בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בשלח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

שירת הבריאה

איך מתמודדים עם צרות ,שירת הטבע ושירת האדם ,שיר מרובע ,גדלות ההופעה בקריעת הים , איך מזככים את האכילה , לבוש חוצץ ולבוש מייפה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י' שבט תשע"ד
13 דק' קריאה 45 דק' צפיה
איך מתמודדים עם צרות?
"וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד, י). ה"תולדות יעקב יוסף" מבאר את הפסוק הזה, שאם רודפים אחרי אדם הוא בורח, אבל באמת הצרה לא באה מהרודף, אלא הקב"ה שולח את הרודפים. לכן אין טעם לברוח אלא צריך לפנות אל ריבונו של עולם. משל למה הדבר דומה? לאישה שיש לה צירי לידה, כאבים גדולים מאוד והיא בורחת למקום אחר. האם הצירים יעברו אם היא תלך למקום אחר?! הרי הבעיה היא בתוכה! כך כשאדם נפגש באיזו שהיא צרה הוא צריך לזכור שהצרה לא באה ממשהו חיצוני אלא ריבונו של עולם בא לעורר אותו, הפניה צריכה להיות אל ריבונו של עולם. בעל ה"תולדות יעקב יוסף" מוסיף ומעמיק ואומר שכשיש צרה לאדם זה אומר שלמעלה גם כן יש כביכול איזו שהיא צרה, הקב"ה אתנו בצרותינו וכל פעם שמתגלה איזה צמצום, קושי או סבל - המקור הוא גבוה, למעלה במרומים ובהופעת השכינה יש איזה צמצום. הצער הזה הרבה יותר גדול מהצער שאנחנו מרגישים בפועל, אצלנו זו צרה קטנה מאוד ביחס לצרה הגדולה שיש שם במרומים, לצמצום כביכול בהופעה האלוקית. זה מה שכתוב בפסוק: "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" (ישעיהו סג, ט), הכתיב הוא בא' - 'לא', והקרי הוא בו' - 'לו'. הפירוש הוא שבכל צרותם - גם 'לו' צר. אבל אם האדם יודע ש'לו' צר - הצרה מסתלקת ו'לא' צר. ריבונו של עולם במקורו העליון הוא מעל כל צרה, אבל גילוי ההופעה של השכינה תלויה במציאות, בקבלתה על ידי העולם ועל ידי ישראל. כשישראל לא מקבלים את השכינה אור השכינה מופיע בצמצום, ואז יש צער של השכינה. אם מרגישים שהצער הוא באמת לא רק שלנו, שהוא מתחיל ממקור עליון ו'בכל צרותם לו צר' - אז 'לא' צר.
ה"תולדות יעקב יוסף" ממשיך ומדייק מהפסוק: "הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (דברים לא, יז), אם אדם היה נותן בליבו שאלוקיו בליבו, אם הוא היה מבין שהצרות האלו קשורות בצער של מעלה, לא היו לו צרות. כשישראל ניסו את ה' נאמר: "וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" - מיד כתוב: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק" (שמות יז, ז-ח). אם אדם לא יודע שהצער שהוא מצטער זה צער השכינה, שה' בקרבנו והוא אתנו בכל צרותינו, אז: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק".

שירת הטבע ושירת האדם
אנחנו ממשיכים בפרשה. בליל שבת דיברנו על השירה, "אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה" (ראה ערכין יא, א). הזכרנו את דברי "פרי הארץ" שהשירה היא בעצם שירה כללית, כל העולם כולו שר ומגלה את כבודו של ריבונו של עולם, כל הבריות כולן שרות, אבל השירה המרכזית והעיקרית, השירה הגלויה והמפורשת היא השירה של האדם, השירה של ישראל. "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל" (תהילים יט, ב) - בסיפור ובשיר, אבל: "אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם" (שם ד). השמש, הירח וכל הבריות כולן מקטון ועד גדול מספרים ומשוררים בעצם מציאותן, הן הופעות אלוקיות, שמשוררות שירה שמגלה את הגדולה האלוקית. האדם לוקח את השירה העלומה והנסתרת הזאת, ומוציא אותה מן הכוח אל הפועל. הוא משלים את השירה הזאת בהתבוננות עמוקה במציאות, ונותן לה ביטוי גם בשיר ושבח, בכל עצמותיו תאמרנה - וזה עיקר עניינו של העולם. "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו" (אבות ו, יא), לגלות את מציאות ה' ואור ה' בעולם. על כן, האדם הוא עיקר הבריאה כי הוא שר את השירה בצורה השלמה ביותר.
ממשיך ומבאר על פי זה בעל "פרי הארץ", ר' מנחם מנדל מויטבסק, את הגמרא על רבי פנחס בן יאיר שאמר לנהר גינאי שיחלק מימיו כדי שהוא יוכל לעבור לדבר מצווה (חולין ז, א). הנהר אמר לו שהוא לא יכול להפסיק כי הוא עושה בזה את רצון קונו. אצל הנהר עשיית רצון קונו היא טבעית ואילו אדם שהולך לעשות את רצון קונו ספק עושה ספק לא עושה ואין ספק מוציא מידי ודאי. רבי פנחס בן יאיר משיב לו שאם לא יחלוק מימיו הוא יגזור שלא יעברו בו מים לעולם. עומקם של הדברים הוא שהנהר אמר לרבי פנחס בן יאיר: אני שר לריבונו של עולם, אתה רוצה להפסיק את השירה שלי?! ורבי פנחס בן יאיר משיב לו ששירת האדם, שירת הצדיק היא מעל כל השירות. ההליכה של הצדיק היא מעל כל ההליכה של הטבע - אתה תפסיק את שירתך ואני אשיר במקומך. כך גם מסביר בעל "פרי הארץ" את ציווי יהושע: "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם" (יהושע י, יב). והרי השמש מספרת כבוד א-ל, השמש והירח שרים את שירת ה', איך אפשר להפסיק את השירה האלוקית שלהם שמספרת את גודל מעשי ה'? אלא שיהושע אומר להם: אתם אמנם שרים, אבל אנחנו צריכים לשיר עכשיו שיר יותר גדול. המלחמה שאנחנו נלחמים עכשיו היא מלחמה עם מודעות ותודעה, זאת מלחמה של ישראל, וישראל שרים את השירה היותר גדולה. תפסיקו את שירתכם, כדי שאנחנו נשיר את השירה הגדולה יותר. הוי אומר, שאדם היודע לשיר את שיר ה', לשיר את שירות כל הבריות ולבוא במקומם - הוא שולט בכל המציאות כולה, כי שירתו היא שירה שמבטלת את כל השירות האחרות.

שיר מרובע
אני רוצה להביא לפניכם את דברי הרב (אורות הקודש ב, עמ' תמד). המקור של הרעיון הוא עמוק מאוד, בדברי תיקוני זוהר, אבל הרב מלביש את הדברים בצורה מיוחדת מאד. בתיקונים כתוב שלעתיד לבוא כשישראל יתגברו, יבוטל הרע ועמלק ימחק מהעולם - אז תהיה שירה כפולה ומכופלת: שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש ושיר מרובע, זה קשור עם שם הוויה, שם י', ק', ו', ק' שילך יופיע ויתגלה יותר ויותר.
מסביר הרב:
יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלא הסיפוק הרוחני במילואו.
יש אדם ששר מתוך עצמו, שירה אישית.
ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית, שאינו מוצא אותה מרוחבת כראוי, ולא מיושבת ישוב אידיאלי, שואף למרומי עז, והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה, מצר בצרותיה, ומשתעשע בתקותיה, הוגה דעות עליונות וטהורות על עברה ועל עתידה, וחוקר באהבה ובחכמת לב את תוכן רוחה הפנימי.
יש אדם שקשור באומה קשר עמוק, חי את חיי האומה, חושב את מחשבות האומה, דואג את דאגות האומה, שואף את שאיפות האומה - הוא בטל כלפי האומה, והוא שר את שירתה. אדם כזה שחי חיים ציבוריים, חיים של האומה, הוא גם שר את שירת האומה.
ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם, רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו, שואף אל תעודתו הכללית ומצפה להשתלמותו העליונה, וממקור חיים זה הוא שואב את כללות הגיונותיו ומחקריו, שאיפותיו וחזיונותיו.
יש אדם שמקושר עם כל האנושות, עם כל האדם שבעולם וכמובן ישראל במרכז. כל אנשי העולם קרויים אדם, "חביב אדם שנברא בצלם... חביבין ישראל" (אבות ג, יד), יש 'אדם' ויש 'האדם'. נפשו של האדם מתרחבת ושואפת את שאיפת האנושות כולה, שאיפת תיקונו של עולם האדם. זה איש כללי, וממילא השירה שלו כללית.
ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה, זה הוא העוסק בפרק שירה בכל יום שמובטח לו שהוא בן עולם הבא.
יש כאלה שאומרים את פרק השירה הזה בכל יום, וכתוב שמי שאומר את פרק השירה בכל יום הוא בן העולם הבא, אבל זה רק אם הוא אומר את פרק השירה אחרי שהוא לומד את אורות הקודש... לא סתם לומר פרק שירה, אלא להרגיש שייכות לכל הבריאה, האדם מרגיש קשר לכל הבריות, הוא חלק מכל הבריאה כולה. הוא מרגיש את השירה שלהן, את הייחודיות שלהן, את השלמות הנפלאה של כל הבריאה כולה, כל הברואים מהאדם ועד הבריות היותר קטנות ומצומצמות. אדם כזה שחי חיים ציבורים ומרגיש חלק מהבריאה הפונה כלפי שמיא, כשהוא שר הוא מרגיש שהבריאה פונה לבוראה. זה לא אני שפונה, לא ישראל שפונה, אלא כל הבריאה כולה פונה. הבריאה מבטאת את השייכות שלה לריבונו של עולם ואת התלות שלה בו. זאת מציאות רחבה וגדולה מאוד, "מתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים ועם כולם אומר שירה, זה הוא העוסק בפרק שירה בכל יום שמובטח לו שהוא בן עולם הבא". פרק שירה מפרט את השירים הפרטיים, מה שרה כל בריה ובריה, כל אחת מבטאת משהו מיוחד, יש לה מהות מיוחדת והיא מבטאה שירה מיוחדת. האדם מרגיש שהוא לא רק אומר שירה כללית, אלא השירה כוללת גם את כל הפרטים, כל חלקי הבריאה ויחד איתם הוא אומר שירה. מה אפשר לשיר יותר מזה? זו נראית השירה הגבוהה ביותר! אך ממשיך הרב ואומר:
ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם, כולם יחד מנעימים את זמריהם, וזה לתוך זה נותן לשד וחיים, קול ששון וקול שמחה, קול צהלה וקול רנה, קול חדוה וקול קדושה.
אדם ששר את שירת הבריאה כולה לא מדגיש את ההבדלים, אבל יש מי ששר את כל השירים האלו ביחד - יש שירה פרטית, יש שירה לאומית, יש שירה אנושית ויש שירה עולמית, ויש מי ששר את הכל ביחד.
שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה. והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה. ישראל שיר אל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו.
זה ענייננו, לשיר. בכל מה שאנחנו עושים אנחנו בעצם שרים: הפעולות המעשיות, הפעולות הרוחניות ועל אחת כמה וכמה כשאנחנו שרים בגלוי, שרים את פסוקי דזמרא, את קריאת שמע, שרים את התפילה, שרים כשאנחנו עוסקים בתורה. גם התורה נקראת שירה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא, יט), ופירושו של דבר לכתוב את כל התורה כולה. התורה היא חכמה גדולה ועומק גדול אבל היא גם ממלאת את כל התחושות וכל כוחות החיים, את הדמיון והרגש - והיא נהיית לשירה. מורנו הרב צבי יהודה היה מסביר את דברי הגמרא על הפסוק: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי ג, יח). הגמרא (חגיגה ט, ב) שואלת: למה כתוב גם צדיק ורשע וגם עובד אלוקים ואשר לא עבדו - יש כאן איזו כפילות - אומרת הגמרא שזאת לא כפילות, גם בצדיק יש מדרגות, יש "עֹבֵד אֱלֹהִים" ויש "אֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ". יש הבדל בין מי שלומד מאה ואחת פעמים לבין מי שלומד מאה פעמים. מסביר הרב צבי יהודה שצריך לחזור על הלימוד, יש כאלה שחוזרים מאה פעמים, יש כאלה ארבע מאות פעמים ויש כאלה שחזרו ארבעים פעם, הממוצע זה מאה. זה הסדר, זאת הקביעות. בתוך המאה פעמים יש עוד סיכוי שכל פעם יתחדש עוד משהו בהבנה, כי ככל שאדם חוזר יותר על הלימוד הוא מבין יותר טוב. אבל בשלב כלשהו אדם מיצה את ההבנה ועכשיו החזרה נהפכת לעבודה, הוא דבק בתורה, הוא אוהב את התורה ולומד אותה כי הוא רוצה את הקשר. לא בשביל להבין דברים חדשים, זה כבר ידוע לו כי הוא למד מאה פעמים - אלא החזרה נהיית לעבודה. מה שייך בלימוד תורה 'עבודה'? תפילה זאת עבודה, הקרבנות זאת עבודה, איך הלימוד הופך לעבודה - אחרי מאה פעמים, הפעם המאה ואחד הופכת את הלימוד לעבודה. זה מה שכתוב בפרשה שלנו: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע" (שמות טו, כו), 'אם שמוע בישן תשמע בחדש' (ברכות מ, א). זאת אומרת שאדם חוזר על מה שהוא יודע כבר, לא בגלל שכך יתחדש לו משהו, אלא אדם אוהב את הלימוד ולכן הוא רוצה לראות את הדברים עוד פעם. 'אם שמוע בישן' - אם אתה לומד מפני שאתה אוהב, אז תשמע בחדש, הקב"ה יגלה לך חדשות ותזכור את הדברים, 'תשמע' במובן זה שתתקשר, תתחבר ותזכור. אדם זוכר מה שמאוד מעניין אותו, את מה שהוא אוהב הוא לא שוכח. זה עניינה של השירה, שירת היקום, שירת האדם, שירת האומה ושירת היחיד, ומדרגת השלמות של השירה - שירה של כל השירות ביחד.

גדלות ההופעה בקריעת הים
"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות טו, א), זו הייתה השירה הראשונה ששרנו ביחד. חז"ל אומרים שהשירה הזאת פרצה מעומקא דליבא עוד לפני ההבנה, אפילו עוברים שבמעי אימם שרו (כתובות ז, ב), המציאות האלוקית הישראלית שרה את השירה הזאת. "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף" (שם ג), חז"ל אומרים שמה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי (מכילתא דר"י, מסכתא דשירה, ג), יחזקאל ראה את מעשה מרכבה ושפחה על הים ראתה את מרכבות פרעה. מה יותר גבוה - לכאורה מעשה מרכבה! אז למה חז"ל אומרים לנו שמה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל?
הזוהר אומר (יתרו פב, ב) שיחזקאל מפרש את כל מה שהוא ראה, מה שנביאים אחרים לא עשו - כי כשישראל יצאו לגלות בבל היה להם קושי גדול, הם היו במשבר נורא ותחושה כזאת שכביכול הקב"ה מעלים עינו מהם והוא לא איתם בגלותם. אז הקב"ה נגלה אל יחזקאל כדי לומר 'אני איתכם', והוא רואה את מעשה מרכבה בבבל, על נהר כבר. הוא רואה ומודיע לעם ישראל שהקב"ה איתם בגלותם, לכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם (מגילה כט, א). הייתה כאן סיבה מיוחדת לתאר את מעשה מרכבה במפורש, שישראל יראו שבאמת נראה אל יחזקאל המראה הגדול הזה, השכינה נראתה דרכו אל ישראל. לנביאים האחרים לא היה צורך לפרש אף על פי שהם לא ראו פחות. חז"ל אומרים לנו: 'מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל', כי הם רוצים להדגיש שמי שהבינה הכי פחות את המראה הגדול הזה זו השפחה, ומי שהיה במדרגה גבוהה יותר גם ראה יותר, ומי שהיה במדרגה עוד יותר גבוהה ראה עוד יותר. חז"ל אומרים לנו שהמעמד הזה של קריעת ים סוף היה מעמד נבואי גבוה ונישא מאוד מאוד, ראו את המרכבות האלוקיות מפילות את מרכבות פרעה. יש מרכבות לעומת מרכבות, וישראל ראו במדרגה הפנימית איך מרכבה מפילה מרכבה, זה היה מעשה מרכבה עליון. זה היה מעמד שהביא את ישראל לאמונה חדשה, "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). אמונה שהם לא רצו להיפרד ממנה, כמו שכתוב אחר כך בדברי הזוהר על הפסוק: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" (שם טו, כב. דף ס, א), חז"ל אומרים (מובא ברש"י) שמשה עשה זאת בעל כרחם, כי ישראל רצו לקחת את ביזת הים - אולי עשו זאת לשם שמים, כדי להודות לה' על כך אחר כך וגם לקיים את הבטחתו של הקב"ה שהם יצאו ברכוש גדול. אבל הזוהר אומר שהם לא רצו לעזוב את המקום שבו התגלה אליהם המראה הגדול הזה, המקום שבו הם ראו את ריבונו של עולם נלחם להם במצרים. משה אומר להם שהולכים למקום שבו יהיה מעמד עוד יותר גדול, אבל עם ישראל לא מאמין שיכול להיות מעמד יותר גדול ממה שהוא ראה עכשיו. זה היה מעמד כל כך נישא, אדיר ועצום, זה מקום עם הופעה כל כך גדולה אבל משה אומר לישראל: אנחנו עומדים ללכת להר סיני ושם ניפגש עם הופעה עוד יותר גדולה ועליונה. גם שם אומרים חז"ל על פי הזוהר שהיו מדרגות מדרגות בהשגת הנבואה שהייתה במעמד הר סיני.
נאמר בזוהר שמי שאומר את השירה הזאת של 'אז ישיר' יזכה להגיד אותה לעתיד לבוא, השירה הזאת היא שירה שמחברת את העבר עם העתיד. אין הכוונה במובן החיצוני, חז"ל תיקנו לנו ואנחנו אומרים את השירה הזאת כל יום כחלק מפסוקי דזמרא אך עדיין אנחנו לא במדרגה שנזכה להגיד את השירה לעתיד לבוא - הכוונה היא להגיד את השירה ולחיות את השירה. לא רק להגיד אותה, אלא גם לזכור את המעמד הזה, את ההופעה האלוקית העליונה שהקב"ה התגלה עלינו עד שפרצה השירה מעומק הלב, במלוא השמחה. לחיות את המציאות הזאת, לדמיין את המעמד שישראל עומדים על הים ורואים את ההופעה הגדולה הזאת, לחיות את זה - וזה מבטיח שהאדם יזכה לכך גם לעתיד לבוא...

איך מזככים את האכילה?
אנחנו ממשיכים בפרשה. בפרשה יש עוד נס גדול ועצום - המן. מתחיל לרדת מן לישראל. ארבעים שנה יורד מן, זה לא מעמד חד פעמי אלא ארבעים שנה! כל יום יורד מן מהשמים, משהו על טבעי. יש שאלה הלכתית גדולה איזה ברכה לומר על המן - האם המוציא לחם מן הארץ או המוציא לחם מן השמים. זהו אוכל מיוחד שמלמד את ישראל עומק של אמונה. חז"ל במסכת יומא (עו, א) אומרים שהמן לא ירד פעם אחת בשנה בכמות שתספיק לכל השנה - כי אם היה כך ישראל היו מקבלים פני אביהם שבשמים רק פעם אחת בשנה. המן ירד בצורה הזו שכל יום היו ישראל מצפים לרדת המן. זה לא הסדר של העולם שיורד מן מהשמיים ולכן כל יום מחדש עומדים ומחכים לריבונו של עולם שיוריד את המן. את המן שאכלו היום אסור להשאיר למחרת, ואם מנסים להשאיר אותו: "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ" (שמות טז, כ), למחר לא נשאר שום דבר. חז"ל אומרים לנו (סוטה מח, ב) שמי שאין לו מה לאכול מחר והוא דואג בגלל זה - הוא מקטני אמנה, כי צריך לסמוך על ריבונו של עולם. היו לבני ישראל ארבעים שנה של חינוך עמוק לאמונה, לראות שיש בורא לעולם, להיתלות בו, לבקש ממנו. המן היה גם פוסק הלכות, כמו שהגמרא שם אומרת שלכל אחד ירדה המנה שלו ואם היה ספק האם העבד הזה הוא של פלוני או של אלמוני - למחרת בבוקר היו רואים איפה המן נמצא ולפי זה ידעו איפה העבד צריך להיות. זו הנהגה אלוקית, שישה ימים יורד מן, בכל יום שמשאירים ליום הבא הוא מתקלקל, וביום שישי יורד פעמיים. משהו מיוחד במינו במשך ארבעים שנה.
חז"ל אומרים שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה (מכילתא בשלח, ב). הפשט של הדברים הוא כפשוטו, כשיורד מן לא צריכים לעבוד ואז אפשר ללמוד. 'שניים להם אוכלי תרומה' - גם אוכלי התרומה מקבלים אותה במתנה, הם לא צריכים לטרוח בעבודתם ואז הם יכולים להיות פנויים ללימוד. באופן יותר עמוק אפשר לומר, שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן - המן הזה היה רוחני, מי שאכל אותו נהיה יותר זך, טהור ושייך לטוב, וממילא כשהוא למד תורה היא תאמה את האופי והתכונות שלו המן מזכך. אותו דבר באוכלי תרומה, אכילה של קודש מקדשת ומטהרת. איך אפשר לגרום בימינו שהאוכל של האדם יהיה באמת אוכל מרומם? על ידי שאדם יברך לפניו ואחריו, הוא מנקה את האוכל מכל זוהמה רוחנית וקלקול שאולי שורה עליו, הוא מרומם אותו ומקדש אותו וכך האכילה נהיית אכילה שלא רק מחזקת את בריאות הגוף אלא גם מרוממת ומותאמת ליכולת של לימוד התורה.
התורה מצווה לקחת מן ולשים אותו בצנצנת כדי שיהיה לזיכרון (שמות טז, לג). עומד על כך בעל ה"מאור עינים", ר' נחום מצ'רנוביל (ד"ה קח צנצנת): כשהקב"ה אומר למשה שיקחו מן וישימו אותו בצנצנת, אין הכוונה שהמן יישאר רק לזיכרון כדי שכשיספרו על המן שהיה במדבר יוכלו להראות אותו, אלא הפירוש הרבה יותר עמוק. צריך ללמוד מזה שכל המזון בא לנו מריבונו של עולם, כמו המן. אי אפשר לתת פרשנות אחרת לרדת המן אלא רק שהוא היה נס שירד מהשמים - כך כל אוכל שאדם אוכל הוא מריבונו של עולם. אפילו כשהוא מולבש באופן טבעי בצורות כאלה ואחרות - זה מהשמים. זה התפקיד של הצנצנת, הצנצנת היא כלי וגם כשמכניסים את המן לתוך כלי המקור שלו הוא המקור האלוקי. כל המזון שאדם אוכל הוא כלי של שפע אלוקי שמקיים את האדם, על ידי המן צריך לזכור שבאמת הכול מאת ריבונו של עולם. למי שאומר את פרשת המן יש מזונות, הכוונה היא באופן רוחני ופנימי, מי שחי את הדבר הזה שהכול מאת ה' - כמובן שופע עליו שפע מריבונו של עולם.

לבוש חוצץ ולבוש מייפה
אני רוצה להוסיף על הדברים. לכאורה עדיף להיפגש ממש עם מזון אלוקי, והיה מקום שירד מן גם בארץ ישראל. אם במדבר שיש נחש, שרף ועקרב חומריים וגם רוחניים, במקום מרוחק שאין בו קדושה יורד מן ארבעים שנה - כשבאים לארץ ישראל בוודאי ובוודאי שצריך לרדת מן! הרי אין מקום יותר מתאים שירד בו מן מארץ ישראל! בעל "חסד לאברהם" אומר שלא כן הדבר. במדבר לא הייתה אפשרות להכניס את המן בתוך כלי כי כל הכלים שם היו טמאים, זה מקום לא מקודש, וזאת הסיבה שירד במדבר מן. כשבאנו לארץ ישראל, ארץ ישראל קדושה, פירותיה קדושים ואפשר לתת את המזון האלוקי בתוך הפירות כי המציאות היא מציאות של קודש.
אני רוצה להסביר את הדברים בהסבר נוסף: ללבוש יכול להיות תפקיד שהוא מסתיר ומפריד, ולמגע ישיר יכול להיות חיבור יותר חזק בלי לבושים וחציצות. אבל יכול להיות לבוש שהוא מייפה, מקשט ומוסיף עוד שלמות, שלא בא להפריד ולחצוץ אלא להוסיף ולהדר את המציאות. זה עניינו של העולם - הקב"ה נסתר בתוך הטבע, המזון הוא מזון טבעי לכאורה. במבט הראשון היה יותר טוב שירד מן ונראה את ריבונו של עולם, אבל במבט יותר עמוק, כשההופעה האלוקית מתגלה בתוך הטבע והמציאות - לא רק שזה לא גורע מהפגישה עם ריבונו של עולם אלא זה גם מוסיף, הקב"ה מתגלה בתוך הטבע ולא רק כשהוא גלוי אלא הוא נמצא בכל המקומות וכל המקומות האלה כביכול מוסיפים עוד הופעה אלוקית. זה העניין של המזון בארץ ישראל. זה בכלל עניינה של ארץ ישראל, שמחברת את החומר עם הרוח, הקדושה מופיעה בתוך המציאות. בחוץ לארץ כשאין קדושה במציאות היה צריך להיפרד מהמציאות כדי להיות מקודש, אבל כשבאים לארץ ישראל עניינה של ארץ הוא שפירותיה קדושים, מציאותה קדושה - ולכן בארץ ישראל מתגלה השלמות של ההופעה האלוקית, של חיבור הקודש והחול. זה הרעיון שאולי בתמציתו הוא עניין הצנצנת הזאת.
בסיום הפרשה: "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק" (שמות יז, טז), אין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה" (תהילים צג, ב), חז"ל אומרים שמ'אז ישיר' הקב"ה הופיע על כסאו (שמות רבה כג, א), והנה בסוף הפרשה כתוב: "כִּי יָד עַל כֵּס", המילה חסרה. כלומר, הייתה כאן הופעה עליונה ואלוקית, אבל היא תהיה עוד יותר שלמה לעתיד לבוא, כשריבונו של עולם יופיע על כיסא ו השלם, כשמלכות ישראל תחזור למקומה. אנחנו מתפללים לריבונו של עולם שנזכה לגאולה שלמה, שהכיסא יהיה שלם וכבודו מלא עולם.



^ 1.. שנת תשע"ד. הקלטת השיחה קטועה בתחילתה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il