בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • ענינו של ראש השנה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

תחל שנה וברכותיה

הקב"ה מנהג את עולמו כך שהטוב שבמציאות מצטרף יחד, ואילו הרע מתבטל. עיקרון זה נכון ביחס להתכללות הטוב שבציבור, וביחס להתכללות הטוב שבדורות שלמים. כיון שאין ציבור אלא בארץ ישראל, ארץ ישראל עצמה מתעלה בקדושה משנה לשנה מכוח הציבור, ועל כן "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".

undefined

הרה"ג שלמה פישר זצ"ל

אלול התשס"ב
7 דק' קריאה 22 דק' צפיה
פתיחה
את הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה" 1 דרשו חז"ל על שופר של ראש השנה 2 , אך לא ביארו לנו את סוף הפסוק "ה' באור פניך יהלכון". הליכה זו מה פירושה?
בעל התניא 3 אומר, כי בכל שנה ושנה ארץ ישראל מתעלה בקדושה ומקבלת פנים חדשות. ראייתו היא מן הפסוק "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה" 4 , שלכאורה הפסוק אינו מובן – אם עיני ה' בארץ כל הזמן, מה שייך לומר "עד"? הרי מדובר ברצף שלם, היה אפשר לומר גם מחנוכה עד חנוכה? מדוע לא נאמר פשוט "לעולם ועד"? אלא ודאי שכל שנה ארץ ישראל היא אחרת, וביחס לכל שנה עיני ה' בארץ מראשית השנה עד אחריתה. גם בשנה הבאה עלינו לטובה ארץ ישראל תתעלה בדרגה נוספת, וגם בדרגה זו יהיו עיני ה' בארץ מראשית השנה עד אחריתה.
מה פירוש המושג "התעלות ארץ ישראל בקדושה"?

שתי בחינות קדושה בארץ ישראל
נקדים ונאמר, כי יש שתי בחינות לארץ ישראל. בפרשת כי תבוא נאמר "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש 5 ", וכותב על כך רש"י: 'המקום הזה – זה בית המקדש, הארץ הזאת – ארץ ישראל'. על דבריו שואלים, מדוע הפסוק מקדים את בית המקדש לביאת הארץ? הרי ביאת הארץ קדמה לבית המקדש ארבע מאות וארבעים שנה! התשובה לכך היא שהפסוק עוסק בשתי בחינות של ארץ ישראל: הראשונה היא 'קדושת זרעים' - נחלה, וקדושה זו גורמת למצוות התלויות בארץ כתרומה ומעשרות וחלה וביכורים וכו', והבחינה השניה היא 'קדושת מקדש', שארץ ישראל היא מקום השראת השכינה, היא שייכת לקב"ה. הפסוק מדבר על שתי הבחינות – קדושת המקדש של ארץ ישראל, וקדושת הזרעים של ארץ ישראל.

שנינו במסכת כלים 6 "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות", אחר כך מפורטות כמה דרגות של קדושות בארץ ישרא, ולבסוף מגיעים לבית המקדש. המשנה מוסיפה "ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה עומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין כן משאר הארצות". ויש להבין מה ראתה המשנה לציין דוקא עניין זה? מדוע לא אמרה המשנה שקדושת ארץ ישראל מתבטאת בכל המצוות התלויות בארץ? מבאר הגר"א שלא מדובר כאן על "קדושת זרעים" של ארץ ישראל, אלא על קדושת המקדש, של השראת השכינה.
"קדושת זרעים" ו"קדושת המקדש" אינן אותה הקדושה. כל הראשונים מסכימים לכך, שמחלוקת התנאים אם קדושת ארץ ישראל קידשה לעתיד לבוא אינה נוגעת למחלוקת האם קדושת המקדש בטלה.
מבחינת השראת השכינה, כל ארץ ישראל היא המשך לקדושת המקדש. כמו שיש למלך היכל וארמון וחצר וממלכה שלמה, כך ה'פריפריה' של בית המקדש הוא ארץ ישראל כולה.

במדבר היו ישראל נוסעים על פי תרועה 7 , ומה היו מסעות אלו? "ויאמר משה לחובב נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' 8 ", ישראל מתקרבים למקום השראת השכינה. היו מ"ב מסעות בהתקרבות זו של עם ישראל, וגם ארץ ישראל התעלתה בקודש, וגם מסע זה היה מלווה בתרועה "אשרי העם יודעי תרועה". ונחזור לשאלה - מהי התעלות זו?

הטוב – מתכלל יחד, הרע – מפורד
הגמרא 9 אומרת "מאי דכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו? אם יהיו חטאים כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו". ומדרש זה טעון ביאור, מהי השייכות בין החטאים לשנים ולשלג?
כדי לבאר את העניין יש להקדים כמה עניינים.

מעלת הציבור
הר"ן והמהר"י מוסקאטו 10 עסקו בשבח ומעלת הציבור. הגמרא בכריתות 11 אומרת שכל תענית ציבור שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית", ומביאה ראיה מהחלבנה, שהיא בעלת ריח רע ואף על פי כן היא חלק מהקטורת, ובלעדיה הקטורת פסולה. החלבנה כשלעצמה יש בה ריח רע, אבל כשהיא מתכללת עם כל סממני הקטורת - מתבטל הצד הרע, ורק הצד הטוב בא לידי ביטוי. עיקרון דומה ניתן לראות בהלכות ביטול איסורים. הגמרא במסכת זבחים 12 ע"ח אומרת "הפיגול והנותר שבללן מבטלים זה את זה – איסורים מבטלים זה את זה". אם ניקח 60 כזיתים של איסורים וכל כזית הוא מסוג אחר - פיגול, נבלה, חלב ודם וכו' – כולם יבטלו זה את זה, והתערובת תהיה מותרת. כל מי שאינו נותר נחשב היתר ביחס לכזית של הנותר.
יש כאן רעיון עמוק: לרע – אין צרוף, הוא "בעלמא דפירודא", כל רע הוא בפני עצמו. לעומת זאת לצד הטוב – יש התכללות וחיבור. הצדיק רוצה שכל ישראל יהיו צדיקים, הגנב לא רוצה שכולם יהיו גנבים. זוהי מעלת הציבור.

מה בין נדב ואביהוא לנחשון בן עמינדב?
נדב ואביהוא הקטירו קטורת זרה ונשרפו חיים. באותו היום הקריב גם נחשון בן עמינדב קטורת יחיד, ונתקבלה מנחתו ברצון. אומר המדרש 13 "אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי, כנגד שלשה דברים שעשו הנשיאים שלא כהוגן וקבלם הקב"ה ואלו הן, בכל מקום אין היחיד מתנדב בקטורת והנשיאים הביאו כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, בכל מקום אין היחיד מביא חטאת אלא אחר ידיעת חטאו ואלו הביאו שעיר שלא בחטא, בכל מקום אין קרבן יחיד דוחה את השבת וכאן קרבן יחיד דוחה את השבת הא למדנו כמה קרבן נשיאים חביב לפני הקב"ה". חביבות זו מה עניינה? האם משוא פנים יש כאן?
באופן פשוט שאלה זו אינה קשה כלל, שהרי נדב ואביהוא לא נצטוו, ונחשון כן נצטווה. לאחר חטא העגל נאמר "ובאהרון התאנף מאוד להשמידו" 14 , ובפועל התעורר קטרוג זה במיתתם של בניו כשהקריבו אש זרה. מדוע דוקא אז? הכוזרי מבאר ש"אין בין עגל ובין כרובים אלא שזה ציוה וזה לא ציוה". חטא העגל אינו עצם עשיית העגל, אלא העבירה על צו ה'. זהו גם חטאם של נדב ואביהוא, שמקריבים אש זרה אשר לא ציוה, ולכן אז מתעורר הקטרוג שהיה בחטא העגל.

אולם עדיין יש לשאול, למה את זה ה' ציוה ואת זה ה' לא ציוה? על כרחך צריכים לומר, שיש הבדל בין קטורת זו לקטורת זו. כידוע, יש שני סוגי קרבנות: קרבן יחיד, כמו חטאת שמביא היחיד על חטא שחטא, וקרבן ציבור – כמו תמידין ומוספין. האם קרבן פסח נחשב קרבן יחיד או קרבן ציבור? הגמרא במסכת יומא 15 אומרת "הואיל ובא בכנופיא כציבור דמי". אמנם כל אחד מקריב את קרבנו בפני עצמו, אבל כולם מקריבים יחד 16 , ולכן הוא נחשב כמו קרבן ציבור. וזה פשט המדרש שקרבן נשיא אפרים דחה את השבת "מפני שהיה קרבן כולם שוה, שאילולי היה קרבנן שוה לא היה דוחה את השבת". אם קרבנן שוה הרי זה בכנופיא, כמו קרבן פסח, וכקרבן ציבור דמי.
אמנם, קרבן פסח אינו קרבן ציבור גמור: הרמב"ם כותב בהלכות תפילה 17 שתפילת ציבור היא דבר חביב וכו', וכיצד היא תפילת הציבור? "שיהא אחד מתפלל בקול רם וכולם שומעים". יש מצב כולם מקריבים יחד וזה "כנופיא", ויש מעלה גבוהה יותר של קרבן ציבור, שאחד מתפלל וכולם שומעים.
על כל פנים, ההבדל בין קרבן הנשיאים לבין קרבן נדב ואביהוא הוא, שקרבן הנשיאים היה קרבן שבו כולם מתכללים יחד, ואילו קרבן נדב ואביהוא היה קרבן יחיד גמור.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה
הסברנו כי מעלת הציבור היא שהצדדים הטובים מתכללים יחד, והצדדים הרעים מתבטלים. אותו רעיון קיים במישור הזמן: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". נבאר את העניין.
כתוב "שפת אמת תכון לעד ... ועד ארגיעה לשון שקר" 18 . האמת היא נצחית - לעד, והשקר הוא רגעי, לרוע אין קיום. "ראשית גויים עמלק" 19 , לעמלק יש רק ראשית אבל לא נצח, הרשע אינו יכול להחזיק מעמד, כידוע בדברי הימים. אנחנו לא תמיד מרגישים זאת, כי כאשר שהשטן רואה שהרוע עומד להתמוטט - הוא מכין רוע אחר, הפוך מהרוע הקודם. ועל כך אומר הנביא "אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב, ואם תסיר שיקוציך מפני ולא תנוד" – אם אתה כבר שב, תשוב אלי ולא תתנודד לחפש שקר מחליף. אם אתה כבר מודה שהעסק היה כישלון אחד גדול, שוב ישר אלי.
לעומת זאת, בדברים הטובים– כל הדורות מצטברים והולכים לרצף אחד. כל ילד מתחיל מ"משה רבינו קיבל תורה מסיני" דרך הגאונים והראשונים והאחרונים ועד החזון אי"ש. זה רצף אחד. אבל ברע "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", בכל דור יש עמלק אחר.

אם יהיו חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו
הבאנו בתחילת השיעור את המדרש "מאי דכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו? אם יהיו חטאים כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו", ושאלנו – מהי השייכות של החטאים לשנים ולשלג?
הגמרא 20 אומרת כי השלג "חיבור לטהרה ואין לו חיבור לטומאה". כלומר, אם שרץ נגע בשלג, כל פרודה נחשבת בפני לעצמה, ולכן הפרודה שנגעה בשלג היא ראשון לטומאה, הפרודה הבאה שני לטומאה, אחר כך שלישי, רביעי וזהו. לעומת זאת, אם השלג נוגע במקווה הוא נדון כדבר אחד, כולו נהיה טהור, למרות שהוא מורכב מפרודות פרודות. וזהו באור המדרש: "אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות –הרע נשכח, מי זוכר את אנשי הרוח של הרוע? כשלג ילבינו – הטוב מצטרף לקופה המשותפת של כל הדורות, כמו שלג שהוא חיבור לטהרה ואינו חיבור לטומאה.
אם כן, רעיון זה של התכללות הטוב קיים גם בעניין הציבור וגם בעניין השנים שסדורות ובאות. על יסוד זה אומר המדרש 21 – "אמר הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך פותח בתשובה תחילה שנאמר שובה ישראל". מה פשר הדברים? וכי לפני כן לא דיברו הנביאים על התשובה? מבאר הפסיקתא שכל הנביאים דיברו על תשובה, אבל לא אמרו מה לומר. אבל הושע לימד אותנו מה עלינו לומר "אמרו אליו כל תשא עוון וקח טוב" 22 . כל תשא עוון – תכלול את הרע והכל יתבטל, וקח טוב – הטוב יישאר ואותו תקח.

התעלות ארץ ישראל משנה לשנה
לאור כל זאת, נחזור לדברי בעל התניא שארץ ישראל מתעלה בקדושה משנה לשנה.
המנחת חינוך האריך בהרבה מקומות שאין ציבור אלא בארץ ישראל. יסוד עניין זה בגמרא 23 : "אמר רב אסי ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. מכדי כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי? שמע מינה הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל". רק יושבי ארץ ישראל נקראים קהל.

עמדנו על כך שבציבור – הטוב מתכלל יחד, והרע הולך לו. על כן, כל דור מוסיף עוד זכויות ועוד קדושה "לקופה הציבורית", וממילא ארץ ישראל שבה נמצא הציבור – מתעלה בקדושה משנה לשנה. שתי הבחינות של התכללות הטוב – בציבור ובזמן – מתאחדות יחד בארץ ישראל. ועל כן "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".


^ 1 תהלים פט, טז.
^ 2 ראה ילקוט שמעוני רמז תרמה, תשפב.
^ 3 איגרת הקודש, פרק י"ד.
^ 4 דברים יא, יב.
^ 5 דברים כו, ט.
^ 6 פרק א, משנה ו'.
^ 7 ראה במדבר פרק י'.
^ 8 במדבר י, כט.
^ 9 שבת פט ע"א.
^ 10 דרשות הר"ן סימן א', ובמקביל גם המהר"י מוסקאטו בדרשותיו.
^ 11 ו ע"ב.
^ 12 דף ע"ח.
^ 13 במדבר רבה יג ד"ה ב' ויהי המקריב.
^ 14 דברים ט, ב.
^ 15 נא ע"א.
^ 16 ראה משנה פסחים ה, ה "הפסח נשחט בשלש כתות" וכו'.
^ 17 ח, ד.
^ 18 משלי יב, ט.
^ 19 במדבר כד, כ.
^ 20 נדה יז ע"א.
^ 21 פסיקתא רבתי הוספה א' פרשה ג'.
^ 22 הושע יד, ג.
^ 23 הוריות ג ע"א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il