בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חגי תשרי
לחץ להקדשת שיעור זה

על השמחה - מיום הכיפורים לסוכות

הבנת חשיבות השמחה לאחר ימי הדין. שעור שניתן במוצאי יום הכיפורים.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

מוצאי יוה"כ ה'תשנ"ה
4 דק' קריאה 22 דק' האזנה
"עבדו את ה' בשמחה" - כלל זה נכון כל השנה, ועל אחת כמה וכמה בחג הסוכות, בו נצטווינו על השמחה באופן מיוחד "ושמחת בחגך והיית אך שמח". מן הראוי לברר את עניינה של עבודת ה' בשמחה - מדוע היא נצרכת, ומדוע היא מוצדקת. ראשית, יש להבין איך אפשר בכלל לצוות על השמחה? הרי השמחה היא עניין רגשי! התשובה לכך היא שבכוחו של האדם לשלוט על רגשותיו באמצעות שכלו. כאשר האדם יבין את ערכה ועניינה של השמחה, שוב יצטרף לכך גם הרגש. ניתן להגיע אל הבנת חשיבות השמחה מהרבה כיוונים, ונפרטם אחד לאחד:

השמחה כמצב שבלעדיו לא תיתכן עבודת ה' שלמה
כיון שהקב"ה ציוונו לעבוד אותו, בודאי שאנו מצווים לנקוט בכל הדרכים כדי לעשות זאת באופן היותר שלם. תלמידו של האר"י, רבינו חיים ויטאל מבאר שכשאדם שרוי בעצבות אין לו חשק לעבוד את ה' ולקיים את מצוותיו, וכך יש ליצר הרע פתח לגרות את האדם. לעומת זאת כאשר האדם עושה מצוות בשמחה אזי באופן טבעי יהיה לו חשק להמשיך. וזו לשונו (שערי קדושה, חלק ב', שער רביעי):

"העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, ביטול עסק התורה וכוונת התפילה ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והוא שער התחלת גרוי והסתת יצר הרע... ובהיפך, בהיות עובד השם יתברך בשמחה, כמו שכתוב 'עבדו את ה' בשמחה' השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להידבק בו יתברך. וכתיב 'תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל' ".


העובד שלא בשמחה - כעבד שעובד את רבו בפנים עצובות
ר' חיים ויטאל מדמה את העובד שלא בשמחה לעבד שעובד את רבו בפנים עצובות וזעופות - כמובן שמכוער לעבוד בצורה כזו! גם ביחסי בין אדם לחבירו, כל אדם שעוסק בקבלת קהל יודע על חשיבותם של סבר פנים יפות. אם לא מקיימים מצוות בשמחה - הרי זה מעיד על פגם בהערכת המצווה. הרי אם אדם היה שומע שקיבל מתנה יקרה - הדבר בוודאי היה עושה לו מצב רוח טוב; על אחת כמה וכמה כשמדובר במצוות ה'. על רב ברונא מסופר שהיה "בדיח כוליה יומא" על כך שסמך גאולה לתפילה. ואם על הידור מצווה כך, הרי שלימוד תורה של שעה הינו סיבה לשמוח שבוע! ועל לימוד תורה רוב היום? אפשר לשמוח שנה שלמה! הדבר נובע כמובן מהערכת המצוות; לכן השמחה היא מחוייבת המציאות, על כך שהאדם זוכה לעשות את הדברים החשובים והערכיים ביותר.

קידוש ה'
יש בשמחה גם קידוש ה': כשאדם הינו שומר מצוות והוא מאושר ושמח בכך הרי זה גורם להשפעה על כל מי שרואה אותו, ולהיפך - מי שמודאג כל הזמן שמא אינו עושה הכל כראוי הריהו מרחיק את הסובבים אותו. לא כל היום אדם צריך להיות בצל הביקורת העצמית, אין הקב"ה רוצה שעובדיו יהיו כל הזמן עצבנים ולחוצים, באופן שכל מי שרואה אותם נדחה.

השמחה - תוצאה של מאזן פשוט בין עבירות למצוות
נסכם את מה שראינו עד עכשיו: השמחה הינה מצב שבלעדיו לא תיתכן עבודת ה' שלמה, ממספר בחינות: החשק לעבוד את ה' הרבה יותר גדול כשנמצאים במצב של שמחה; קיום מצוות בשמחה מבטא את היחס והערך שאנו נותנים למצוות; עובד ה' בשמחה מושך אחריו את כל הסובבים אותו, וגורם לקידוש ה'.

אולם ניתן לשאול: גם לאחר שהבנו שצריכים לשמוח, הרי יש הרבה דברים שקשה לשמוח עליהם - אדם עושה במשך השנה גם עבירות, ואם כן יתכן שלא תמיד השמחה היא מוצדקת, לפעמים העבירות מרובות מהמצוות! הנה, אדם יוצא מיום הכיפורים, לאחר שעשה חשבונות ווידויים. איך אפשר לשמוח לאחר שאדם עושה חשבון נפש, שבמהלכו האדם עסק בכל פרטי חטאיו?
ר' חיים ויטאל מתייחס לכך ואומר שאכן בעת שאדם מתוודה עליו להיות בלב שבור; אך רק אז, ולא כשעושה את מצוות ה'.

עלינו להבין שערכם של המצוות והדברים הטובים שאנו עושים גדול לאין ערוך מערכם של העבירות. מצוות אדם עושה בכוונה ושמח בהם, בשונה מעבירות שבהם תמיד היה רוצה שלא לעשותם, והריהו מצטער לאחר מעשה על כך שנסחף והתפתה ליצרו.
לא רק זאת, גם אמת המידה שבהם מודד הקב"ה את המצוות והעבירות שונה: "מרובה מידה טובה ממידת פורענות" (יומא עו, א). המשקל שהקב"ה מייחס למעשה טוב הרבה יותר גדול מהמשקל שהוא מייחס למעשה הדורש תיקון - מידה זו נובעת ממידת החסד, כמובן. על מצוות נאמר "עושה חסד לאלפים" - אלפי דורות זוכים לשפע בזכות מצוה אחת, בעוד שעל עבירות נאמר "על שלשים ועל רבעים" - עד ארבעה דורות ישנה השפעה של החטא. אם כן, השמחה אינה רק חשובה לעבודת ה' - היא אמיתית ומוצדקת בהחלט.

ערכם של מעשים חיצוניים
שאלה: האם יש ערך למעשים חיצוניים המבטאים שמחה, בעוד שבפנים היא אינה קיימת?
תשובה: בכל מצוה אפשר להתחיל מבפנים - ואפשר גם מבחוץ, לפי הכלל שלימדנו בעל ספר החינוך ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", וסופה של שמחה חיצונית שתשפיע גם פנימה.
אמנם מידה גבוהה יותר להתחיל מבפנים, אך לפעמים זה קשה יותר. גם בתורה אנו מוצאים כך: בפרשת והיה אם שמוע התורה פותחת בשכר ועונש, ורק אחר כך נאמר "ושמתם את דברי אלה על לבבכם".

לסיום נצטט את דברי תלמידו הגדול של האר"י, ר' חיים ויטאל (שערי קדושה חלק ב', שער רביעי):
"העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, ביטול עסק התורה וכוונת התפילה ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והוא שער התחלת גרוי והסתת יצר הרע. אפילו אם הוא צדיק, בראותו כי אין לו תועלת בעבודה ושבאים יסורים עליו, וגם בא אליו בדרך חסידות איך יעלה בדעתך רימה ותולעה להתקרב לריבונו של עולם. וגם גורמת סילוק רוח הקודש מעליו".
ובהיפך, בהיות עובד השם יתברך בשמחה, כמו שכתוב 'עבדו את ה' בשמחה' השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להידבק בו יתברך. וכתיב 'תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל', כי העבודה אם היא בעיצבון דומה לעבד שעובד לרבו בפנים עצובות וזועפות, וכתיב 'ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה'.

העיצבון נמשך מזוהמת סמאל ונחש שהטילו באדם וחוה, כמו שכתוב 'בעצבון תאכלנה', 'בעצב תלדי בנים'... והראיה מיעקב שנסתלקה ממנו שכינה ורוח הקודש כ"ב שנים כשפירש יוסף ממנו, וכששמח בבשורתו כתיב 'ותחי רוח יעקב' - ששרתה עליו רוח הקודש. ואמרו רז"ל "אין שכינה ואין נבואה שורה מתוך עצבות". וכן מצינו באלישע 'והיה כנגן המנגן', 'ולפניהם תוף וחליל'. וכן בכל עבודת מצווה צריך שתהיה בשמחה, כמו שכתוב באביי דהוה בדיח טובא ואמר תפילין קא מנחנא, וכן רב ברונא משום דסמך גאולה לתפילה לא פסק חוכא מפומיה כוליה יומא".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il