפה החזקה לשים כתר לרבש"ע וכבר היום מבטאים את רצונם על ידי אמירת 'כתר' בתחילת הקדושה.
החילוק הזה, בין אמירת קדושה מתוך הבנת מצבנו הנוכחי לבין השאיפה לעתיד לבוא, בא לידי ביטוי גם במוסף של שלוש רגלים.
במוסף של שלוש רגלים אומרים "המחזיר שכינתו לציון", ויש נוסח שאומרים "שאותך לבדך נעבוד". בגלות אומרים "המחזיר שכינתו לציון", בזמן שבית המקדש היה בנוי היו אומרים "שאותך לבדך נעבוד". אז איך מרגישים ביום טוב? האם ביום טוב אנחנו כבר עולים למדריגה שאנחנו מתחילים להרגיש את העולם הבא ואפשר כבר לומר "שאותך לבדך נעבוד", או שאנחנו צריכים לדעת מה המקום שלנו, ולהגיד במדריגה הזאת. ולברך בהתאם למדריגה בה אנו נמצאים.
אם כן, אנחנו צריכים לדעת להקדיש את ה': במעשים, בדיבור. "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

קרבן העומר
הפרשה עוסקת גם בנושא המועדים, בספירת-העומר ובקרבן העומר. קורבן העומר היה בא מן השעורים. זה הקרבן היחידי של ציבור שבא מן השעורים. יש עוד קרבן שבא מן השעורים - קרבן סוטה. שעורים זה בעצם מאכל בהמה. דבר מאוד נמוך. אז למה להקריב אותו קרבן לה'? זה לא מתאים! ניתן להסביר זאת באופן פשוט ומציאותי. ביום הקרבת קרבן העומר החיטה עדיין לא בשלה, רק בשבועות יגמר גידולה, ורק השעורים כבר בשלים וניתן להביא אותם לבית המקדש על מנת להתיר את התבואה החדשה. אבל יש גם עניין מיוחד בקרבן הזה להביא דווקא קרבן ממאכל בהמה. עומד על זה המדרש 14 : "לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הדא הוא דכתיב 15 "ונתתי לך ולזרעך אחריך" על מנת ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה? מצות העומר, ריש לקיש אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו הוי אומר בזכות קמח שעורים. אמר רבי אבהו ורבי סימון ורבי יהושע בן לוי היא שעמדה להם בימי גדעון שנאמר 16 "ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים", מהו צליל לחם שעורים רבנן אמרי על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים, ובזכות מה ניצולו? בזכות לחם שעורים ואיזו זו מצות העומר".

גדעון שומע במחנה המדיינים איש מספר לרעהו חלום על לחם שעורים, שזה קרבן העומר. מה הקשר בין המצב בזמן גדעון לקרבן העומר? אלא שהדור ההוא צלל מן הצדיקים, המצב היה ירוד מאוד ולא היו זכויות שבזכותם ינצל ישראל. אם כן, מה יכול להציל את ישראל במצב כזה? קרבן העומר, שהוא עשוי משעורים, שהוא דבר ירוד מאוד. קרבן העומר מרומם את המדריגות הנמוכות ביותר, גם אם באדם נשאר רק החלק הנמוך והבהמי ביותר - עדיין יש תיקון למצב. קרבן העומר. זה מה שהציל את עם ישראל בזמן גדעון. אותו דבר גם בזמן המן. המן בא לבית המדרש, ובאותו זמן עסקו בקרבן העומר, והמן שאל כמה זה שווה ואמרו לו שזה שווה כמה פרוטות. אמר להם המן שהפרוטות האלה נצחו את עשרת האלפים כיכר כסף שהוא שילם. אם כן העומר מלמד אותנו שבכל מדריגה שנמצאים יש תיקון.

העומר מובא למחרת פסח ביום הראשון של הספירה, ואנחנו ממשיכים וסופרים עד חג השבועות שהוא המדריגה העליונה של הבאת שתי הלחם - שעשויות מחיטים, וחז"ל אומרים שהחיטים מבטאים את הדעת, את החכמה, את המדריגה הגדולה יותר שבאדם. בספירת העומר, שאנחנו נמצאים באמצעה, מתחברות שתי המדריגות יחד.


^ 1 ויקרא כא, א.
^ 2 שם א-ב.
^ 3 דברים יד, א-ב.
^ 4 ויקרא כא, יא-יב.
^ 5 שמות יט, ו.
^ 6 ויקרא כב.
^ 7 דברים ו, ה.
^ 8 ילקוט שמעוני, דברים ו, רמז תתלז.
^ 910 שבת מט.
^ 11 הלכות יסודי התורה ה, י.
^ 12 י:
^ 13 שם הלכה יא.
^ 14 פ"ו.
^ 15 ויקרא רבה (וילנא) פרשה כח ד"ה ו א"ר אבון.
^ 16 בראשית יז.
^ 17 שופטים ז.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il