בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

שיטות הראשונים בדין חולה שצריך לאכול בשר

פקוח נפש בשבת - הותרה או דחויה

האם עדיף שחולה מסוכן יאכל בשר נבילה, או שישחטו לו בשר? שאלה זו ושאלות נוספות בהלכות שבת יכולות להיות תלויות בשאלה האם השבת 'הותרה' אצל פיקוח נפש, או שהיא 'דחויה'.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ג טבת התשס"ה
11 דק' קריאה 51 דק' צפיה
שיטת הראב"ד והמהר"ם והשאלה עליהם
הרא"ש 1 עוסק בדין חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול בשר, ואין לפניו בשר שחוט אלא רק בשר נבילה. האם עדיף שיאכל את בשר הנבילה, ובכך החולה יעבור על הלאו "לא תאכלו כל נבילה", או שמא עדיף שישחטו לו בשר כשרה ובכך יעשו מלאכה בשבת? יש אומרים שעדיף לעבור על לאו של נבילה מאשר יעברו אחרים על לאו של סקילה, והראב"ד שנשאל על כך השיב שדברים אלו מכוונים, אבל יש לומר שעדיף לשחוט, כיון שאיסור שבת ממילא נדחה, שהרי גם אם יאכל את הנבילה יש צורך להבעיר אש, לחמם לו מים וכו', וכן אי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם שהוא חולה שצריך לחלל עבורו את השבת. כיון שבכל מקרה השבת נדחית, עדיף לשחוט ולא לאכול נבילה. ודבריו צריכים ביאור, מה הקשר בין הדברים? וכי בגלל שעושים כמה איסורי שבת אז אפשר להוסיף עוד? מדוע לא לבחון כל איסור בפני עצמו?

הרא"ש מביא גם את דעת המהר"ם שסובר אף הוא כראב"ד, והוכיח זאת מדין אוכל נפש ביום טוב, שגם אם יש בשר נבילה לא אוכלים אותו אלא שוחטים בשר כשר, אף שעוברים בכך על עשה ולא תעשה. והסבר הדבר הוא שכיון שהתורה התירה לשחוט לצורך אוכל נפש, הרי לעניין אוכל נפש נחשב יום טוב כמו יום חול. וכך גם לגבי פיקוח נפש, שכיון שהתורה התירה הרי זה היתר גמור, וממילא עדיף לשחוט מאשר שיאכל בשר כשרה.

גם דברי המהר"ם טעונים ביאור, מהו הדמיון בין פיקוח נפש בשבת לבין אוכל נפש ביום טוב? מלאכת אוכל נפש לא נאסרה מלכתחילה "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", אבל בשבת כל המלאכות נאסרו, ומתירים רק מה שהכרחי לצורך פיקוח נפש!

ועוד קשה, מה בין איסור שחיטה לבין איסור נבילה? כשם שהתורה התירה לעבור על איסורי שבת במציאות של פיקוח נפש כך היא התירה לעבור על איסור נבילה, ומדוע לא נאמר שגם כאן האיסור הותר? לשאלה זו מתייחס המהר"ם עצמו, וכותב שבשחיטה אחרי ששחטו המאכל מותר לגמרי, אבל בנבילה "אריה רביע עליה", לעולם רובץ עליה איסור. ועדיין לא מובן מדוע לא נאמר שמציאות של פיקוח נפש מסלקת את איסור הנבילה, כשם שהיא מסלקת את איסור השחיטה? מה בין שני האיסורים?

כך שאל הר"ן על הראב"ד. תחילה הוא הביא את דברי הראב"ד שהוכיח שהאיסור שעומד ומעכב הוא איסור שבת "שזה החולה איזה איסור עומד ומעכבו? איסור שבת, תדע, שאילו לא היה שבת לא היינו מבקשים נבילה אלא שוחטים לו", וכיון שהאיסור שמעכב הוא איסור שבת, שאם היה זה יום חול היינו שוחטים – הריהו שב להיות היתר גמור, ואין מתירים לו איסור נבילה. ותמה הר"ן, אפשר לומר את אותו הדבר לגבי איסור נבילה! אם אדם מצא נבילה בשבת האיסור שמעכבו הוא איסור נבילה, שהרי גם ביום חול אסור לו לאכול ממנה! כשם שהראב"ד אומר שאיסור שבת מעכבו - כך גם איסור נבילה, ולא מובן מדוע כותב הראב"ד שאיסור שבת עומד יותר מאשר איסור נבילה?

שיטת הר"ן
דעת הר"ן עצמו היא שהכלל הקובע הוא "מאכילים אותו הקל הקל תחילה", אבל האיסור הקל אינו איסור שחיטה בשבת אלא איסור נבילה, כי כל כזית הוא איסור בפני עצמו, וכיון שהחולה צריך לאכול כמה זיתים – עדיף שיעשה איסור שבת אחד של סקילה מאשר יאכל הרבה זיתים של נבילה. כמות האיסורים מצטרפת ונהפכת לאיכות. לדבריו, אם חולה צריך לאכול רק כזית אחד, עדיף שיאכל מהנבילה ולא שישחטו לו.

שיטה המובאת ברא"ש
הרא"ש הביא שיטה נוספת "ואני שמעתי שמא יהיה החולה קץ באיסור ולא ירצה לאכול ויסתכן", כלומר אם נעדיף את הנבילה - החולה עלול לקוץ באכילתה, ולהגיע לידי סכנה. לפי שיטה זו, אם יש חולה שאינו קץ מאכילת נבילה, שכיון שהתורה התירתה הוא לא רואה סיבה שלא לאכול – עדיף שהוא יאכל מהנבילה, ולא ישחטו לו.

סיכום השיטות
נסכם את השיטות שראינו עד כאן: דנו הראשונים ונחלקו ביניהם בדין חולה שצריך לאכול בשר, יש אפשרות להאכילו בשר נבילה או לשחוט עבורו בשר כשר. ברא"ש מובאת דעת יש אומרים שעדיף שיאכל בשר נבילה, שזהו איסור לאו, מאשר שישחטו עבורו שזהו איסור סקילה; דעת הראב"ד והמהר"ם היא שעדיף לשחוט מפני שעשיית מלאכה במציאות של פיקוח נפש היא היתר גמור, וכן משום שממילא מחללים עבור חולה זה או אחר שבת, ושיטתם טעונה ביאור וכפי שהקשה עליהם הר"ן – מה בכך שממילא השבת נדחית, ומה בין שחיטה לנבילה; דעת הר"ן היא דעה אמצעית, שאם החולה צריך לאכול רק כזית אחד של בשר אז אמנם עדיף להאכילו נבילה, שזהו איסור קל יותר, אבל אם הוא צריך הרבה זיתים אז עדיף לעבור פעם אחת על איסור סקילה מאשר לעבור הרבה פעמים על איסור נבילה; וברא"ש מובאת שיטה נוספת שסוברת עקרונית שעדיף להאכילו נבילה, אך מטעמי פיקוח נפש, כיון שיש חשש שהחולה עלול לקוץ באכילתה ולהסתכן, יש לשחוט עבורו. וצריך להבין כיצד יענו הראב"ד והמהר"ם על קושיית הר"ן.

שיטת הרשב"א וביאור שיטת הראב"ד והמהר"ם
הרשב"א התייחס אף הוא לנדון שאנו עוסקים בו, וכתב שהתשובה תלויה במחלוקת האם שבת "דחויה אצל פיקוח נפש", או "הותרה אצל פיקוח נפש". אם שבת הותרה בפיקוח נפש, משמעות הדבר שאין כלל איסור לשחוט, וממילא עדיף לשחוט ולא לאכול מהנבילה; אבל אם שבת היא דחויה בפיקוח נפש, אז יש לעשות את האיסור הקל יותר.

המחלוקת 'הותרה או דחויה' נאמרה במקורה ביחס לדין עבודה בבית המקדש שדוחה את הטומאה 2 . אסור לעבוד בבית המקדש בטומאה, אבל אם רובו של הציבור טמאים – הותרה העבודה בטומאה. התנאים נחלקו האם היתר זה נחשב "הותרה" או "דחויה". אם נאמר שאיסור הטומאה נדחה, משמעות הדבר שהאיסור קיים אלא שבכל זאת אנו דוחים אותו, ואז כאשר בית האב שמקריב בבית המקדש טמא אבל יש בית אב אחר טהור – בית האב הטהור יעבוד. אבל אם העבודה הותרה, אין צורך לחזר אחרי כהנים טהורים, שהרי העבודה הותרה. לפי לשון שניה בגמרא, אפילו אם באותו בית אב עצמו יש כהנים טמאים וטהורים אין שום עדיפות שהטהורים יקריבו. נמצא שלפי הלשון הראשונה בגמרא – גם לשיטה שהעבודה הותרה צריך לטרוח טירחא קטנה כדי לעבוד בטהרה, ולפי הלשון השניה אין צורך לטרוח כלל.

ושאלה זו נשאלת גם על היתר פיקוח נפש בשבת: אם השבת 'הותרה' אז התורה אומרת שלעניין פיקוח נפש השבת היא כמו חול, האיסורים מלכתחילה לא נאמרו על פיקוח נפש. אבל אם אומרים שפיקוח נפש 'דחויה' משמעות הדבר שהלכות שבת קיימות גם במציאות של פיקוח נפש, ורק כשיש הכרח לדחותן – הן נדחות.

למעשה כבר המהר"ם הסביר את שיטתו בכך שבמציאות של פיקוח נפש אין איסורי שבת, אך על כך הקשה הר"ן – מדוע רק איסור שבת הותר, ואיסור נבילה לא? וכן שאלנו על נימוקו של הראב"ד "שאיסור שבת כבר ניתן לידחות בהבערה ובבישול ויש קטן בסוף העולם" - מה הקשר בין הדברים? התשובה היא שיש להבדיל בין מציאות קבועה לבין התנגשות מקרית. כיון שבכל שבת יש מציאות של פיקוח נפש – אין כאן התנגשות מקרית אלא זו מציאות תמידית ומחוייבת, ולכן מלכתחילה אין איסור. כשהתורה אמרה מצד אחד שצריך לשמור שבת ומצד שני אמרה שפיקוח נפש דוחה שבת – משמעות הדבר שמלכתחילה אין איסור. דומה הדבר לעבודת הקרבנות שדוחה שבת. כיון שהקרבת התמידים היא סדר השבת הקבוע, לא שייך לומר שיש איסור שנדחה, אלא הדבר מותר ואף מצוה מלכתחילה . זוהי גם כוונתו של המהר"ם שלמד מדין אוכל נפש ביום טוב. גם שם אוכל נפש ביום טוב כלל לא נאסר מלכתחילה, כי זו מציאות תמידית. לעומת זאת, איסור נבילה נחשב 'דחויה'. אין סדר קבוע שבשבת יש צורך להאכיל חולים נבילות, ולכן האיסור עצמו נשאר, ואם יש התנגשות מקרית בין האיסור לבין פיקוח נפש, אז פיקוח נפש עדיף.

הר"ן שהקשה על הראב"ד הוא לשיטתו ששבת היא דחויה אצל פיקוח נפש. הר"ן כתב כך בפירוש ביחס לדין 'מרבה בשיעורים' (אם חייבים לעשות מלאכה בשיעור מסויים אסור לעשותה בשיעור גדול יותר), שדנו לגביו הראשונים האם הוא מהתורה או מדרבנן, וכתב הר"ן 3 שהאיסור מהתורה, ולמרות שביום טוב - אם יש צורך לבשל בשר מותר לבשל כמות גדולה יותר אין לדמות בין יום טוב לשבת, כי מלאכת אוכל נפש ביום טוב הותרה, ומלאכת פיקוח נפש בשבת – דחויה.

פיקוח נפש בשבת – הותרה או דחויה
הרשב"א עצמו כותב, שכיון שלגבי עבודה בבית המקדש בטומאה אנו פוסקים שהעבודה "דחויה", כך גם לגבי שבת, והוא מביא כמה מקורות לכך. התשב"ץ חולק ואומר שאין להשוות בין טומאה לשבת, ומלאכה לצורך פיקוח נפש הותרה לגמרי. הוא לומד זאת ממקור הדין עצמו: בברייתא 4 מובאים כמה מקורות לדין זה, ואחד הלימודים הוא מעבודת הקרבנות - אם עבודת הקרבנות דוחה שבת ופיקוח נפש דוחה את עבודת הקרבנות (אם יש כהן שעובד עבודה ויודע זכות למי שעומד למות, לוקחים אותו מהעבודה בשביל כך), קל וחומר שפיקוח נפש דוחה שבת. וכיון שעבודת הקרבנות הותרה לגמרי בשבת, כך גם פיקוח נפש. לימוד נוסף בגמרא הוא ממילה שדוחה שבת בשביל איבר אחד, וקל וחומר בפיקוח נפש שהוא כל גופו של אדם 5 . לצורך מילה ברור שהשבת הותרה לגמרי, שהרי מקור הדין הוא 'ביום השמיני ימול - אפילו בשבת', ואם כן התורה אומרת לכתחילה 'תמול בשבת', לא שאם עומדת לפני האדם התנגשות מקרית עליו לבחור מה עדיף. וממילא כך גם לגבי פיקוח נפש שנלמד ממילה.

ניתן לתלות מחלוקות שונות בהלכות שבת בשאלה האם השבת הותרה או דחויה אצל פיקוח נפש.

האם יש צורך להשתדל שלא לעבור על האיסור?
שנינו בפרק 'במה מדליקין' 6 "כחס על הנר... חייב, ואם בשביל החולה שישן פטור" - מותר לכבות נר בשבת כדי שהחולה ישן. וכותב על כך הרמב"ם בפירוש המשניות שאם אפשר להימנע מכיבוי הנר, כגון שאפשר להעביר את החולה או את הנר למקום אחר, יש לעשות זאת ולא לעבור איסור. לעומתו כתב הרא"ה 7 שמכבה את הנר גם כאשר יש רק ספק שהחולה אכן יישן, והחידוש במשנה הוא שמכבה מיד, ואין צורך להוציא את הנר או לכפות עליו כלי. בפשטות, הרמב"ם והרא"ה נחלקו האם במציאות של פיקוח נפש צריך להשתדל למצוא פיתרון אחר ולא לעשות מלאכה, ושאלה זו תלויה בשאלה אם השבת הותרה או דחויה – אם השבת הותרה אז אין צורך לטרוח אפילו טירחא קטנה, כמו בטומאה שהותרה, אבל אם השבת דחויה - צריך להשתדל.

מחלוקת דומה נחלקו הראשונים ביחס לשאלה האם עדיף לעשות את המלאכה על ידי גוי, או בשינוי. השולחן ערוך 8 אומר "כשמחללים שבת על חולי שיש בו סכנה משתדלים שלא לעשות על ידי גוים וקטנים ונשים אלא על ידי גדולים וברי דעת", דוקא הם יעסקו במעשה של פיקוח נפש. וכותב על כך הרמ"א "ויש אומרים שאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי עושה בשינוי ואם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי בלא דיחוי כלל עושים, וכן נוהגים". אם השבת הותרה אצל פיקוח נפש אז אין שום סיבה לעשות את המלאכה על ידי גוי, להיפך - הרי יש כאן מצוה גדולה של הצלת נפשות! וזוהי דעת השולחן ערוך, אבל הרמ"א סובר שהשבת דחויה, ולכן במקום שאפשר לא לחלל שבת עדיף לא לחלל, ואם בכל זאת מחללים אז זה כבר נהפך לאיסור.

להיכנס למצב של פיקוח נפש
הרמב"ן ובעל המאור 9 נחלקו במקרה שנשפכו המים החמים המיועדים לרחיצת התינוק אחרי שמלו אותו, האם מותר למולו על סמך זה שאחרי המילה יהיה מותר לחמם מים מטעם פיקוח נפש? האם מותר להיכנס לכתחילה למציאות של חילול שבת? הרמב"ן כותב שודאי ימולו אותו ואחר כך יחממו מים, אבל בעל המאור כותב שהדבר אסור, אפילו לצורך מצוות מילה. גם כאן נקודת המחלוקת היא שאלתינו, אם השבת הותרה אצל פיקוח נפש אין שום סיבה שתהיה בעיה להיכנס למצב כזה, אחרי המילה לא נדחה שום איסור אלא כך הוא הסדר. אבל אם השבת דחויה אצל פיקוח נפש, מובנים דברי בעל המאור שלכתחילה לא נכנסים למצב כזה, אין להיכנס לכתחילה למצב של דיעבד.

מלאכות שאינן הכרחיות
הביאור הלכה 10 מביא שנחלקו הראשונים בשאלה האם כאשר יש חולה מסוכן מותר לעשות בשבילו הכל, גם פעולות שאינן הכרחיות בשביל הצלתו, דברים שמרחיבים את דעתו אך ברור שגם בלעדיהם הוא יחיה, כגון להדליק עבורו את האור וכו'. יש ראשונים שפוסקים שבמציאות של פיקוח נפש השבת היא כמו חול, ולכן אפשר לעשות הכל. כמובן שלא בלי גבול, אבל גם דברים שאין בהם צורך גמור. וכך מדייק הביאור הלכה מלשון השולחן ערוך "עושים לו כל מה שרגילים לעשות לו בחול". ויש חולקים וסוברים שמותר לעשות רק פעולות הכרחיות לצורך פיקוח נפש, ולדעה זו נוטה המשנה ברורה. כמובן שלדעת כולם אם יש חשש כלשהו לחיי החולה יש לעשות הכל, והמחלוקת היא רק ביחס לפעולות שברור שהימנעות מהן לא תסכן את חי החולה. בפשטות, גם כאן תלויים הדברים בשאלתינו, אם לגבי חולה שיש בו סכנה השבת הותרה אז מותר לעשות בשבילו הכל, אבל אם השבת רק דחויה – עושים רק מה שהכרחי 11 .

תליית השאלה במקורות הלימוד
החלקת יואב תולה שאלה זו במקורות הלימוד. כפי שראינו, התשב"ץ כותב שהשבת הותרה אצל פיקוח נפש, ומוכיח זאת מכך שההיתר נלמד מעבודת הקרבנות וממילה, שהם היתר גמור. אולם, בסוף הסוגיא הגמרא לומדת את ההיתר מ"וחי בהם", ואומרת שעל כל הלימודים האחרים יש פירכא, כי אין מהם ראיה גם למצב של ספק פיקוח נפש אלא רק לודאי, ואילו מהפסוק 'וחי בהם' ניתן ללמוד גם על ספק פיקוח נפש, כי לא יתכן שתהיה הלכה בתורה שתמנע הצלת חיים. אם נלמד את ההיתר ממקור זה, יתכן שהוא בגדר של 'דחויה' בלבד, והחלקת יואב אומר שאכן כך הוא, ולפיו כאשר יש ודאי פיקוח נפש אז השבת הותרה, ואילו כאשר יש רק ספק – השבת דחויה.

החלקת יואב כותב שלפי דבריו מיושבת הגמרא במסכת מנחות 12 . הגמרא שם דנה בדין "מרבה בשיעורים", כאשר יש צורך שחולה יאכל שתי תאנים ויש לפנינו ענף אחד עם שלש תאנים ושני ענפים שבכל אחד מהם תאנה – האם עדיף לתלוש את הענף הגדול ואז להרבות מעבר לשיעור הנצרך אבל למעט במלאכות, או שעדיף לתלוש את שני הענפים הקטנים ובכך למעט בשיעורים אך להרבות במלאכות. אם נאמר שהשבת הותרה אז ההתלבטות כלל לא מובנת, הרי זהו היתר גמור ואין בכלל גדרי איסורים! ומחדש החלקת יואב ששם מדובר בספק פיקוח נפש, ואז השבת היא רק דחויה וצריך לעשות את הקל הקל, אבל בודאי פיקוח נפש אכן אפשר גם לתלוש את שני הענפים, כי השבת הותרה.

אכילה ביום הכיפורים – מעט מעט
כתב השולחן ערוך בהלכות יום הכיפורים 13 :
כשמאכילים את העוברות או את החולה מאכילים אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור, הילכך מאכילים אותו כשני שלישי ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ארבע ביצים. והשתיה יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלוא לוגמיו.

נשאלת השאלה, לשיטה האומרת ששבת הותרה אצל פיקוח נפש, מדוע יש צורך להקפיד שחולה שצריך לאכול ביום כיפור לא יאכל שיעור שלם? כשם שהשבת הותרה לצורך פיקוח נפש, כך גם איסור האכילה ביום כיפור!

דנים בשאלה זו השואל ומשיב והאבני נזר, ומבאר האבני נזר שקיים הבדל יסודי בין איסור מלאכה בשבת לבין מצוות התענית ביום כיפור. אמנם אם החולה יאכל הוא לא יעבור עבירה, הוא לא יבטל את מצוות התענית, אבל מצד שני הוא יפסיד אותה, שהרי כשאנו אומרים שפיקוח נפש דוחה מצוות – אין הדבר נחשב כאילו המצווה התקיימה!

לאור זאת ניתן להבין את ההבדל בין שבת ליום הכיפורים. על יעקב אבינו אמרו חז"ל שהוא שמר את כל התורה, ושאלו המפרשים – והרי הוא נשא שתי אחיות? יש אומרים שכיון שהוא נשאם ברוח הקודש אין הדבר נחשב, כאילו הוא לא היה, וכיון שיש עוד הרבה אחיות בעולם – אפשר לומר על יעקב שלא נשא שתי אחיות. כך גם בשבת, אם אדם היה מוכרח לעבור על איסור שבת – אין זה נחשב שהוא לא קיים את השבת, כי המעשה שעשה אינו נחשב, ואת שאר השבת הוא קיים. לעומת זאת, אם אדם אוכל בתענית אי אפשר לומר שהוא קיים את מצוות התענית. התענית היא יחידה אחת, שלא שייך להפרידה לחלקים.

הסבר אחר כותב ר' חיים מבריסק, והוא מדייק מלשון השולחן ערוך שהוא אינו עוסק בחולה שכבר יש בו סכנה, אלא במי שאם לא יאכל הוא עלול להגיע לידי סכנה. רק עליו נאמר שמאכילים אותו מעט מעט, אבל חולה שכבר יש בו סכנה – הותרה האכילה לגמרי 14 .

לסיכום, הדיון האם השבת הותרה או דחויה אצל פיקוח נפש לא הוכרע בבירור, ולשון האבני נזר היא "יש בזה שערוריא גדולה". אמנם, אין בדיון זה כל כך נפקא מינה למעשה, כי גם אם נאמר שהשבת דחויה – ברור שיש לעשות את כל המאמצים להציל את הנפש ולא להיכנס לספיקות. אך כאשר הוא יוכרע בצורה ברורה מסתבר שיהיו לכך כמה וכמה השלכות.


^ 1 יומא פרק ח, סימן י"ד.
^ 2 יומא ו ע"ב.
3לביצה יז ע"א.
^ 4 יומא פה ע"א.
^ 5 יש כאן חידוש מיוחד: ההבנה הפשוטה היא שמילה דוחה שבת לא מצד פיקוח נפש, אלא מצד מצוות מילה; אך הברייתא מחדשת שמילה דוחה שבת בדומה לפיקוח נפש שדוחה שבת, כי אדם שלא נימול אין לו מציאות, חסר בהופעת החיות שלו.
^ 6 שבת כט ע"ב.
^ 7 מובא בר"ן
^ 8 סימן שכ"ח, סעיף י"ב.
^ 9 מובאים בדף נג בדפי הרי"ף.
^ 10 סימן שכח סעיף ד, ד"ה כל שרגילין.
^ 11 יש לציין, שלא תמיד תליית המחלוקות שהבאנו בשאלה אם השבת הותרה או דחויה אצל פיקוח נפש – מוכרחת. גם לדעה שהשבת דחויה אפשר להבין שמותר לעשות גם מלאכות שאינן הכרחיות, וגם הדעה שהשבת הותרה מסכימה שלא הכל הותר; מכל מקום, אם נאמר שהשבת הותרה אז יותר פשוט להבין שעושים על ידי ישראל, וגם מה שלא הכרחי.
^ 12 סד ע"א.
^ 13 סימן תריח, סעיף ז.
^ 14 הסברו של ר' חיים מבריסק הוא לשיטתו הכללית, שמאוד מחמירה בפיקוח נפש. גם ספק ספיקא רחוק נחשב ספק ממשי.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il