בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וירא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

לאבותינו ולנו

התגלות הקב"ה לכל אחד מאיתנו; אברהם איש חסד ובגלל זה מתפלל על סדום.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ט"ז חשוון תשע"ב
12 דק' קריאה 41 דק' צפיה
מדרגת אברהם אבינו 1

מדרגתו של אברהם לאחר המילה
הזוהר על פרשתנו פותח (ע"פ דף צז, א- צח, ב, מתורגם ע"י מו"ר):
רבי חייא פתח: "הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" (שיר השירים ב, יב). "הנצנים נראו בארץ" כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, נתן בארץ את כל הכוח הראוי לה. אך היא לא הוציאה פירות עד שנברא האדם. וכיוון שנברא האדם הכל נראה בעולם, והארץ גילתה פירותיה וכוחותיה. וכן השמים, לא נתנו כח לארץ עד שבא האדם, שכן כתוב: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב, ה)... כיוון שנברא האדם, מיד "הניצנים נראו בארץ", וכל הכוחות המסותרים התגלו; "עת הזמיר הגיע" שהגיע העת לזמר לקדוש ברוך הוא; "וקול התור נשמע בארצנו", קולו של הקדוש ברוך הוא שנמצא רק כאשר נברא האדם. כיוון שחטא האדם, הכל הסתלק מהעולם והארץ קוללה כמו שכתוב "ארורה האדמה בעבורך... לא תוסיף לתת כוחה לך" (בראשית ג, יז; ד, יב). בא נח ותיקן כלים לעבודות האדמה (הכוונה כלים רוחניים, עשה תיקונים לעומת הדורות הקודמים) אך לאחר מכן הוא שתה מיינו, השתכר, "ויתגל בתוך אהלו", באו בני העולם וחטאו לפני ה' ונסתלקו כוחות הארץ כמקודם. וכך היה עד שבא אברהם אבינו. כיוון שבא אברהם, מיד "הניצנים נראו בארץ", התגלו כל כוחות הארץ, "עת הזמיר הגיע" - כאשר אברהם נימול, התקיים העולם והדיבור של הקדוש ברוך היה בהתגלות אליו וזה מה שכתוב: "וירא אליו ה'".
המילים "וירא אליו ה'" בתחילת הפרשה מסמלים מדרגה חדשה של גילוי ה' בעולם. העולם הגיע למדרגה עליונה, יש לו זכות קיום, בזכותו של אברהם.
הזוהר ממשיך וכותב:
רבי אלעזר פתח: לפני שאברהם מל הקב"ה דיבר אתו במדרגה התחתונה, ודרגה העליונה לא התחברה במדרגה התחתונה. כיוון שנימול, ניתקנו המדרגות התחתונות והתעלו. "עת הזמיר הגיע" זו המילה שגוזרת את הערלה, "וקול התור נשמע בארצנו" זה קול פנימי (קול זה המקור של הדיבור)... לכן לא כתוב "וירא ה' אל אברהם", אלא "וירא אליו ה'", לא אל אברהם המוכר אלא אל המדרגה הנסתרת, הפנימית שלו... "והוא יושב פתח האוהל" (גם כאן לא נאמר מי יושב) והכוונה היא למדרגה העליונה שמחוברת אל העולם העליון. "כחום היום", אור העליון זה חום היום... רבי אבא מוסיף: המילה מסלקת את החיצוניות והכל מתגלה, שורה עליו השכינה וזהו "והוא יושב פתח האוהל" של העולם העליון.
אחרי מילתו של אברהם הוא מגיע למדרגה מיוחדת במינה, לפסגה מסוימת, ואז "וירא אליו ה'" אל המדרגה הנסתרת, הפנימית שלו.

להקשיב להתעוררות הפנימית
בעל "מאור עיניים" (לר' נחום מצ'רנוביל, ריש פרשת וירא), כותב שהתורה לא רק מספרת על ההתגלות לאברהם, אלא התורה היא נצחית, היא שייכת לכל מקום, לכל אדם ולכל זמן. וכך הוא דורש את תחילת פרשתנו, נאמר: "וירא אליו ה'" ולא נאמר אל מי, אלא בלשון נסתר והכוונה היא שלכולם הקב"ה נראה, גם לרשעים. וכך דורש גם את המשך הפסוק: "וירא אליו ה' באלוני ממרא ", מלשון זה שממרה את פי ה', אפילו אליו הקב"ה נראה. ואם נשאל: איך בפועל ה' נראה אל כל אחד ואחד, אפילו אל הרשעים, בכל זמן. מסביר בעל ה"מאור עיניים" שבכל יום ויום מתעוררים אצל כל אדם הרהורי תשובה, מחשבה שאולי בכל זאת יש משהו בדרכיו שצריך לתקן, הרהורים קטנים או גדולים, כל אחד לפי המדרגה שלו, וכך כל יום הקב"ה נראה אל כל אדם ואדם, גם אל הרחוקים ביותר. ממשיך בעל "מאור עיניים" ומבאר "והוא יושב פתח האוהל", כשאדם שם לב להירהורי התשובה שלו, כשאדם מתעורר לראות את ה' הנמצא בכל מקום, בכל זמן ובכל אדם, נפתח לו פתח לשוב בתשובה. "והנה שלושה אנשים ניצבים עליו". מי אלו שלושת האנשים - אומר הזוהר שהם אברהם, יצחק ויעקב. הדברים מופשטים מפשט המילים שם, אך יש כאן רמז. לפני האדם מופיעים האבות, שהיו מדרגה לשכינה ולא עשו דבר בחייהם חוץ מרצונו של ריבונו של עולם. האדם רואה לפניו את המדרגה הזאת, ומתעורר להרהר שזה כל עניינו של האדם, לעשות את רצון ה' בלבד, להיות מרכבה לשכינה, ואז "וירץ לקראתם" רץ לקראת האבות, ואומר 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם, יצחק ויעקב' (תנא דבי אליהו רבה, כג), רץ לקראת שלושת המדרגות הללו, ולבסוף "וישתחוו אפיו ארצה", לוקח את המדרגות הללו ומאמץ אותם לעצמו.
כך האדם צריך לעבוד את ה', לשים לב להתעוררות שיש בתוכו בכל זמן וזמן, לא צריך לחפש את הדרכים להתעורר לעבודת ה' בחוץ, כי בתוך האדם יש כל הזמן הברקות של רצון להיות יותר טוב. אבל, האדם דוחה אותם על הסף, הוא מיואש, הוא חושב שאין לו סיכוי, מה אני באמת יכול כל כך להתקדם?!, אך אם הוא לא דוחה אותם, אלא שומע את התביעה הפנים פנימית שלו, הוא רואה לפניו את השאיפות היותר גדולות, ונקשר אליהם.

גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה
ממשיך בעל "מאור עיניים" לבאר ברעיון חסידי את תחילת הפרשה. כשאברהם רץ למלאכים הוא פונה לקב"ה ואומר: "אל נא תעבור מעל עבדך" (בראשית יח, ג), חז"ל מפרשים (שבת קכז, א) שאברהם אומר את המשפט הזה לקב"ה, שלא יעזוב אותו וילך מעליו כשהוא הולך לקיים מצוות הכנסת אורחים. שלא כמידת בשר ודם מידת הקב"ה, אדם קטן שיושב לפני אדם גדול לא יכול לומר לו: 'תמתין, אני הולך לקבל פני אחרים', אבל לקב"ה אפשר לומר כן. בעל "מאור עיניים" שואל: הרי אנחנו יודעים שהקב"ה נמצא בכל מקום, אז אם כן למה אברהם אומר לקב"ה להמתין בזמן שהוא הולך לקבל את פני האורחים, הרי הקב"ה נמצא בכל מקום, גם במקום שהאורחים נמצאים, אברהם לא עוזב את הקב"ה, אם כן, מה כוונת דברי אברהם: "אל נא תעבור מעל עבדך".
משיב ה"מאור עיניים" על פי דברי חז"ל שלמדו מכאן שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. (שם), הרי אברהם לא מרגיש טוב, זהו היום השלישי למילה ואברהם יוצא לפתח האוהל כדי לנשום קצת אוויר, כדי להקל את הסבל שלו. הקב"ה בא לבקר אותו, ואז באים האורחים ואברהם יוצא מקבלת פני השכינה. איך אברהם עושה זאת. לומדים מכאן חז"ל: גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. מסביר בעל ה"מאור עיניים" שהכוונה בקבלת פני שכינה היא להנות מזיו השכינה, חז"ל אומרים לנו: יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא (אבות ד, יז). כל חיי העולם הבא הם קבלת פני השכינה והנאה מזיו השכינה, כלומר, קבלת פני השכינה זה לא מצווה שהאדם עושה, זו רק הרגשת קרבה לה'. ולמה הכנסת אורחים יותר גדולה ממנה - כי כשאדם מכניס אורחים הוא לא רק נהנה מזיו השכינה, אלא גם מגלה את רצונו של הקב"ה על ידי המצווה, זה לא רק גילוי זיו השכינה, אור מסויים שמאיר למרחקים ומאוד נעים להיפגש אתו, אלא זה ממש גילוי של ריבונו של עולם. כל מצווה שאדם עושה זו הופעה של מציאות ה' בעצמו, כביכול. בשעה שאדם מקיים מצווה, אור ה' מקיף אותו, מקיף את נשמתו, את רצונו, את האיברים שבהם הוא מקיים את המצווה. לכן, גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.
אפשר לקיים הכנסת אורחים במדרגות שונות. ניתן לעשות הכנסת אורחים עם כוונה והתרוממות גבוהה מאוד, וניתן לעשות הכנסת אורחים בלי עומק ודבקות. כך כל מצווה, ניתן לעשות אותה בצורה חיצונית וניתן לעשות בצורה עמוקה עם כל המשמעות והערך שלה. וזה מה שמבקש אברהם. הקב"ה נמצא בכל מקום, ואברהם אומר 'אל נא תעבור מעל עבדך' אני הולך עכשיו לקיים את מצוות הכנסת אורחים, אנא תהיה איתי, שהמצווה תהיה עם כל הכוונה, יחד עם קבלת פני השכינה, 'אל נא תעבור מעל עבדך'. המסר פשוט וברור, לדעת שצריך לעבוד את ה' במלוא הדבקות, כי ריבונו של עולם נמצא בכל מקום ומקום.

בשם כל ישראל
אנחנו ממשיכים בפרשה. המלאכים הולכים לסדום, והקב"ה אומר, הרי אי אפשר להסתיר מאברהם את מה שעומד לקרות לסדום: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (שם יז), והרי אברהם "הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (שם יח-יט). מסביר בעל ה"קדושת לוי" (פרשת וירא, ד"ה וה' אמר), ר' לוי יצחק מברדיטשוב את הפסוק "כי ידעתיו", ואומר: אברהם עבד את הקב"ה בכל ליבו באהבה גדולה. כל מה שעשה היה נראה בעיניו מעט, לא מספיק, מול הטוב שה' מרעיף עליו. אברהם חשב איך הוא יכול לעבוד את ה' בעוצמה גדולה יותר. ובאמת איך אפשר לעבוד את ה' יותר מאשר עם כל הלב, אלא שאברהם מרוב אהבתו והעמקתו באמונה הצליח לעבוד את ה' לא רק בכל לבו אלא גם בשם כל עם ישראל. אמנם עם ישראל עדיין לא היה קיים, אך הוא עבד את ה' בשם כל הדורות שעתידים לצאת ממנו, הוא אבי כל האומה כולה, והוא עבד בשם אלה שנמצאים בכח, בפוטנציאל. אם כן, בעבודת ה' של אברהם הייתה מגמה כפולה, הוא לא רק עבד את ה' מתוך מה שיש בו בפועל, אלא גם בשם מה שיש בו בכח, בשם כל הכוחות שאמורים להתגלות במשך דורות רבים, הכול גנוז, ועם הכוחות הפנימיים האלה אברהם עובד את ה'. ר' לוי יצחק מברדיטשוב דורש את הפסוק: "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו", מלשון צוותא, כאילו אברהם עובד את ד' עם בניו, והוא עובד בשם כל ישראל, על ידי זה הוא סלל את הדרך לכל הדורות, שיהיה להם הבסיס של קרבת ה', כי אברהם כבר פעל עם ה'בכח' הפנימי של עם ישראל.
כך מסביר ר' לוי יצחק את מאמר חז"ל שהאדם חייב לומר, 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב', מתי האדם יגיע לשורש הפנימי שהיה טמון כבר מימי האבות ושממנו הוא נמשך, אותו שורש פנימי שכבר התקדש על ידי האבות. וזה ביאור הפסוק: " וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'", בלשון עבר, על ידי מעשיו של אברהם בניו שומרים את דרך ה', "לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו", אברהם עובד את ה', מצווה את בניו ללכת בדרך הנכונה והקב"ה יתן לו שכר על מעשיו.

דרך הטוב להיטיב
על הבטחה זו של הקב"ה לתת לאברהם שכר יש לשאול: וכי אברהם עבד את ה' כדי שהקב"ה ייתן לו שכר. ממשיך ה"קדושת לוי" ומבאר, שהקב"ה רוצה להיטיב עם הבריות, זוהי מגמה אלוקית, וכל המטרה של בריאת העולם היא כדי להטיב. אבל ההטבה צריכה לבוא על ידי השתדלות של הבריות לעשות את רצונו, ואז ההטבה הזאת תהיה מלאה, כי יש לבריות זכות בה. אם כן, בכך שאברהם מקבל שכר הוא מכוון למגמה האלוקית, לעבוד את ה' כדי שיתמלא רצונו להיטיב עם הבריות. אברהם בעצמו לא צריך את הטובה, הוא רוצה שיהיה לקב"ה נחת רוח לעשות לנו טובה. יש אנשים שלפעמים מקבלים טובות לא מפני שהם רוצים וצריכים את הטובה בעצמם, אלא מפני שכך יש לנותן המתנה נחת רוח. אשה יכולה להתקדש לאדם גדול על ידי שהיא תיתן לו מתנה, "הילך מנה ואקדש אני לך" (קידושין ז, א). קידושין צריכים להיות על ידי שהאיש נותן לאישה ולא ההפך, אבל אם הוא איש גדול כשהוא מקבל ממנה הוא נותן לה, הוא לא צריך את המתנה, הוא עושה לה נחת רוח בכך שהוא מקבל ממנה. זו מדרגה גדולה, לעשות נחת רוח לריבונו של עולם כדי שהוא יוכל לעשות לנו טובה, כדי שיתגלה טובו של הקב"ה בעולם.

אברהם אבינו איש החסד
אנו רואים בפרשה שאברהם מלמד זכות על סדום. לא כל כך מובן איך אפשר ללמד זכות על רשעים, הרי צריך לקוות שיכלו הרשעים מן העולם. סילוק הרשעים מהעולם גורם שהעולם יזדכך, ואם הרשעים נמצאים בעולם הם מזהמים את הרוח, מטמאים את העולם, סילוק שלהם יגרום שהעולם יהיה טהור יותר, נקי יותר, איך אברהם לא מסכים לכך ומתפלל על אנשי סדום?
המדרש מביא (בראשית רבה, מט, ט) שאברהם אמר לקב"ה: "נשבעת שאין אתה מביא מבול לעולם מה את מערים על השבועה מבול של מים אין אתה מביא, מבול של אש את מביא אם כן לא יצאת ידי שבועה". רבי לוי מוסיף ואומר "השופט כל הארץ לא יעשה משפט, אם עולם אתה מבקש אין דין, ואם דין אתה מבקש לית עולם", אברהם אומר לקב"ה שאם הוא רוצה לנהל את העולם על פי מידת הדין, העולם לא יוכל להתקיים. ואומר המדרש שאברהם אמר לקב"ה שאי אפשר לתפוש את החבל בשני קצותיו ואם לא יוותר העולם לא יכול להתקיים. עונה הקב"ה לאברהם: "אברהם אהבת צדק ותשנא רשע" (תהלים מה, ח), אהבת לצדק את בריותי ותשנא רשע, מאנת לחייבן". את הפסוק הזה היה אפשר להבין באופן אחר, 'אהבת צדק ותשנא רשע' ולכן אברהם צריך לבקש שיכלו הרשעים ויישארו רק הצדיקים; אך המדרש מפרש הפוך, אהבת לצדק את בריותי ומאנת לחייבם, "על כן משחך אלוקים אלוקיך שמן ששון מחבריך" (שם), הקב"ה אוהב את אברהם על כך שהוא מתווכח אתו, מה שנח לא מעיז לעשות. כשהקב"ה אומר לנח שהוא מביא מבול לעולם ושיבנה תיבה, נח בונה תיבה - מקבל את רצונו של הקב"ה באופן השלם. לכאורה התנהגותו של אברהם אינה מובנת, מה זה להתווכח עם ה'?! לחלוק עליו?! ללמד זכות כשהקב"ה כבר בדק את הדברים והגיע למסקנה שצריך להכרית את סדום, מה המקום לשאול שאלות?! האם הקב"ה לא יודע אם יש שם צדיקים או לא?! אלא שיש הבדל בין נח לאברהם. מידתו של אברהם היא חסד, ואילו נח הוא צדיק. יש צדיק ויש חסיד. צדיק רוצה לקיים את רצונו של הקב"ה באופן המלא ביותר, כמידת הדין. מידת החסד היא לעשות לפנים משורת הדין, וכשעושים לפנים משורת הדין עוקפים את הדין, ואז אפשר גם לבטל את הדין, וזה רצונו השלם של הקב"ה. זה אברהם, מידתו היא מידת האהבה והחסד, דרכו היא להסתכל באופן שאפשר גם לבטל את מידת הדין על ידי כך שהוא יעקוף אותה, יעבור אותה וכך היא תתבטל.
על אברהם נאמר: "אהבת צדק ותשנא רשע", כי כולם בריותיו של הקב"ה. אם בניו של אדם לא הולכים בדרך הישר והוא לא יודע מה לעשות ובא להתייעץ על הבעיות עם ידיד שלו, אם במקום לנחם אותו, ולעודד אותו, ולחזק אותו ולומר שהמצב הקשה יחלוף, הידיד יאמר אכן המצב חמור, הבנים הולכים בדרך לא טובה - האבא יתאכזב מאד, כי אבא רוצה לשמוע דברים טובים על בניו גם אם הוא יודע שהם לא נכונים. כך כל בני האדם הם בריותיו של הקב"ה, הקב"ה ברא גם את סדום והוא לא יקפיד על כך שאברהם ילמד עליהם סנגוריה. הקב"ה יודע מה האמת אך בכל זאת הוא שמח לשמוע דברים טובים על בניו. "אהבת צדק ותשנא רשע", אהבת לצדק את בריותי, הם בריותי שלי. אברהם לא מתעלם מהרעות שלהם, הוא מלמד זכות כי הם בריותיו של הקב"ה, והקב"ה אוהב את זה. אנחנו צריכים לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם, יצחק ויעקב', למעשים האלה, לדעת לחפש זכויות גם על החייבים. כשאנחנו עוסקים בתיקונים ומבקרים את המעשים של אנשים כדי לתקן אותם - מותר לנו גם להוכיח ולבקר. אך לבקר סתם, לראות את החסרונות של האחרים סתם בלי שום השלכה מעשית איך לשפר ולתקן, זו מידה רעה, אדם לא צריך לראות רע.

איך מלמדים זכות?
רבי פנחס מקוריץ היה אומר שרק צדיק גמור אוהב רשע גמור, צדיק שאינו גמור לא יכול לאהוב רשע גמור. המדרגה העליונה היא להיות יכולים לאהוב אפילו רשעים שכאלה. בדרך כלל כשאדם מבקר את האחר ומפתח שנאה כלפי האחר, זה בגלל שהוא חושש מההשפעה שלו והוא צריך לפתח התנגדות לרוע שלו - כשאדם מגיע לבריאות איתנה הוא לא צריך לחשוש להיות מושפע, ואז הוא יכול גם לראות את המעלות של האחר. הוא לא מפחד, הוא יודע להתמודד. כשאדם נמצא במקום כזה, אז הוא יכול ללמד זכות מפני שהוא מוצא בשני נקודה טובה. אברהם לא אומר 'תרחם על הרשעים' סתם, אלא אומר שאולי בתוך כל הרשעה יש כמה צדיקים שאחר כך ישפיעו על העיר וכל המצב ישתנה. כשאדם מסתכל על הטוב שיש ברשעים הוא מוציא את הטוב מהכוח אל הפועל, מגדיל אותו, וזה גורם להשפעה של תיקון. הגדולים יודעים לראות את המעלות שקיימים גם אצל הרשעים, ועל ידי הראיה הטובה שלהם הם פועלים עליהם - זה היה אברהם.

ה' עם האדם בכל מצב
אנו ממשיכים בפרשה: "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה" (כא, כב). שוב, בכל פסוק שאנחנו פוגשים יש מסר לכל הדורות. אבימלך אומר: 'אלוקים עמך בכל אשר אתה עושה' - בכל מה שהאדם עושה, הקב"ה נמצא. על הפסוק "ה' צִלְּךָ" (תהילים קכא, ה) אמרו גם החסידים וגם ר' חיים מוולאז'ין שהקב"ה הוא כמו צל, כשהאדם הולך נעשה צל, ולפי התנועות שהאדם עושה כך גם הצל. כך כביכול הקב"ה, כל מה שהאדם עושה בעולם הזה משפיע למעלה. "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט), וכך גם כלפי מעלה, כביכול. אדם מקדש עצמו מלמטה - מקדשים אותו מלמעלה (יומא לט, א). זה מה שאומר הפסוק, "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טו, ה), בכל מה שתשמע, בעצם תשמע את ה' אלוקיך. הקב"ה נמצא בכל מקום, אין מקום שבו הוא לא נמצא. כל דיבור שהאדם שומע, מכל אדם, בתוכו מסתתר משהו שהקב"ה אומר לו עכשיו. הרי אין דבר שהוא לא מאת ה', הכול מה', אלא שלפעמים יש לבושים, ואם האדם יודע להסתכל מעבר ללבושים, בכל דבר שהוא פוגש בעולם הוא יכול לראות מה הקב"ה אומר לו, מה התביעה שמופנת אליו ונדרשת ממנו.
זה מה שכתוב בהפטרה: "וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר..." (מלכים ב, ד, א), היא אומרת שאין לה מה לאכול ויש לה חובות; תשובת אלישע היא שתאסוף כלים ושתיצק שמן אל כל הכלים. כלומר, לקחת את כל הכלים, את כל המציאויות שיש בעולם ולמלא אותם בתוכן. למלא את כל מה שיש בעולם בתוכן גדול ואלוקי. ששום כלי לא יהיה חסר, שהכל יהיה מלא בתוכן גדול ואלוקי. כל מה שהאדם עושה משפיע למעלה. זה מה שהמשנה אומרת (סנהדרין מו, א), שכשאדם סובל, השכינה גם היא סובלת, 'קלני מראשי, קלני מזרועי'; שורשו של כל מה שיש בעולם הוא למעלה. וכן כשהאדם שמח, זה מעורר שמחה כלפי מעלה. כשאדם נמצא במצב רוח טוב, כשהוא מתגבר על חולשות - יש התרוממות למעלה. את הדברים האלה אנחנו כמובן צריכים לקחת אלינו, לראות איך אנחנו מאירים את אור ה' בכל דבר שאנחנו פוגשים. על אחת כמה וכמה אנחנו, שנמצאים בישיבה ועוסקים בדבר ה' ממש, צריך לחיות את זה בכוונות היותר גדולות, לראות את השכינה בכל מעשה של מצווה, זה הדבר הבסיסי שאי אפשר לוותר עליו.

הלימוד בשבתות
הגענו עכשיו לימי החורף, שבת יוצאת מוקדם ויש אחר כך שעות יפות, צריכים לדעת לנצל את השעות האלו, השעות שכאילו לא שייכות למסגרת הם השעות הכי גדולות שבהם אפשר לפתח את שקידת התורה, את עמל התורה, את החיבור לתורה ולדבר ה'. יום שישי אחר הצהריים עכשיו קצר, אבל בליל שבת יש הרבה זמן. לא כל כך נמשכים ללמוד סוגיה בעיון בליל שבת, אבל אם מתרגלים מגלים שהחידושים של שבת שונים לגמרי מהחידושים של ימות החול. בדקתי את זה, ויש היתר ללמוד גם סוגיות בעיון בליל שבת, במוצאי שבת וביום שבת... בשעתו הצעתי שבמוצאי שבת יתקבצו חבורות ויחזרו על חמשת הדפים של אותו השבוע בעל פה. כל אחד יחזור על דף אחד מחמשת הדפים, תוכן הדף ותוכן התוספות. אם בחור יודע בזמן הלימוד במהלך השבוע, שבמוצאי שבת הוא צריך לחזור על הלימוד, הוא יזכור יותר טוב, הלימוד ילך וישתפר, ילך ויתעלה. אנחנו חייבים לגדל את הכוחות שלנו. הדור שלנו הוא דור הגאולה, והזוהר חוזר כמה פעמים ואומר שהגאולה האחרונה תגיע בזכות כח התורה. גם "אור החיים" מביא את הדברים בכמה וכמה מקומות. אנחנו מקימים את זה, לא הייתי מדבר איתכם אם לא הייתם זריזים, באתי רק לזרז את המזורזים, שירבו כמותכם בישראל. חזק ונתחזק, שיהיה לנו חורף טוב ומעולה, ושנתעלה מעלה מעלה.




^ 1.שיחה לפרשת וירא תשע"ב
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il