בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • במדבר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה ז"ל

שיחה לפרשת במדבר תשס''ג

מניינם של ישראל

מניית עם ישראל; סגולת עם ישראל מתוך בחינת תפקיד הלווים; ענייני דיומא: יום ירושלים, פינוי יישובים ומפת הדרכים של שרון.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

מוצאי שבת במדבר תשס"ג
12 דק' קריאה 43 דק' צפיה
"שאו את ראש כל עדת בני ישראל"
התחלנו את ספר במדבר שחכמים קוראים לו ספר הפקודים. וצריך להבין מדוע בחרו חכמים לקרוא לספר הזה בשם זה, כאילו המניין של בני ישראל יש לו חשיבות מיוחדת במינה. וכך אומרת התורה 1 : "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר. שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם".

שאו, הרימו את ראש כל עדת בני ישראל. כשמונים את עם ישראל זה מרומם אותם. רש"י אומר שהקב"ה מחבב את ישראל ומשום כך מונה וסופר אותם. הפרשה פותחת: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר" - למה צריך לומר מתי ואיפה הקב"ה אמר את הדברים. אולי אמירת הזמן יותר מובנת, אבל מה פשר הזכרת המקום. משמעות הכתוב היא שיש קשר בין הזכרת מדבר סיני ואהל מועד למצווה הזאת למנות את ישראל מפני שישראל הגיעו כעת למדריגה חדשה, מיוחדת. הם קבלו את התורה במדבר סיני, יש כבר אהל מועד, יש כבר משכן שהשכינה שורה בו, וכעת הגיע הזמן למנות את ישראל.

מאז בריאת העולם יש תהליך של התקדמות. אדם הראשון היה אחד, ונברא בכליל השלימות. לאחר שחטא נפל מהמדריגה שהיה בה, עד שבא אברהם אבינו והחל לתקן, הוא היה היחיד והראשון. עד שבא אברהם אבינו היה העולם רופף ולא היה מי שיגרום לקיומו של העולם כמו שהגמרא אומרת: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא באברהם", בזכותו של אברהם. אברהם מחזיק בעולם מצד אחד, כשנולד יצחק הוא החזיק את העולם מהצד השני. אברהם הוא מידת החסד, הוא מחזיק את העולם מצד ימין, יצחק הוא מידת הדין ומחזיק את העולם מצד שמאל, ויעקב הוא השלישי הוא מידת האמת ומחזיק את העולם באמצע. העולם כבר מתחיל לעמוד על עומדו אבל עדיין לא ממש יציב, ואז נולדים השבטים. מאחד נתרבו לשלושה, משלושה לשנים עשר, אחר כך שבעים נפש ואח"כ ישראל יוצאים ממצרים, מקבלים את התורה, מצטווים על המשכן והשכינה יורדת בישראל.
כעת אחרי שהגיעו לשלימות כזאת - מצטווים ישראל למנות כמה הם בני ישראל. והמספר הוא מספר שלם: שישם ריבוא. ומשום חיבתם הקב"ה מונה אותם. והמניין נרשם באריכות רבה: סכום של כל שבט ושבט, ואחר כך סיכום כללי. לכאורה כל אחד יכול לעשות את הסיכום לעצמו, אבל התורה כותבת אותו. ואחר כך, עוד סדר חדש: עמידת הדגלים. כל אחד במקומו, מי בצפון מי במזרח מי בדרום ומי במערב, ושוב מניין של כל שבט ושבט, ומניין של כל שלושה שבטים ביחד. אבל התורה חוזרת ומפרטת. לומר לנו שיש עניין מיוחד לכל אחד מישראל בנפרד ולכל שבט ושבט ולכל העם כולו כיחידה אחת.

" מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן 2 " - רש"י אומר: "כל יצא צבא - מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים". מדובר ביוצאי צבא ממש. למילה 'צבא' יש כמה מובנים: יש צבא מרום, יש צבא השמים, יש צבאות המלאכים שהם מעל השמים, יש צבאות ישראל, ויש יוצאי צבא. ולכולם אותה המשמעות: כולם ממשיכים את גילוי הגדולה האלוקית: מהצבאות העליונים דרך צבאות ישראל היוצאים ממצרים ועד כל יוצאי צבא שמופיעים בחומש במדבר שהם יוצאי צבא ממש, שיצאו למלחמות שמופיעות בהמשך הפרשות. הכל המשך אחד.
המניין נעשה ע"י משה, אהרן וראשי אלפי ישראל, וכל אחד מתיילד "על משפחותם לבית אבותם במספר שמות ". יש מספר ויש שמות. כל אחד הוא חלק מהכלל כולו, אבל לכל אחד יש גם את המהות המיוחדת שלו. ישראל משולים לכוכבים. במקום אחד נאמר: "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא ", ובמקום אחר נאמר: "המוציא במספר צבאם לכולם שמות יקרא ". כלומר לכולם יש שם אחד כללי של "צבא השמים", ויש לכל כוכב שם מיוחד משלו, כל כוכב הוא עולם שלם. וישראל משולים לכוכבים, כל אחד מישראל יש לו שם מיוחד, מהות מיוחדת, תפקיד מיוחד, ייחוד מיוחד. וכל אחד הוא חלק מהכלל כולו. ויש סדר, פה אנחנו רואים את החלוקה הכללית כל אחד מה תפקידו. אנחנו רואים חלוקה למקומות: איזה שבטים למזרח - וזה בדווקא, ואיזה שבטים לדרום - וזה בדווקא. וחז"ל אומרים שזה מסודר כנגד מה שנעשה במרומים ששם יש את המרכבה האלוקית, השכינה האלוקית העליונה סובבים אותה חיות הקודש מצדדים שונים, כנגד זה ישראל מקיפים את המשכן, מקיפים את השכינה שיורדת בתוך ישראל. ומה שעושים ישראל זה מעיין מה שנעשה למעלה. על כן במפקד ישראל יש גילוי מיוחד של ההופעה של עם ישראל בתפקידיו המיוחדים, הייחוד המיוחד של כל אחד ואחד והייחוד של כולם ביחד. הספירה היא מנשאה את ישראל מעלה, "נשא את ראש בני ישראל".

"הקרב את מטה לוי"
"הקרב את מטה לוי והעמדת אתו לפני אהרן הכהן ושרתו אתו 3 ". שבט לוי זוכה לקירבה מיוחדת, לעבודת הקודש, לעבודת המשכן. מדוע זוכה דווקא שבט לוי? כי הם לא נכשלו בחטא העגל והם נקראו לדגל: "מי לה' אלי" והם זוכים ע"י המעשה שלהם, ע"י מסירות הנפש שלהם, שהקב"ה בוחר בהם.
אבל וודאי שהיו עוד הרבה אנשים בבני ישראל שלא היו משבט לוי וגם הם לא נכשלו בחטא העגל והיו דבקים ברבש"ע בדביקות שלימה ומלאה. אבל הבחירה האלוקית היא מעל המעשים. שבט לוי נבחר גם בגלל שהוא לא קלקל בעגל אבל הבחירה האלוקית היא מעל המעשים של האדם. זו סגולה עליונה מיוחדת במינה. ה"שפת אמת" אומר שמכאן יש ללמוד לגבי כל אדם: כמו בבחירת שבט לוי, על אף שישנם אנשים צדיקים בכל ישראל, שבט לוי הוא נבחר כי הוא בעל סגולה מיוחדת במינה, כך גם סגולת ישראל. סגולת ישראל היא עולה בחשיבותה על כל מעשיהם של ישראל. מכאן נלמד שצריך לכבד ולהעריך כל אדם מישראל. גם צדיק גדול צריך לכבד את מי שנמצא במדריגה פשוטה ממנו, כי הצד הסגולתי כל כך עולה על המעשים של האדם, כך שהיתרון של פלוני על אלמוני בצד המעשים קטן לעומת עצם המציאות המיוחדת והסגולתית שישנה בישראל.

מצד אחר: "הקרב את מטה לוי מתוך בני ישראל"; "אני לקחתי את הלווים מתוך בני ישראל". כלומר ההופעה של הלווים מגלה את המהות של כל ישראל, הם נבחרים להיות המבטאים את המיוחד שיש בכל ישראל.

ספר הדרך
ספר במדבר הוא ספר הדרך. מתכוננים לדרך, מתארגנים, סופרים כמה אנשים יוצאים, מסתדרים לפי סדרי המחנות כל אחד במקומו, יוצאים לדרך. הדרך לא פשוטה, דרך המדבר, דרך עם קשיים, עם סיבוכים, עם עליות, עם ירידות. ספר במדבר הוא ספר ההתמודדויות של עם ישראל עם הדרך לארץ ישראל. בסוף ספר במדבר מגיעים כבר לגבולה של ארץ ישראל.
חז"ל אמרו שכל ספר זה כנגד 'אור'. חמש פעמים נאמר 'אור' בפרשת בראשית כנגד חמשה חומשי תורה. "ויאמר אלוקים יהי אור", כנגד חומש בראשית; "ויהי אור", כנגד חומש שמות; "וירא ה' את האור כי טוב", זה כנגד חומש ויקרא; " ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך", זה כנגד חומש במדבר. בחומש במדבר נעשה הבירור בין האור ובין החושך. אנחנו רואים את זה בפרשת קורח: בירור בין אלה שהולכים אל האור ובין אלה שמורדים באור. כל ההתמודדויות של ספר במדבר הם חלק מהתיקון, מהבירור. בהתחלה יש בלבול בין האור ובין החושך. האור הוא טוב אבל צריך לזכך אותו. ישראל עוברים במדבר דרך של זיכוך, עליה, הטהרות, התקדמות והבדלה בין האור ובין החושך, ומגיעים מוכנים לעבור לארץ ישראל.

ירושלים - המגמה של עם ישראל
אנחנו עדיין נמצאים בימים של מלחמת ששת הימים. אתמול, יום שישי, חגגנו את יום ירושלים שזה היום השלישי של מלחמת ששת הימים. המלחמה נמשכה עוד כמה ימים עד כיבוש רמת הגולן, ואני רוצה לעמוד על הפרק הזה של ההתקדמות במלחמת ששת הימים.

בתפילת שמונה-עשרה אנחנו מברכים: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין". אחר כך ישנה עוד ברכה: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". יש את "כסא דוד" ואחר כך יש את "צמח דוד". כלומר בברכה הראשונה אנחנו מתפללים ומבקשים על בניין ירושלים ועל הכנת כסא דוד. אחר כך באה הבקשה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" שתבוא הגאולה, שיבוא המשיח. לפני שבא המשיח צריך להכין לו כסא. ואולי זאת המדריגה שאנחנו הגענו אליה במלחמת ששת הימים, שכסא דוד נבנה. הקב"ה מכין את כסא דוד ע"י צבאות ישראל. אנחנו מגיעים לירושלים, מחזקים את המדינה, מחזקים את יישובה של ירושלים, את יישובה של ארץ ישראל זה בחינה של הכנה של כסא דוד לקראת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח".

במכילתא 4 נאמר כך: "ר' ישמעאל אומר... בזכות ירושלם אני אקרע להם את הים שנאמר ' עורי עורי לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקדש כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא' ואומר ' עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' עורי כימי קדם דורות עולמים' הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין הלא את היא המחרבת ים מי תהום רבה השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים". כלומר פסוק אחד "עורי עורי לבשי עוזך" מדבר על ירושלים, פסוק שני "עורי עורי לבשי עוז" מדבר על קריעת ים סוף, ומכאן יש ללמוד שבזכות ירושלים הקב"ה קורע לישראל את הים. צריך להבין את המדרש הזה. הרי בזמן קריעת ים סוף עוד לא היינו בירושלים, עוד לא עבדנו בעבודת בית המקדש בירושלים. בזכות ירושלים הקב"ה קורע לישראל את הים?
המגמה שהקב"ה מייעד לעם ישראל היא להגיע לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש שהוא שיא ההתרוממות של עם ישראל. המגמה הזאת טמונה בעם ישראל ויש בעם ישראל שייכות לקדושה העליונה האלוקית הזו. והשייכות למגמה הזאת היא דוחה כל הפרעות וכל עיכובים בדרך. את כל המעצורים שישנם בדרך - קדושת ירושלים דוחה. הקדושה מתגברת על כל העיכובים, על כל המעצורים, הים נקרע בפניה. הים לא יכול לעמוד בפני המגמה העליונה הזאת. כלומר קדושת ירושלים היא זאת שגורמת לקריעת ים סוף. ומכאן אנחנו יכולים ללמוד לימינו שלא רק קריעת ים סוף אלא כל המעצורים שבדרך לירושלים ולבית המקדש, הם כולם עומדים להידחות מפני השאיפה הזאת שצריכה להופיע. ובכח של הקדושה הזאת שעומדת להתגלות כל המעצורים מסתלקים.

אנחנו לא מפחדים משום מעצור, אנחנו לא חוששים מאיזה שהן נסיגות, כי "מכוחה של ירושלים כל העיכובים נדחים". וככל שהגאולה מתקרבת ההתמודדויות גדלות, הקשיים גוברים. אמרנו ביום שישי הלל, מחר נגיד הלל של ראש חודש, ובהלל אנחנו אומרים "כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם" 5 , סבבוני גויים אבל בשם ה' אנחנו דוחים אותם והם קמלים כקש יבש ואז: "סבוני גם סבבוני" - באים גויים נוספים, אנחנו מתגברים על קושי אחד אז מגיע קושי גדול יותר, "סבוני גם סבבוני", אבל גם אז "בשם ה' כי אמילם". וכשהתגברנו על הקושי השני, "סבוני כדבורים" מגיעים המון גויים שכבר אי אפשר לספור אותם, אבל גם הם "דעכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם". כלומר, כל קושי כמה גדול שיהיה, רבש"ע מסלק והמהלך מתקדם. זה סדר גאולתם של ישראל שככל שמתקדמים צריך להתמודד עם קשיים יותר גדולים. וכשנפגשים בקשיים לא צריך להבהל מהם, להיפך, צריך להבין שאם הקושי כל כך גדול אנחנו מתקדמים מאוד, כמו שככל שמתקדמת הלידה הצירים נעשים קשים יותר והם מראים שהלידה קרובה מאוד.
"מפני מה זכה עומרי למלכות מפני שהוסיף כרך בארץ ישראל 6 ". מי שמוסיף כרך בארץ ישראל זו זכות שגורמת למלכות. עמרי לא היה צדיק, ובכל זאת זכה להיות מלך משום שבנה כרך בארץ ישראל. מה עושים למי שמצד אחד בנה כרך ומצד שני מדבר על החרבה? ימים יגידו. אבל אלו שבונים כרכים בא"י, מתיישבי יש"ע, יש להם בוודאי זכויות גדולות והם בסוף אלו שיהיו המנהיגים של האומה.

"ר' שמעון בר יוחאי אומר: אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל - דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, שנאמר 'על מה אבדה הארץ? ויאמר ה' על עזבם את תורתי' 7 ". והמדרש מספר: רבי היה משלח את ר' אסי ור' אמי שילחו ויתקנו ערים בישראל. נכנסנו לעיר אחת ושאלו: איפה שומרי העיר? הביאו להם את הש"ג, אמרו להם: אלו השומרים? אלו אינם השומרים, אנחנו מתכוונים לאלה שמלמדים את הילדים תורה, אלה שגורמים ללימוד תורה בעיר, אלה הם שומרי העיר.

אז אני אומר לעצמי, אם אנחנו שומעים שמועות על איומי תלישה של יישובים, אז התשובה צריכה להיות קודם כל התחזקות תורנית. כמובן שברוך ה' ביישובי יש"ע יש הרבה תורה, כמעט בכל יישוב יש תלמודי תורה ישיבה או כולל, ההשקעה בחינוך ביישובים היא גדולה, וזה בעצם מבטיח את קיומם של היישובים. אבל ליתר בטחון טוב לשמוע את ההדרכה של דברי חכמים שככל שנרבה יותר תורה יש יותר קיום למקום.
אנשים שואלים: "מה נעשה, מה נגיד, מה צריך לפעול במצב הזה? איך בולמים את המחשבות האלה של הממשלה על ויתורים שבעינינו נראים כל כך לא הגיוניים". אז אני רוצה שנרגע. אני לא חושב שיש סכנה ממשית ליישובים שלנו. אני לא אומר שלא צריך לעשות למען סילוק כל ההווה אמינות הללו, אבל אין מקום לדאגות. קודם כל: כח התורה של היישובים איתן. העוצמה של הציבור כאן אי אפשר להתגבר עליה. אנחנו נתמודד ואי אפשר להזיז אותנו ממקומנו, כמו שאי אפשר להזיז את רמת אביב הבנויה על שיח-מונס. אתם לא מכירים את המקום אבל אני גרתי על יד שיח מונס, עכשיו נמצאת שם רמת אביב. אף אחד לא עולה על דעתו שניתן להזיז את רמת אביב ולתלוש אותה ממקומה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאי אפשר להזיז את מתיישבי חברון שגרים בעיר האבות, או את אנשי בית אל, אין על מה לדבר, זו לא מציאות. חבל אפילו להרהר ולהתמלא בחששות, בהחלט קשה יותר להזיז את בית אל מאשר את רמת אביב.

על כן אנחנו מלאי בטחון שהקב"ה לא יעזוב ולא יטוש את עמו. אני זוכר ממש ביום הראשון של כיבוש ירושלים כשהגיעו לכותל אז הרצי"ה היה היחיד שהכריז: "באנו לכאן - חזרנו הביתה!" - באופן קבוע. אח"כ בעצרת ההודיה שהייתה שבועים שלושה אחרי מלחמת ששת הימים בישיבת מרכז הרב הוא אמר: "לא כיבשנו ארץ זרה, אומרים 'כובשים', לא כבשנו ארץ זרה, לא הלכנו לתימן לכבוש ארץ, באנו הביתה, חזרנו אל בית אבותינו, ומכאן לא נזוז". הרצי"ה צפה מראש בלבולים וספקות שעלולים להתפתח. ואנחנו מצווים לשמוע בקולו, אנחנו לא נזוז, כמובן מכאן לא נזוז. ומאז הריצ"ה כתב, ודיבר הרבה מאוד על הצורך להיות חזקים ואיתנים, אני אקרא לכם רק כמה משפטים ממה שהוא כתב: "על חומת הפלדה וסלע האיתנים של כולנו, בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו של גופינו ונפשותינו, יתפוצצו יתנדפו כל קורי העכביש הטפשיים והדימיוניים של גזלני עולם, אל מול עצת מלכו של עולם ועולמים וקורא הדורות האומר לירושלים תושב ולהרי יהודה ושומרון, יריחו וסיני וגולן וכל מרחביהם תיבנינה". כך יהיה בעז"ה. אני מדבר גם על סיני.

מפת דרכים
אני ראיתי שבפרשה שלנו מדובר על מפה. במדרש גם כן מדברים על איזה מפת דרכים, המדרש אומר: "אותות - סימנים היו לכל נשיא ונשיא, מפה וצבע על מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על ליבו של אהרן, מהם למדים המלכויות להיות עושים מפה". הכל למדו מישראל לעשות מפה. וכאן יש פירוט מה היו הצבעים של כל שבט ושבט, המפה שלו הצבע שלו.

גם לנו יש מפת דרכים. מפת הדרכים היחידה שהיא תביא את השלום. במפה הזאת יש חיצים מכל העולם חיצים לארץ ישראל שמכוונים את היהודים לבוא לארץ ישראל, יש חיצים מארץ ישראל המורים לכל הזרים לצאת לארצות שלהם. וכשהדברים האלה יתגשמו - רק אז יהיה שלום. לא יהיה לפני כן. מקומם של הערבים בארצותם, וכמו שאמרנו כמה פעמים צריך לאפשר להם את זכות השיבה הביתה לארצות ערב, אפשר גם לעזור להם בכך. ומקומם של היהודים פה וגם ליהודים צריך לעזור לבוא הביתה, וכשכל עם יהיה במקומו ובארצו אז כמובן יבוא השלום, תהיה הגאולה השלימה - גאולת ישראל וגאולת עולמים.

תלמידי חכמים וחג השבועות
מירושלים, ממלחמת ששת הימים, מהשמחה של מלחמת ששת הימים, אנחנו ממשיכים לחג השבועות. והערב, ר"ח סיון, נכנסים לשלב חדש של התכוננות לקראת חג השבועות.
חג השבועות הוא יום אחד בלבד. איכותי ומרוכז מאוד מאוד. בפסח ישנם שבעה ימי חג, ובשבועות יש ריכוז של הקדושה ביום אחד. זה לא שיש פחות קדושה בחג הזה, אלא להיפך הקדושה כולה מרוכזת ביום אחד. כדי למצות את היום הזה אנחנו מתכוננים לחג חמישים יום, סופרים מיום ליום ומתכוננים, והחג הזה נקרא 'חג שבועות' על שם כל השבועות שמביאים אותנו לקראת היום הזה. בראש חודש באו ישראל למדבר סיני. הגיע השלב המתקדם שבו מקבלים את התורה. "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר". וחז"ל אומרים לנו: התורה נתנה במדבר לא במקרה, זה בא לגלות לנו שאדם צריך לעשות עצמו כמדבר כדי לקבל את התורה. היום זו גם השבת האחרונה לפני חג השבועות, השבת השישית אחרי פסח, אומרים בפרקי אבות את הפרק השישי שהוא הכנה למתן תורה. פרקי אבות הם חמשה פרקים של משניות, והפרק האחרון הוא ברייתא, כמו שכתוב בהתחלה: "שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם" כלומר זה לא המשנה בעצמה אלא זה חכמים שנו בלשון המשנה. הפרק הזה פותח בדברי ר' מאיר: "כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו: נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה... ונותנת לו מלכות, וממשלה וחקור דין". כל המידות ביחד. מי שלומד תורה לשמה, מצד אחד מלבשתו ענווה, ומצד שני נותנת לו גבורה, מלכות וממשלה. איך זה הולך ביחד? זה בא ע"י לימוד תורה לשמה. אדם בא ומבטל את עצמו לפני התורה, וכל מה שהוא עוסק בתורה זה בשביל שיופיע דבר ה' בעולם, ואדם עושה רצונו כרצון הקב"ה, אמנם רצונו בטל אבל רצון ה' ממלא אותו, ורצון ה' הוא גדול מאוד, רצון ה' הוא חזק מאוד, וכשאדם בא בשם ה' יש לו כוחות אדירים. "נותנת לו מלכות וממשלה, נותנת לו גבורה". הגבורה באה עם ענוה - כי הוא לא הולך בשם עצמו, הוא לא משתלט, הוא לא תופס שלטון, הוא הולך בשם ה', וכוחו הולך וגובר, ותלמידי חכמים שלומדים תורה לשמה הם באמת מנהיגים, הם משפיעים על העולם. לא שהם יושבים על כסא המלכות, אבל דבריהם נשמעים, והשפעתם הולכת וגוברת, וזו בחינה מסויימת שמצאנו אצל מו"ר הרצי"ה. מי הביא את כל המהלך הזה של ההתיישבות? מי היה הרוח הפנימית הגדולה שדחפה? מיהו שתלמידיו היו הראשונים שהתחילו את ההתיישבות ביהודה ושומרון? זה הרצי"ה. הוא לא היה שר, והוא לא היה ח"כ, הוא לא היה בשום תפקיד רשמי, והוא יצר מהלך שהממשלות לא יכולות לעצור אותו, ואפילו מלכויות אחרות לא מצליחות לעצור אותו. מי עשה את כל זה? למי נותנים מלכות וממשלה? מי מנהל את הדברים? מי קובע איך תהיה צורתה של ארץ ישראל? תלמידי חכמים. אבל בשביל זה צריך להיות באמת תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ולומדים את התורה לשמה.

כבר אמרו חכמים אם אדם רוצה לדעת האם הוא לומד באמת לשמה יש מבחן: אם נעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, ומידותיו כמידות האלה שר' מאיר מדבר עליהן, זה מורה שהאדם הזה עוסק בתורה לשמה. מוכרחות להיות התוצאות הללו. זה הכיוון שאנחנו צריכים להתכוון אליו בימים האלו לקראת חג מתן תורה. הגענו לר"ח, יש לנו ימים מספר, ימים של התכוננות מיוחדת במינה מוגברת. בהתחלה ר"ח, אחר כך ישנם שלושת ימי ההגבלה. ככל שאנחנו נתכונן יותר במידות טובות, בהתבטלות כלפי אורה של תורה, בהתבוננות על יום מתן תורה, נזכה שבעשרים וארבע שעות הקודש המיוחדות הללו שהפעם הם צמודות לשבת והקדושה כפולה, יו"ט ושבת, נזכה לספוג את מלוא החופניים של האור. האור של החג ושל השבת ונמשיך אחר כך עם זה במעלות הקודש ולעלות מעלה מעלה.


^ 1 במדבר א, א-ב.
^ 2 במדבר א, ג.
^ 3 במדבר ג, ו.
^ 4 מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי בשלח פרשה ג
^ 5 תהילים קיח, י-יב.
^ 6 סנהדרין קב:
^ 7 איכה רבה (וילנא) פתיחתות ד"ה "ב רבי אבא"
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il