בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תבוא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

פרשת מקרא ביכורים

undefined

הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

3 דק' קריאה 9 דק' האזנה
הבה ונתבונן בתוכן קריאתה של פרשת הבאת הביכורים, מה מקפלת בקרבה פרשת "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"? זוהי סקירת העבר הרחוק המספר לנו את כל גלגולי האומה, מיעקב אבי האומה,
"שחילצו הא-ל מיד לבן, ועניין עבודת המצריים בנו, והצילנו הוא ברוך הוא מידם, ואחר השבח - מבקש מלפניו להתמיד הברכה". (ספר החינוך, מצוה תרו)

השבח וההודאה על העבר מצד אחד, והתפילה והבקשה להתמדת הברכה בעתיד מן הצד האחר, נאמרים בקריאה זו. "וענית ואמרת", בקול רם, בבחינת "הבו גודל לא-לוהינו"! כל דבר שבקדושה שאתה יכול להעלותו - העלהו. מרוממים אנו את רגע הבאת הביכורים, כי גדול ורחב הוא, יש בו לשעבר ויש בו לעתיד לבוא גם יחד.

א. הִגַּדתי - שִבַּחתי
כדי לקבל ממד נכון של גודל המאורע, יש להרחיב את המבט מעבר להווה שניצב לנגד עינינו. יש לעקוב אחר הסיפור הפשוט של המשפחה שירדה למצרים, שהפכה להיות לעם, ולא נטמעה בתרבות המצרית, וכן לא נשחקה ואבדה בעקבות השעבוד. סיפור זה חייב להיאמר ולהימסר לדורות הבאים, לא רק כדי שלא נהיה כפויי טובה, אלא ללמוד ממנו אורחות חיים ויסודות אמונת ישראל, על דרכי ההשגחה וההצלה של ישראל מתחת סבלות מצרים. כיצד יצאה אומה זו ביד חזקה על ידי אותות ומופתים, וזכתה לאחר מכן לקבל את התורה, ולירושת הארץ ולברכתה, ליהנות מפרותיה. מילים פשוטות שאומרות את הכול:
"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". (דברים כו, ט)

זוהי המסקנה והתכלית מכל התהליכים שקדמו והובילונו עד הלום, והם מוצגים בזה, בהכרזת המביא:
"וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה"!
רק מי שחי את עברה של האומה ושותף לסבלותיה, יודע להוקיר ולהעריך את ה"ועתה הבאתי", לשמוח בכל הטוב ולהודות עליו, כי יקר הוא עד מאוד. מבנה פרשת הביכורים משמש דגם של צורת הודיה, ה'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'.

מכאן למדו חכמינו בתלמוד, כיצד לספר בשבחו של מקום בליל הסדר, פרשה זו משמשת כמפתח וכבסיס לכל דרשות חכמינו בהגדה. השם: 'הגדה' אינו רק מטעם מצות "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ", או מטעם שמגיד בה סיפור יציאת מצרים, אלא הוא לשון הודיה ושבח לקב"ה על שהוציאנו ממצרים, כמו שמתרגם בירושלמי "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם" - "ושבחית יומא דין". (עיין אבודרהם, סדר ההגדה עמ' רכ)

ב. הגדתי - דברים קשים כגידין
הביכורים מונפים כלפי מעלה על ידי הכהן, ושוב נלקחים על ידי הבעלים המניחים אותם. כל התנועות הללו של הכהן כלפי מעלה בתנופה, ושל הישראלי כלפי מטה, בהנחה, מציגות את שאיפת האדם להתעלות. את מאבקו הבלתי נלאה בין המעלה והמטה, להתרומם מן הארץ לשמים ולקלוט את השפע השמימי ולהורידו לארץ. כל חיינו אנו נמצאים בין שאיפת ההתנשאות אל עבר רום השמים ובין הנחיתה לארץ, "לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ". לחיות בקדושה עליונה ומרוממת, המחוברת בעומק רגבי אדמת הקודש.

מלבד ההודאה והשבח שמביעה המילה "הִגַּדְתִּי", יש משמעות נוספת לצליל מילה זו "הִגַּדְתִּי",
"וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" - "דברים הקשין כגידין" (רש"י שמות יט, ג).
נימה של תוכחה, או דברי הערה לכהן שנועדו לעורר גם אותו למחשבה. עובד האדמה הפשוט אומר: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם", הן מילים שמנסות לגעת בליבו של הכהן ולרמוז לו:
הנה אנוכי הכפרי הפשוט, הניצב לפניך בזה, אשר עמל ויגע בגידול הפרות, בטרחה האפורה היום-יומית ללא זרי הדפנה, הנה בתום יגיעתי זכיתי להביא את ראשית ביכורי אדמתי, לבית ה'. ועתה, מתייצבים הם זה לעומת זה, הכהן, אשר זכה שחייו וכל הליכותיו יהיו קרובים וסמוכים אל הקודש, בבית ה'. והחקלאי העומד כנגדו כביכול,
"מרמז לכהן, אף כי הכהן עובד בבית המקדש - והוא עובד בשדה, עם כל זה, כאשר יגיע הנפש מישראל למקום המקדש, ומביא ביכורים, אז מברר כי בכל מקום היה בקדושה - כמו הכהן העובד"! (מי השילוח, כי תבוא)

הנה נצבים זה לעומת זה, א ר ץ מול ש מ י ם, נדמה שכאילו הכהן קרוב יותר לשמים, אין לו חלק ונחלה בארץ ובצרכים הארציים, הוא כולו רוחני, ואילו הכפרי המתעסק בדברים הגשמיים הוא קרוב ושייך לארץ. הנה מתברר שהכפרי שהיה רחוק מחצרות ה', בהביאו את הביכורים זכתה נפשו להתעלות ולעמוד לפני ה', ופרותיו יונחו על ידי הכהן לפני מזבח ה'. משמע שגם הוא לא היה כה רחוק אף בהיותו עסוק במלאכתו בשדה, כמו שנדמה, אבל מאחר שזכה שתכלית מעשיו, הגיעוהו אל הקודש, משמע שגם כל פעולותיו ומעשיו היו בבחינת 'חפצי שמים' והכנה אל הקודש, ובכל מקום היה בקדושה - כמו הכהן העובד בבית ה'.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il